עבודה לא מאורגנת: הבלוג של אלון תובל

ארגוני עובדים: אפשר גם אחרת

בשוק עבודה דינמי ומשתנה, ארגוני עובדים עשויים למלא תפקיד חשוב – לא כשומרי הסף של הסדר הישן המעכבים כל התפתחות, אלא כמי שמסייעים לעובדים להסתגל ולהשתלב בעולם החדש

נאבקים לשימור הסדר הישן. הפגנת ועד עובדים בחסות ההסתדרות. אילוסטרציה צילום: יונתן זינדל /פלאש90

לפני שבועות מספר ישבתי במשרדו של איש פרסום, שחזר באוזניי על הטענה הרווחת ולפיה ארגוני העובדים זוכים בימינו לרלוונטיות ותחייה מחודשת. לדבריו, בעולם שבו שוררת תחרות נוסח הג'ונגל, וכאשר העובדים מרגישים חלשים מול המעסיק – יותר ויותר עובדים מבקשים להתאגד, וזה קורה לא רק בישראל אלא בעולם כולו. מכיוון שמדובר בטיעון נפוץ, ראוי לבחון אותו ברצינות.

המגמה העולמית בעשרות השנים האחרונות היא דווקא ירידה חדה בשיעור ההתאגדות במגזר הפרטי. בישראל, למשל, נרשמה ירידה משיעור התאגדות כללי של 65 אחוזים בשנת 1992, לכ־25 אחוזים כיום, כאשר חלק ניכר מהעובדים המאוגדים הללו שייכים למגזר הציבורי. מגמה נוספת שניתן להגדירה כגלובלית היא עלייה בשיעור ההתאגדות במגזר הציבורי, שרובו הגדול מאוגד בארגוני עובדים.

עם זאת, צודק מי שטוען כי בשנים האחרונות אנו רואים התעוררות מחודשת של התאגדויות במסגרת ארגוני עובדים מסורתיים, גם במגזר הפרטי. יעיד על כך ענף הביטוח שרובו מאוגד בהסתדרות, ובשבוע שעבר נודע לנו על התאגדות עובדי חברת הביטוח 'איילון' במסגרת ההסתדרות הלאומית. עשרות אלפי עובדים אוגדו בישראל במשך השנים האחרונות, ומדובר בהחלט בתופעה שמצריכה התייחסות.

מי הם אותם עובדים שמתארגנים במגזר הפרטי? ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות שונות: אחת – ענפים הסגורים במידה רבה לתחרות בשל מגבלות רגולציה, דוגמת ענף הביטוח; שנייה – תעשייה מסורתית שבה ישנם עובדים רבים בשכר נמוך; שלישית – חברות טכנולוגיה ותיקות וגדולות שרואות את סופן המתקרב בשל חוסר יכולת לעמוד בתחרות.

בעוד שבתעשייה המסורתית קל להבין מדוע עובדים בוחרים להתאגד (אף שההתאגדות לא בהכרח מסייעת בשיפור תנאי העסקתם), קשה יותר להבין מדוע יש עובדים הבוחרים לעשות זאת גם בענפים האחרים.

התשובה ככל הנראה היא הצורך בביטחון תעסוקתי, הקורץ בעיקר לעובדים מבוגרים שחוששים משינוי שיאיים על מקום עבודתם. הם משוכנעים שאילו יתאגדו במסגרת ארגון עובדים, ביטחונם התעסוקתי יבוסס. בענפים לא תחרותיים, המוגנים על ידי רגולציה וחסמים שונים, ייתכן שארגון העובדים יצליח להגן על העובדים הוותיקים, אך בדרך כלל הדבר יבוא על חשבון העובדים הצעירים. ועד העובדים מסוגל למשל להגן באופן אגרסיבי על מי שהוא חפץ ביקרם, אבל אין לו אפשרות למנוע פיטורים, צמצומים או העסקת קבלני משנה במקום עובדים ישירים. התוצאה היא לא הגנה אמתית על כלל העובדים בחברה, אלא לכל היותר מקורביזם: הגנה על הוותיקים והמקורבים לוועד.

בעוד שבענפים מקומיים ולא תחרותיים נזקי ההתאגדות פוגעים בעיקר בעובדים הצעירים והחדשים, בענפים תחרותיים, הפתוחים לשוק הגלובלי, הנזקים עלולים להיות חמורים הרבה יותר ולגרום לפגיעה ממשית בחברה.

ארגון העובדים של המאה ה־21

כתוצאה מהמגמה החדשה, נדמה שדור העובדים הצעיר זקוק לארגוני עובדים מסוג אחר לחלוטין מזה שהורגלנו אליו.

בעוד שכיום רוב מאמציו של ארגוני העובדים נתונים להגנה על מקומות עבודה קיימים של עובדים ספציפיים, שוק העבודה הדינמי של המאה ה־21 מציב אתגרים חשובים בהרבה שאינם מקבלים כיום מענה כלל. במקום לנסות לעצור את הדינמיקה המאפיינת את שוק העבודה הגלובלי, על ארגוני העובדים לסייע לעובדים להשתלב באותה מערכת דינמית. במקום להטיל וטו על כל מהלך של המעסיק ולנקוט באמצעים אלימים, ארגון עובדים מודרני צריך להשתמש בכלים המשפטיים העומדים לרשותו ולהעניק סעד לעובד. כך, למשל, אם זכויותיו של עובד הופרו במהלך פיטורין או הצבה מחדש, ארגון העובדים יוכל לסייע בהענקת ייעוץ משפטי ומימון ההליכים בבית המשפט.

אך הסיוע המשפטי הוא רק חלק קטן מתפקידו של ארגון עובדים מודרני. מרבית העשייה של ארגון עובדים כזה צריכה להתמקד בהנחיה ובפיתוח מקצועי; לתת לעובדים כלים להתנהלות מול מעסיקים, לניהול משא ומתן ולקבלת החלטות, ובעיקר לאפשר להם התפתחות מקצועית ואפילו הסבה מקצועית שיסייעו לעובדים לייצר ערך, גם אם מקום העבודה הנוכחי שלהם נעשה לא רלוונטי.

מדובר במשימה קשה בהרבה מזו שסיגלו לעצמם ארגוני העובדים כשומרי הסף של הסדר הישן, שתפקידם מתמצה בבלימת שינויים. לארגוני העובדים עשוי להיות תפקיד חברתי חשוב במאה ה־21, אלא שכרגע הם חותרים תחת האינטרסים של העובדים ומתעקשים לכפות על שוק העבודה מערכת כללים השייכת למאה ה־19. כדי ליצור ביטחון תעסוקתי בתקופתנו צריך להשקיע באמת בבני אדם, לא רק בשלטים על "אהבת אדם" במצעד האחד במאי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. מנכל שעוזב חברה, נניח אחרי שנתיים – נותנים לו את האוטו ומשכורת שנה קדימה. עובד פשוט, נניח בן 50, אחרי 20 שנות עבודה בחברה – ייזרק עם שבועיים עד חודש משכורת.
    הרי העובדים מתאגדים בעיקר כדי שלא יזרקו אותם לעת זקנה. אם מעסיקים ירימו את הכפפה ויידאגו למפוטרים לפי הותק שלהם – נוכל לדבר על ה"חזון" שלך

    לצערי למדתי שכתבות כלכליות צריך לשפוט בשיקולים כלכליים פשוטים ותו לא. אין מאחוריהם שום תיאוריה מורכבת או חזון מכיל.
    התאגדות העובדים עולה למעסיקים.
    לדאוג לעובד ותיק עולה למעסיקים.
    לכתוב כתבות שטחיות באתר מידה – עולה הרבה פחות כסף

    1. את חושבת שלהקשות על המעסיק זה דבר חכם? למה לדעתך עובדים בשוק הפרטי לא מעוניינים להתאגד, עד שההסתדרות אונסת את עצמה על העובדים בחברה? למה רק עובדי מדינה שמחזיקים את כלל האזרחים בביצים מתאגדים, ואילו אלו שעובדים במשרות רציניות שיוצרות ערך לחברה – לא?
      ביטחון תעסוקתי זה נחמד. בברית המועצות היה בטחון תעסוקתי. על חשבון מה זה בא? מי משלם את החשבון של הבטחון הזה?

    2. פיני – אתה צעיר מאוד נראה לי.
      אני עובד הייטק. אצלנו בחברה גם התאגדו.
      אלו הדרישות שהיו לנו מהמעסיק:
      1. טיפול בהליך הפיטורין: יותר זמן הודעה מראש, עזרה בהשתלבות מחדש (כמו קורס), יותר התרעה מראש. בעיקר לעובדים מבוגרים
      2. טיפול בהכשרות – יותר הכשרות לעובד על פי בחירתו
      3. חשיפה למאזני החברה (חברה פרטית)
      אשמח לדעת מה לא בסדר בדרישות האלה. שים לב שלא רצינו התערבות בהחלטות עסקיות, אלא יותר מעורבות ויותר התחשבות בעובדים מבוגרים
      כמובן שאם היו רואים בעובדים באמת חלק מהחברה (שיתוף ברווחים) זה היה יותר טוב, אבל אין את החובה הזו בקפיטליזם, וחבל

  2. סוף סוף מאמר מאוזן והגון (אמנם קצר) ב'מידה', ולא מניפסט שטחי ודמגוגי נוסח גרשוני ושות'.