תנו לנו אובר

נהגי 'אובר' שפגשתי בוושינגטון ממחישים את השינוי בשוק העבודה העולמי: עובדים שאינם מעוניינים ב'בוס' על הראש ורוצים לנהל בעצמם את חייהם. ישראל, כרגיל, עדיין תקועה מאחור

הנהגים נהנים, הציבור מרוויח, 'אובר'. צילום: Dllu CC BY SA 4.0

בקיץ האחרון ביקרתי בארה"ב, כאשר חלק ניכר מהביקור הוקדש לפגישות במסגרת לוח זמנים צפוף, בעיקר בוושינגטון (האמינו לי: אתם לא רוצים להסתובב בחליפה בוושינגטון באמצע הקיץ, במיוחד אם יש לכם נטייה קלה להזעה…). שמעתי על 'אובר' לפני כן, אבל עד אז לא ממש הייתה לי הזדמנות להשתמש באפליקציית התחבורה השיתופית, שבישראל מוגדרת כבלתי חוקית. האמת, לא ציפיתי לתענוג כזה. התניידתי ברחבי וושינגטון ומחוצה לה בקלות יוצאת דופן ובתנאים נוחים, כשפשטות ויעילות הן שם המשחק.

שוחחתי לא מעט עם הנהגים השונים שאספו אותי. כמעט לא הזדמן לי לנסוע עם נהגי 'אובר' שזו הייתה עבודתם הקבועה, ומרביתם עשו זאת כעבודה משנית. היו בהם עובדי הייטק שרצו לנצל את יום החופש מהעבודה כדי להרוויח מעט כסף, אחד שהסביר שהוא נוהג להצטרף לשירות בשעות הערב בדרכו הביתה, וכאלה שהיו בין עבודות וניצלו את העבודה הזמינה שמספקת הכנסה לא רעה כגשר זמני. נראה שלא נחמד במיוחד ואולי אף משעמם למדי לעבוד כנהג 'אובר' במשרה מלאה, אבל כהשלמת הכנסה וכעבודה שנייה או זמנית מדובר בעיסוק אטרקטיבי ביותר. כל הנהגים שעסקו בכך כעבודה חלקית ובלתי קבועה היו מרוצים עד הגג.

תעשייה אאוט, שירותים אין

הנושא החם בשיח על שוק העבודה בארה"ב הוא כלכלת ה"גיג" (The Gig Economy). זהו כינוי לתופעה של עובדים שהופכים עצמאים יותר ויותר בשוק העבודה של המאה ה-21. לא מדובר רק בפרילנסרים, אלא גם באנשים שלא ממש מנהלים עסק עצמאי אלא עובדים במשרה נוספת או בכמה משרות לצד עבודתם הקבועה, שלא על בסיס חוזה העסקה קבוע. נהגי 'אובר' הם דוגמה מובהקת לסוג זה של עובדים.

בשיח הכלכלי הרווח בישראל, רבים יראו באופן שלילי סוג זה של העסקה. בעיניהם משרה חלקית ובלתי קבועה היא מעין קללה, שכן לא מדובר בשיטה המסורתית של יחסי עובד-מעסיק, שבה למעסיק יש אחריות פטרונית כמעט על רווחתו של העובד, הפרשותיו לפנסיה ולקופות הגמל, תשלום מסים עבורו ועוד. בנוסף, מדובר במשרות חלקיות שנוצרות על חשבון משרות קבועות, ולדעת ה'חברתיים' מערערות את הביטחון התעסוקתי. אך מסתבר שיותר ויותר אנשים דווקא מעוניינים בצורת העסקה כזו. כשהמעסיק הוא השולט היחיד בהכנסה ובהפרשות, תפקידו כ"בוס" בחייו של העובד הרבה יותר דומיננטי. עובדי כלכלת ה"גיג" דווקא אוהבים את הגמישות: אין להם מעסיק על הראש, הם יכולים לבחור מתי לעבוד, כמה וכיצד, ויש להם יותר אחריות על תכנון החיים שלהם. כל זאת עם לא פחות רווחה, ולרוב אף יותר.

נתונים שמפרסם ג'יימס שרק, חוקר במכון הריטג', במאמרו "עלייתה של כלכלת הגיג", מאששים את הנאמר. אם בודקים את המצב בנוגע לנהגי אובר למשל, למעלה ממחציתם עובדים בה רק בין שעה ל-15 שעות בשבוע. כסיבות לבחירתם לעבוד עם 'אובר' הם ציינו כי הם עושים זאת כדי להגדיל את הכנסתם (76%), להיות הבוסים של עצמם תוך ניהול זמנם (64%),  לבלות יותר עם משפחתם (63%) ולהבטיח הכנסה קבועה לצד הכנסות אחרות (51%). עסקה לא רעה בכלל גם לציבור, בהתחשב בכך ששירותי ההסעות השיתופיות מפחיתים עומסי תנועה באזורים עירוניים, ומגבירים את הביטחון ואת הבטיחות.

מעבר לשביעות הרצון האישית של העובדים, יש בכך גם היגיון כלכלי. לגיוון מקורות הכנסה יש יתרונות חשובים. ראשית, מדובר בפיזור סיכונים שדווקא מגדיל את הביטחון התעסוקתי, שכן הפסקת הכנסה ממעסיק אחד פוגעת פחות במי שיש לו מספר מקורות הכנסה. שנית, גיוון בעבודה יוצר גם גיוון בחיים ומעניק סיכוי טוב יותר להתמודד עם שחיקה; ושלישית, מדובר בהגדלת כוח המיקוח של העובד הבודד, שהרי אי־תלותו במעסיק אחד וגמישותו בעבודה עם מעסיקים אחרים מספקים לו חלופות להצעה שנראית לו בלתי ראויה מצד המעסיק.

כלכלת ה"גיג" היא תוצר של פיתוחים טכנולוגיים, מבוססי אינטרנט לרוב, המשנים את שוק העבודה המוכר לנו. מאז שלהי ימי הביניים עברה הכלכלה טרנספורמציה מכזו שהיא מבוססת חקלאות למבוססת תעשייה. השינוי הנוכחי הוא מכלכלה מבוססת תעשייה לכלכלה מבוססת שירותים. ההנחה היא כי חלקה של התעשייה רק ילך ויקטן, בעוד ענפי השירותים יגדלו. כלכלת ה"גיג" היא השלב המפותח של כלכלת השירותים, שבה ההון הפיזי חשוב פחות מההון האנושי. לכך אנו צריכים להיערך.

איאן מוריי ממכון CEI מסביר זאת כמעבר בין כלכלה הבנויה על יחסי "אדון־משרת", או בגרסה הישראלית "עובד־מעביד", לכלכלה של עובדים חופשיים. חוקי ההגנה הנוקשים שמטילים על המעסיק חובות כמו על אדון למשרתיו, אינם רלוונטיים עבור מספר הולך וגדל של עובדים. להפך: הנטל הרגולטורי מעכב את המגמה, ובדרך פוגע בעובדים אמתיים.

בסיום סקירתו המרתקת על שוק העבודה מתאר מוריי את מדיניות ממשל אובמה ככזו שמנסה לבלום את המגמה, במקום לאפשר לה להמשיך ולהתפתח. זוהי מחשבה פטרונית המצויה גם בשמאל הישראלי, שלפיה אם חוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על אותם עובדים שמקיימים קשרים עסקיים מיוזמתם, אזי זכויותיהם ורווחתם ייפגעו. כרגיל, רצונותיהם ובחירותיהם של אנשים אמיתיים אינם משנים לפטרונים למיניהם; מה שמשנה זו התבנית האוטופית. לפי ההיגיון הזה, גם הרצל היה מתאכזב לראות אומת סטארט־אפ שאיננה עומדת בתבנית של שבע שעות עבודה ביום.

לפשט את תשלומי המסים

בארה"ב מדובר כבר בסדר גודל של בין 15 ל־20 אחוזים מכוח העבודה, שניתן להגדירו כשייך למגזר העובדים החופשיים. ההערכות אומרות שתוך פחות מעשר שנים שיעורם יגיע לכדי 40־50 אחוזים. המגמות בשוק העבודה האמריקני אינן שונות מבחינה מהותית מאלה שבכלכלות מערביות אחרות, ובכללן ישראל. עלינו להתאים את המערכת הרגולטורית שלנו לאותם שינויים, שתוצאתם תהיה הגדלת הרווחה של כלל האזרחים, ובראש ובראשונה השכירים. הראשונים להתנגד לכך יהיו ארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, שטוענים לייצג את העובדים בישראל, ואף החוק מעניק להם בכורה בייצוג זה. גם זו איננה תופעה מקומית. ג'יימס שרק מסביר זאת כך:

ארגוני עובדים אינם אוהבים עבודה עצמאית (Self-Employment), משום שארגון עובדים של עוסקים עצמאים הוא לא ממש הגיוני. עובדים עצמאים אינם שובתים נגד עצמם, והם לא יבקשו מארגון עובדים לייצג אותם כדי לנהל משא ומתן להעלאת שכר. כתוצאה מכך, ארגוני עובדים לרוב תומכים בחוקים שדוחקים עובדים לעבר יחסי עובד־מעסיק.

זכרו את דבריו של שרק בפעם הבאה שההסתדרות תשמיע קולות זעם על התפרקות משרות. אלה הם קולות מצוקה של מי שמסרב להכיר במציאות, ודורש שיחזירו לו את העבר.

ובינתיים בישראל, בתי הדין לעבודה נוטים להתערב יותר ויותר בחופש החוזים ולהגדיר עובדים עצמאים כשכירים, בניגוד להסכמים עם חברות שונות. מדובר באיום גם על ענפי הכלכלה השיתופית, כאשר זו תיכנס לארצנו ביתר שאת.

סוגיה חשובה נוספת שחייבת לקבל מענה כדי לאפשר לסוג זה של העסקה להתפתח, היא רפורמה ברשות המסים. תשלום המסים לעצמאים הוא מסורבל, בלתי אינטואיטיבי וקשה. הוא דורש הרבה יותר מדי זמן, וחלק ניכר מהפעולות הפשוטות בלתי ניתנות לביצוע באינטרנט וקשות להבנה ללא התייעצות עם רואה חשבון. זאת בנוסף לכללים השונים החלים על שכירים ועצמאים מבחינת מיסוי והפרשות שונות. יש להשוות את התנאים כך שהמערכת תפעל באופן פשוט, ולא תהיה העדפה בירוקרטית לסוג עיסוק כזה או אחר. טוב יעשו השר משה כחלון ואנשי משרד האוצר אם ירימו את הכפפה הזו מוקדם ככל האפשר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. ממש גן העדן הקפיטליסטי. גם אני מתנגד לגישה הנוקשה והשמרנית נוסח ההסתדרות אבל למען ההגינות צריך לציין גם הבעיות של הכלכלה בסגנון אובר, ויש לא מעט.

  2. כן אובר,רק שהדלק כאן פי 5,הרכב פי 2,הטיפולים פי4.הנהגים יפסידו כסף

    1. אני נוסע כל יום 25 ק"מ באוטו עם 5 מושבים אני יושב לבד.
      איך בדיוק אני אפסיד כסף עם יקח טרמפיסט בתלשום?

  3. לא מבין כיצד אובר מגבירה את הביטחון ואת הבטיחות?
    האם זה לא יהיה נכון לומר שהעובדים העצמאיים הללו נמצאים בעשירונים החלשים יותר מבחינת הכנסה וזאת מבלי להיכנס לדיון האם עבורם שעות החופש והחופש מבוסים עדיפה?
    האם אובר זה לא דרך להעלמת מיסים על הכנסות? כי הרי לא דורשים מהם להתקין קופה רושמת?
    על מה מתבססות ההערכות שתוך עשור הם יהיו 40 – 50 אחוז ?

  4. לא מבין כיצד אובר מגבירה את הביטחון ואת הבטיחות?
    האם זה לא יהיה נכון לומר שהעובדים העצמאיים הללו נמצאים בעשירונים החלשים יותר מבחינת הכנסה וזאת מבלי להיכנס לדיון האם עבורם שעות החופש והחופש מבוסים עדיפה?
    האם אובר זה לא דרך להעלמת מיסים על הכנסות? כי הרי לא דורשים מהם להתקין קופה רושמת?
    על מה מתבססות ההערכות שתוך עשור הם יהיו 40 – 50 אחוז ?

    1. גרתי בארה"ב תקופה ארוכה ויצא לי להשתמש באובר אינספור פעמים, מרבית הנהגים הם משרה חלקית בסופי שבוע שעושים את זה בשביל כסף מהצד ונהנים לפגוש אנשים שונים בנוסף רובם צעירים. אלו שעובדים במשרה מלאה מגיעים ממעמד נמוך והם דומים לנהגי מוניות. לגביי המיסים הלקוח משלם לאובר באשראי דרך אפליקציה והיא מחלקת לנהג את החלק שלו ומשלמת את המיסים. אובר זולה יותר משמעותית ממוניות והנהגים לא עושים טריקים מלוכלכים כמו לנסוע במסלול הארוך יותר. בערים הגדולות (אבל לא הגדולות ביותר ניו יורק ולוס אנג'לס) יותר ויותר אנשים מעדיפים את אובר על מוניות ובערים הבנוניות שם יש מעט חברות מוניות אובר ממש נצרך.

  5. מה לגבי דמי אבטלה עובד במקום יחיד שפוטר יקבל כמה חודשים דמי אבטלה מה יעשה איש שהפסיד חצי משרה

    1. כדאי שישים כסף בצד ואז יהיה לו לתקופת הביניים. אם חצי המשרה שאבדה לו היא בכלכלה המסורתית, הוא יוכל לעבוד באובר (או משהו דומה) בזמן שהוא מחפש עבודה.

  6. אני בעד להכניס את אובר לישראל (כי למי יש את הזכות להגיד למישהו לא לקחת מישהו באוטו ולגבות ממנו כסף), אבל מכוניות בדרך להיות אוטומטיות ואז כל הנהגים ישארו עם משהו ביד.

  7. כלכלת הודו = היא הכלכלה נטולת הרגולציה שהכותב מדבר עליו:

    כל מי שיש לו מספריים הוא הוא ספר, כל בעל רכב הוא מונית, כל מי שיש לו פרימוס הוא בעל מסעדה וכל מי שברשותו בקתה הוא מלונאי.

    המחרטות בעזה מסוגלות לייצר קסאמים.
    בשביל לייצר כיפות ברזל צריך מנגנונים בירוקרטיים ותווי תקינה ועובדים עם דיפלומות ממוסדות אקדמיים.

    1. שאפו, ככה עושים פופוליזם.
      אה, התכוונת ברצינות…? אז לא חשוב.

    2. אם היית יודע על מה אתה מדבר, היית יודע שמיטב אנשי התכנה הם חסרי תארים אקדמיים, או בעלי תואר שאיננו במדעי המחשב.
      כיפת ברזל לא עברה את ביקורת מכון התקנים.
      בהודו כל מי שיש לו עפרון או מעבד תמלילים הוא סופר. אתה מציע לאסדר גם ענף זה?
      ולאפשר פתיחת דוכן פלאפל רק לבוגר אוניברסיטה במדעי המזון?

      יש צורך ברגולציה על רופאים. לא על ספרים, סופרים, נהגים (למעט רשיון נהיגה) או אנשי תכנה.