מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

חזרה לאוטונומיה של בגין ורבין

במציאות של מזרח תיכון משתנה ללא הרף, גם חזרה לתוכניות ישנות היא סוג של חידוש. תזכורת ממורשת רבין האמיתית

לא לגבולות 67', לא לחלוקת ירושלים; רבין וערפאת. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

תוכניות, הסכמים, מילים ועוד מילים

בנושא הפלסטיני הכרנו מאז 1967 שורה ארוכה מאוד של מושגים: "כיבוש", "שחרור", "יונים", "ניצים", "התנחלויות", "הסדר ביניים", "פשרה טריטוריאלית", "פשרה פונקציונאלית", "ארץ ישראל השלמה", "הסכמי אוסלו", "הסכם וואי", "אוסלו ב'", "תהליך שלום", "שטחי B ,A ו-C","גבולות ביטחון", "הסדר קבע", "אוטונומיה", "רשות פלסטינית", "שתי מדינות לשני עמים", "אופציה פלסטינית", "תכנית אלון", "אופציה ירדנית", "פלסטין", "יהודה ושומרון", "תכנית סעודית", "נאום בר-אילן", "טרור", "אף שעל", "תכנית קלינטון", "יוזמת ג'נבה", "מפת הדרכים", "היתנתקות", "אינתיפאדה", "חמאס", "ארגונים סוררים", "שלום עכשיו", "נוער הגבעות", "יש"ע", "גוש אמונים", וזאת רק רשימה חלקית ביותר…

בחמישים השנים שעברו הכול השתנה, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה. אולי פרט למלחמת השמאל והימין, וסיסמאות שברובן כבר אינן רלבנטיות.

"שתי מדינות לשני עמים"?

בינתיים אנחנו נמצאים ב"מזרח תיכון חדש" שבו כבר שלוש מדינות התפרקו: סוריה, עיראק ולוב, וקמה ח'ליפות אסלאמית. אין כבר עם סורי, ואין עם עיראקי. נוצרו שתי רשויות פלסטיניות: בעזה וברמאללה. במקום עמים ומדינות יש במזרח התיכון סונים, שיעים, עלאווים וכורדים.

אין איום צבאי על ישראל, אך יש איום של רקטות ואיום טרור על תושבי ישראל, ילדיהם, בתיהם וחייהם. הערבים לא מוכנים להפסיק את מלחמת הטילים והטרור גם אם תוקם "מדינה" פלסטינית וישראל תתכווץ לגבולות 1967. הפלסטינים לא מוותרים על זכות השיבה ולא מסכימים למדינה יהודית בארץ ישראל. והפתרון? מצד אחד, ברור לכולם שצרוף למעלה משני מיליון אזרחים ערבים לישראל יהיה איום קיומי. מצד שני, קשה להמשיך ב"כיבוש" לאורך זמן.

אלא שהמציאות המשתנה חזקה מהתכניות, החלומות והאידיאולוגיות.

יתכן שצריך להשתחרר מהרבה חלומות ואשליות ולנסות לרקוח מחלקים של תוכניות העבר, עם כמה שינויים, קווים לתוכנית יותר רלוונטית שקרוב לוודאי גם היא תתיישן ותזדקק לתיקונים ושינויים באזור הרותח בו אנחנו חיים. מרכיבי התכנית יוכלו להיות עדכון חזון האוטונומיה של בגין, והדרך בה תפס רבין את הרשות הפלסטינית, אופייה וגבולותיה. בעצם, לא תכנית אלא כמה נקודות למחשבה.

מנחם בגין ו"האוטונומיה"

"הסכמי אוסלו" היו אשליה. הם לא הביאו שלום ולא היו "סיום למאה שנות טרור", כחזונו של שמעון פרס. ובכל זאת הסכמי אוסלו תרמו את המונח החשוב "רשות פלסטינית". לא סיפוח לישראל ולא "שתי מדינות לשני עמים", בסך הכול "רשות". בהסכמי אוסלו לא מוזכרת מדינה פלסטינית אלא, בלשונו של יצחק רבין, "רשות עצמאית שהיא פחות ממדינה".

בהסכמי אוסלו נמסרו לשליטת הרשות בעזה וביריחו הפונקציות השלטוניות, פרט לנושאי הביטחון: "ישראל תישאר אחראית לביטחון-חוץ ולביטחון הישראלים בשטחי הרשות".

המונח "רשות" מזכיר את תוכנית האוטונומיה אותה הגיש מנחם בגין לסאדאת ולקרטר.

בגין הציע בשנת 1978 להקים ביהודה, שומרון ועזה אוטונומיה מנהלית. הפלסטינים יבחרו את מועצת האוטונומיה שתשב בבית לחם. המועצה תנהל את כל נושאי האוטונומיה, פרט לביטחון החוץ והפנים שיישארו באחריות ישראל. התושבים יוכלו לבחור באזרחות ירדנית או ישראלית. תושבי ישראל יוכלו לרכוש קרקע ולהתנחל בשטחי האוטונומיה, ותושבי האוטונומיה שירכשו אזרחות ישראלית יוכלו לרכוש מבנים וקרקע ולבנות בישראל.

תושבי השטחים ותושבי ישראל יוכלו לנוע באופן חופשי בישראל, ביהודה, שומרון ועזה. הריבונות על כל שטחי האוטונומיה, לפי הצעת בגין, תהיה ישראלית.

יצחק רבין וה"רשות הפלסטינית"

במערכת הבחירות של 1992 נערך עימות טלביזיוני בין יצחק רבין ליצחק שמיר, בהנחיית ניסים משעל. בסיום המשאל ניתנה לשמיר האפשרות לשאול את רבין שאלה. שמיר שאל: "האם אתה רוצה באמת מדינה פלסטינית בתוך ארץ ישראל? עם מי אתה רוצה פשרה טריטוריאלית?".

רבין הזכיר בתשובתו שהצביע בעד תכנית האוטונומיה של בגין מ-1978, והוסיף: "אני מתנגד למדינה פלסטינית בינינו לבין ירדן. באותה מידה איני רוצה מיליון ושבע מאות אלף פלשתינאים שיהיו אזרחי ישראל… העקרונות שלי הם שלושה: לא לשני מיליון פלשתינאים אזרחים, לא למדינה פלשתינאית, לא לנסיגה ל-67' – ירושלים וקווי העימות בידינו".

ב-5 באוקטובר 1995, שלושים יום לפני הירצחו, נשא רבין את נאומו האחרון בכנסת על "אוסלו ב'". בנאום התווה רבין את דעתו על אופייה העתידי של הרשות הפלסטינית ואת קווי הגבול שלה עם ישראל: "אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים".

"לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967", הדגיש רבין בנאומו, "ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש וראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל". ובאשר לביטחון, "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפרוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

רבין הוסיף ודיבר על "שינויים שיכללו את גוש עציון, אפרת, בית"ר וישובים אחרים, שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים". הוא גם קרא "להקים גושי ישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

עוד משהו

"ניבוי הוא עניין קשה, וניבוי העתיד קשה שבעתיים" — נילס בור.

"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו" — פיטר דרוקר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

  1. באופן פרדוכסלי מי שעמל במשך שנים לטרפד כל הסכם שלום הם ארגוני השמאל ומפלגות השמאל למיניהם. הם נאבקו כדי לצמצם ולכווץ עוד ועוד את גבולות ישראל בכל הסדר, עד שהגיעו לקווי 67 וירושלים המזרחית לפלסטינים. הם הצליחו להשריש בפוליטיקה העולמית (אובמה ושות') שישראל לא זקוקה לגבולות ביטחון, ומי שמדבר על גבולות כאלה הוא פשיסט, קולוניאליסט וגזען. כך הגענו לקונסנזוס העולמי הטוטאלי – כל הסדר יהיה בגבולות 67 כולל ירושלים.
    כעת מסתבר מה שהיה ברור מלכתחילה – כל הסדר שלא בגבולות ביטחון הוא התאבדות של ישראל. ולא זו בלבד, התפתחויות "האביב הערבי" הוכיחו כנכונה גם אמירתו של רבין שגבולות הביטחון הם לא פחות מנהר הירדן. קשה לקבוע אם התנהגות זו של השמאל נובעת מטמטום או רשעות, אבל המאמצים המופרכים שלהם לכפות על ישראל התאבדות קולקטיבית באמצעות לחץ בינלאומי חיצוני, מראה שכנראה שני הדברים נכונים.

  2. אוקיי… אז עכשיו יש הסכמה על כך שמה שהשמאל (האמיתי) מבין הימין מבין באיחור של 20 שנה?

    1. הבעיה היא שבינתיים השמאל בארץ אימץ את עקרון המדינה הפלסטינית שרבין התנגד לו בכל תוקף.
      רבין היה זה שאמר שמדינה פלסטינית תוכל לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל.

    2. מה הפלא? השמאל גרר את הימין, ואת המדינה כולה, למצב קטסטרופלי ובלתי הפיך, על ידי הסכם אוסלו. הימין פשוט נאלץ להתאים את עמדותיו למצב החדש והבעייתי להחריד שנוצר כאן, באשמת המדינאים דה לה שמאטע של השמאל. אבל עכשיו השמאל הגיע לעמדה שמובילה להתאבדות לאומית. ספק אם הימין ייאמץ עמדות שכאלה בעוד עשרים שנה, או אפילו בעוד מאתיים שנה, וטוב שכך.

    3. בטוח יש הסכמה שמה שהימין מבין היום (אוטונומיה, לא מדינה. עד שיהיה למי לתת. לא 67 וכן לגושים. שזה מה שרבין בעצם אמר) – איננו מה שה"שמאל האמיתי" היום אומר. רבין לא היה מסכים שבמפלגתו ההיסטורית יהיו אנשים שלא מוכנים לומר את המילה "ציונות" כמו מירב מיכאלי וזוהיר בהלול. כך שהם עושים צחוק מכל המפלגה כשקוראים לה "המחנה הציוני"
      על מי הם מנסים לעבוד? לא על מישהו ציוני, זה בטוח.

  3. אך יש כמה סתירות בהתחשב שאנחנו מדברים על מה שהיה לפני כמה שנים.
    "רשות עצמאית שהיא פחות ממדינה" אך "להקים ישות פלסטינית שעשויה להתפתח למדינה". ההליכה לאוסלו וחתימה עליו עם אש"ף בניגוד לעמדה שעם אש"ף לא מדברים אלא דרך הקנה בלבד. אש"ף היו כנופייה של רוצחים שידיהם מגואלות בדם, והאלטרנטיבה להם הייתה המוכתרים המקומיים מושלים צבאים.
    כל זה בניגוד להבטחות בחירות של 1992 לפנייה ולאחריה.

    כל נואמי "כן השלום ולא לאלימות". "הליכוד הם כמו חמאס והגיאהד האיסלמי". הליכוד צריך לעסוק בשלום. ביד אחד חתומים על הסכם אוסלו ב ונאומים בעד יותר הכללת שטחים ביו"ש , עם אפשרות לבטל את הסכם אוסלו. וביד שניה הולכים לעצרת פוליטית של השמאל בעד הדרך של אוסלו.

    הסכם אוסלו לא דומה בכלל לאוטונמייה שבגין רצה להציע(הוא לא דומה בכלל לאוטונומיה), אלא שתי ישויות הנאבקות זו בזו על חלקי אדמה בארץ הזו.
    שמיר עליו השלום, שאל את רבין ז"ל ידע למקד בחכמה רבה ובאסטרטדגיה על מושג "מדינה פלסטינית" שאלה חכמה זו מאתגרת לדורות , את כל השמאלנים שמעיוותים מיום ליום את המורשת של האיש!

  4. במציאות המזרח תיכונית הפיתרון היחיד הוא גירוש טוטאלי של כל הערבים מארץ ישראל לירדן. הסכסוך אינו רק טריטוריאלי. זה סכסוך דתי תרבותי. לא מוכנים להתרגל לנוכחות של גיהאד יומיומי. יש פה שנאה תהומית של האסלאם ליהודים. הנוסחה היא אין ערבים אין 0יגועים.

  5. בגין הציע: "ותושבי האוטונומיה שירכשו אזרחות ישראלית יוכלו לרכוש מבנים וקרקע ולבנות בישראל.."
    הערבים פראיירים שלא הסכימו.
    טוב שהערבים דחו את הרעיון של בגין . הם היו עלולים להשתלט על ישראל דמוגרפית .
    רבין הבין את הבעיה הדמוגרפית וגם את הצרכים הביטחוניים וההתישבותיים.

    1. אבל השמאל של היום לא מתחיל אפילו להבין את הבעייה הדמוגרפית. הוא רוצה להקים מדינה "פלסטינית" ריבונית לחלוטין, שלתוכה יזרמו מיליוני פליטים מדומים מכל רחבי המזרח התיכון. משם, יעברו המיליונים האלה אלינו. ומי שינסה לבלום את שטפון ההגירה, ייחסם בידי עמותות השמאל, שיעתרו לבג"צ, באמתלה של "שיקולים הומניטריים". זה חזונו של השמאל כיום, וזאת היא תכנית הפעולה שלו. השמאל המתון דוחף אותנו לכיוון הזה מתמימות ועיוורון, והשמאל הקיצוני עושה זאת מתוך רשעות ובגלל תחושת אשם הזויה. אבל בסופו של דבר, שני אגפי מחנה השמאל יגרמו לבדיוק אותה קטסטרופה.

  6. כדאי לתקן: יש ארבע מדינות ערביות שהתפרקו, ולא שלוש כפי שנכתב.
    הרביעית היא תימן כמובן.

  7. ההבדל בין שמיר ובגין ליצחק רבין היה שהראשונים התכוונו למה שהם אמרו ודבקו בכך. אצל רבין הדברים האלו נגד מדינה פלשתינית היו למטרת השגת קולות ימנים בבחירות והוא לא התכוון לכך. בדיוק כפי שהודיע שאסור לרדת מהגולן אבל ניהל על כך מומ מתקדם.