ממוסחרת, פוסט־לאומית ולא מעניינת: מה עובר על הספרות הישראלית?

סופרים ישראלים בולטים, שבעבר העשירו את הספרות העברית ביצירות איכותיות, מפרסמים לאחרונה רומנים בינוניים ומביכים. שורשי המשבר נעוצים, בין השאר, באובדן החזון הלאומי והציוני

אני כותב משמע אני קיים; עמוס עוז. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

הסיכומים המסורתיים בראשי השנה האחרונים על מצב סיפורת המקור היו מדכדכים מאוד. כדי לטייח עובדה מרה זו המציאו עורכי המוספים הספרותיים פתרונות שונים שיעלימו מהקוראים את מצבה האמתי של הסיפורת העברית בעת הזאת. במקום סיכום ההישגים בסיום השנה הם שילבו עוד קודם לכן, במהלך השנה, אחד מהתחליפים הבאים: יזמו משאל סופרים על יצירת הביכורים שלהם, הזמינו סופרים להמליץ על ספר של כותב אחר, הדפיסו קטעים מספרים שיופיעו במהלך השנה החדשה, פרסמו קטעי סיפורת על נושא רב־עונתי כלשהו (הטבע, הילדות, האהבה), וגם יזמו משאל של כותבים ישראלים המתגוררים בחו"ל על כתיבה בשפה העברית בנכר.

תחליפים אלה יצרו הרגשת שפע וערך שלא תאמו את מצבה האמתי של סיפורת המקור, וחמור מכך – העלימו את העובדה המרה שזה למעלה מעשור גם הידועים שבסופרי הדור שחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות, לא רק בהשוואה ליצירות המופת של הטובים מבין סופרי התחייה והעליות, אלא בהשוואה להישגי עצמם בספרים שפרסמו בעבר.

יעידו על כך הרומנים המביכים שהוסיפו הסופרים הללו בשנים האחרונות למדפם האישי: רומן אלים ומבעית כמו "שתיים דובים" של מאיר שלו, רומן אופראי מאולץ כמו "ניצבת" של א"ב יהושע, רומן מעורפל מטרה כמו "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז, רומן להטוטי־סטנדאפיסטי כמו "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן, רומן בוסר דו־עלילתי כמו "כאב" של צרויה שלו, רומן תומך נרטיב פלסטיני כמו "גדר חיה" של דורית רביניאן, ורומן שטותי ומייגע כמו "המקוה האחרון בסיביר" של אשכול נבו. ספריהם של ותיקים אלה לא נבדלו הרבה באיכותם מספריהם הדיסטופיים וזורעי היאוש של כותבים בתחילת דרכם, החל מ"אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול ועד "השלישי" של ישי שריד.

סופרים שהתמודדו בעבר עם משימות כתיבה מאתגרות – אם בנושאים ואם בדרכי הכתיבה – ושהניבו ספרים אשר הפכו אותם לסופרים מוערכים, מנכיחים עצמם כיום כסופרים שעודם פעילים באמצעות פרסום ספר חדש מדי שנתיים־שלוש, גם אם אינו עומד ברף הדרישות הגבוה שהציבו לעצמם לפני שנים. מציאות כזו מצמיחה גם כותבים חדשים שמזדרזים לפרסם ספרי ביכורים בוסריים, כשהם מסתמכים על מהפכים פשטניים בחיי הגיבורים בהשפעת פענוח סודות משפחתיים שלא ידעו על קיומם קודם לכן.

עמרי הרצוג, מבקר הספרות החרוץ והמוכשר של 'הארץ', ביטא בסיכום הבא את ייאושו מרמת הספרים שמטילים עליו לכתוב עליהם, ואגב כך הוסיף מאפיינים נוספים של ספרי הכותבים החדשים:

אני קורא ספרי ביכורים ישראליים לא מעטים, ונדמה כי נוצקו בתבנית אחת, המעידה יותר מכל על הקיפאון ועל הקיבעון של הספרות הישראלית החדשה ושלל הוצאות הספרים שמופקדות עליה: הם נדרשים ל'מסחריות', ולפיכך מחקים בסרבול את סגנון הכתיבה של אשכול נבו או של אמיר גוטפרוינד – דרמות חנפות ועתירות רגש, מעוכלות יתר על המידה, שעוסקות במשבר משפחתי בשילוב של עודפות מטאפורית וכובד ראש יומרני.

אנטי ציונות מדכדכת ורדודה

אך לא רק הרציפות הבלתי־מפרה בין המשמרות תרמה למצבה העגום של סיפורת המקור, אלא גם נזקם של גלים הרסניים שפקדו אותה וערערו את יסודותיה כספרות לאומית יהודית־ציונית. גלים אלה, שראשיתם בהשפעת תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים על החלשת העמידוּת הרעיונית של הסופרים, העמיסו בשיאם, אחרי רצף האינתיפאדות, על מדפי הסיפורת שלנו ספרים מביכים בתוכנם הרעיוני ובדלות ערכם הספרותי.

הנה בקצרה הגלים הללו, המשפיעים לרעה על ספרותנו: הגל הדפיטיסטי, המבטא את תמיכת השמאל הפוליטי בנסיגה מחלקים מכריעים בחזון הציוני בהווה, למען סיכוי לא מובטח להשיג שלום עם המתנגדים במזרח התיכון לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל; הגל הדיסטופי, המבטא יאוש קיומי מההווה על ידי המחשת עתיד מחריד: אלים, שרירותי ומטיל אימה; הגל האסקפיסטי, שברוח הפוסט־מודרניזם מגלה נטייה דקדנטית המערערת על נורמות ועל ערכים תובעניים בשם זכותו של הפרט לממש את הנאותיו הפרטיות בשלמותן וללא כל הגבלות, כל עוד אינן פליליות.

גלים כאלה מניבים לבסוף סיפורת רדודה וממוסחרת, פרי עטם של כותבים שזחיחות דעת, עצלות ולאות משתלטות עליהם כשהם מתיישבים לממש את ייעודם בחיים – לספק לקורא העברי במיטב הניסוח את העמוקים שברגשות ואת המקוריות שבמחשבות על גורלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, על מצוקת זהותו בהווה ועל התרומה המובטחת של חזונו היהודי־ציוני להישרדותו בעתיד.

סיפורת ממוסחרת נאמנה לתכונתה; היא מפרסמת יריעות־סיפור נחותות בשפתן הדיבורית, במורכבותן המבנית ובעומקן המחשבתי, שהרי נועדו מראש לבדר את הקוראים ולא להעשיר את דמיונם ולהנביט בהם רצון להגשים שאיפות אישיות וחברתיות גבוהות מאלה שהיו להם לפני שנטלו ספר ליד. כאשר סיפורת ממוסחרת כזו משתלטת על ספרות לאומית היא מרחיקה ממדפיה את מאגר קוראיה הטבעי, קוראים שהעברית היא שפת אמם וגם שפת ערכיהם, והללו פונים לחפש מענה לרעבונם הרוחני בסיפורת המתורגמת מהעולם אוניברסלי עם אלף הגוונים של הבליו.

זו היא, בתמצית, האמת על מצבה הנוכחי של סיפורת המקור העברית.

_____

יוסף אורן הוא חוקר, מסאי מבקר תרבות

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. קצת קיצרת בהסבר וזרקת "מושגים מקצועיים" כדי לסיים מהר.

    העשור הכושל, חסר החזון, חסר המעוף הוא העשור האבוד של ביבי+אולמרט
    אם תוסיף את זה לעשור של הקיצורים מבית פייסבוק/טוויטר/וואטסאפ תבין את התשובה
    הספרים הישראלים נעשו ספרי טיסה: דקים בגודל, בתוכן ובמהות

    אני בטוח ששרת התרבות תעודד
    אההה. אבל היא לא קוראת ספרים….

    1. כמובן. לא כותבי הספרים אשמים בזה שהספרים גרועים, הקוראים אשמים. אה, כמובן וגם הממשלה, הממשלה אשמה גם שלא יורד גשם – עובדה, אפילו בדה מרקר כתבו על זה.

    2. רק לפי הטון של הדברים שלך – רואים שאין לך בעצם מה לאמר. אם זה בגלל הקטע על מירי רגב – שכח מזה, היא באמת לא קשורה למצב.
      אני ארחיב:
      אני קורא כ- 2 ספרים בחודש. יש סופרים ישראלים מעולים: מאיר שלו, סמי מיכאל, דויד גרוסמן, אמיר גויטפרנד (יש עוד אני לא קורא הרבה ישראלים)
      לעומת זאת – הילדים שלי לא קוראים ספרים. הכיצד? ראה למעלה. יש העדפה לסיפוק המיידי של האינטרנט על שלוחותיו (אייפד, טלפון, מחשב)
      זה מצד הצרכן (הקוראים).

      מצד היצרן (הכותבים) – קודם כל גם הם קורבן של הסיפוק המיידי – לתפוס את הקורא מהדף הראשון. (רואים את זה גם בסדרות הטלוויזיה החדשות – ריגוש על חשבון העומק)
      גם בקטע הכלכלי – אין הרבה כסף, וזה אותו כסף עבור 200 עמודים וגם עבור 600 עמודים.

      כמובן גם שסיפורים מזמן הקמת המדינה מעניינים יותר מסיפורים בסגנון חוכמת הבייגלה. הריחוק מהתקופה מרחיק אותנו מהסיפורים הגדולים באמת

  2. הדבר החשוב ביותר, שלא הוזכר במאמר : הספרות הישראלית כיום היא ברובה המכריע משעממת. פשוט משעממת, חדגונית ושבלונית עד ייאוש.

  3. לפני כמה שנים, השתתפתי בקורס לספרות באוניברסיית תל אביב. עד היום זכור לי היטב כיצד המרצה קרא קטע ארוך למדי מספר של עמוס עוז. בתום ההקראה, כולם באולם ההרצאות נותרו המומים מגודל השעמום של גיבוב המילים החדגוני שהוגש לנו, ומגודש הסטריאוטיפים הנדושים והדימויים השחוקים. לאחר דקה ארוכה ולא נעימה של שתיקה, מישהו שאל בקול שקט ונבוך: "זה באמת קטע של עמוס עוז?"
    עד היום זכור לי היטב כיצד המרצה התאמץ להוכיח לנו, בהסברים מפותלים, מדוע זו בכל זאת כתיבה טובה ומרתקת. מה יש לומר, זאת הייתה דוגמא מעולה לחלום ולשיברו. כגודל הדימוי המנופח של האיש, כך גדולה הייתה האכזבה. זה מעלה שאלה מעניינת – כמה מהמיליונים שקנו את ספריו של מר עוז הנכבד, כדי לקשט את מדף הספרים בביתם, באמת טרחו לעיין בהם.
    ואחר כך עוד מתפלאים מדוע הסופר האנטי לאומי המהולל שלנו, מפסיד שנה אחר שנה את פרס הנובל הנכסף. במקום זה, אולי צריך לשאול מדוע החנפנים מטעם, לא מפסיקים להציע את מועמדותו לועדת הפרס שוב ושוב.

    1. אולי עוז סופר בינוני, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הספר האחד הגדול שלו- סיפור על אהבה וחושך. למרות הפגמים הספרותיים שבו (המלל הרב מדי, למשל) הוא ספר מפתח בתולדות הספרות העברית, ואפילו ספר חובה לכל מי שרוצה להבין על מה ולמה אנחנו פה.

    2. "סיפור על אהבה וחושך" הוא מסמך שקוף במאמץ שהוא עושה להגיע לליבה של ועדת פרס נובל לספרות. לשם כך הרשה לעצמו המחבר לכנות את לקט הזיופים וההמצאות האלה "אוטוביוגרפיה":

      http://www.zeevgalili.com/2009/01/1269

  4. איזו בדיחה. לבקר ספרות על כך שהיא לא מספיק ציונית. ספרות שכל מטרתה הוא לשרת את הממסד והנרטיב הלאומי היא התחתית של היצירה הספרותית לאורך ההסיטוריה. ספרות אמיתית מאתגרת מוסכמות, יוצאת נגד נרטיבים ממסדיים, ומפרקת קטגוריות שהפכו לקונצנזוס, גם ובעיקר קטגוריות לאומיות.
    ועוד הערת אגב, כותב שחותם את רשימתו ב"וזוהי האמת" אינו מסאי, אלא דמגוג.

    1. ומי יאתגר את מוסכמת איתגור המוסכמות? מי הסופר האמיץ, שיעז למרוד בממסד הסיפרותי המרדני? אם יש כזה, מבקרי הספרות של הממסד הספרותי יקטלו אותו. בעצם, הוא לעולם לא יגיע לדפוס, מפני שהמוציאים לאור של הממסד הספרותי "החופשי והליברלי", לא יסכימו להוציא לאור את ספרו. כך יוצא שבניגוד מוחלט למה שכתבת, אין צורך להילחם בנרטיב הלאומי – הוא הושתק ונחנק כבר מזמן. הנרטיב האנטי לאומי שולט בכיפה, ולאף אחד אין זכות לערער עליו, וזו כל הבעייה.
      למען האמת, הרי ברור שגם אתה מודע לכל מה שציינתי. אבל אתה מעדיף להעמיד פנים כאילו המצב הפוך מכפי שהוא. נוח לך לשחק במרדנות מאתגרת, כשלמעשה אתה חלק מן הממסד המאובן והאטום. אכן בדיחה.

  5. בניגוד לספרות היהודית, הספרות הישראלית מעולם לא הייתה מהמשובחות. זה כנראה בגלל שהסופרים היו משועבדים מרצון למנגנון המדינתי של מפא"י. מאז ועד היום לא השתנה הרבה. מפא"י אמנם חדלה להנהיג את המדינה, אבל שליטתו של הסמול – הצאצא המעוות והפסיכופט של מפא"י (או בלשונו של אורן, "דפיטיסטי ואסקפיסטי") – במוסדות התרבות ובזייצגייסט הספרותי ממשיכה להיות איתנה כבעבר.

  6. ולפעמים
    החגיגה נגמרת
    כיבוי אורות
    החצוצרה אומרת
    שלום לכינורות
    אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
    לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.

    אכן, לפעמים החגיגה נגמרת ויש צורך להתחיל מבראשית. יתכן וצריך שוב להתחיל מ"נבנה ארצנו ארץ מולדת כי לנו לנו ארץ זו".

  7. "עצלות ולאות משתלטות עליהם כשהם מתיישבים לממש את ייעודם בחיים – לספק לקורא העברי במיטב הניסוח את העמוקים שברגשות ואת המקוריות שבמחשבות על גורלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה"

    ותודה לקומיסר שהסביר לנו מה תפקידו של הסופר בישראל.
    נראה ששנאת השמאל עיוורה את עיני הכותב עד כדי אובדן האובייקטיביות

    טור כזה מתאים לעיתון "הארץ", ולא לאתר מידה.

  8. לא נכון להציג את התופעה כ" אובדן החזון הציוני" , הנכון הוא , שהמציאות משתנה ללא הרף ; ובמציאות שמשתנה ללא הרף , גורם הזמן ,בהיותו בר חשיבות , האזרח נוטה להתעכן בהקשר לאירועים על כדור הארץ , שנעשה מאד " קטן" , ביחס למה שהיה ידוע בעבר , ובמקביל היקף ההתעניינות באירועים גדל , בהיותם זמינים באמצעות המיכשור התקשורתי .

  9. ספרות זה קודם כל עומק. כשבוב דילן מקבל פרס נובל …אולי אחרי שי אגנון אין מה להוסיף.

  10. יוסף, מה הקשר בין אמנות =(ציור, פיסול, שירה, תיאטרון ובין אובדן החזון הלאומי והציוני ?

    מדובר באמנות – ולא בפובליציסטיקה !

    יצירתו של שייקספיר היא אובדן החזון הלאומי הבריטי ?

    מרבית הסופרים הצעירים עוסקים ביצירתם בבעיות עמוקות של האדם' וכקורא אתה יכול להזדהות עם הנכתב או לא.

    יצירותיהם של פיקסו, מוצרט, הנרי מור, ויטמן הן חזון לאומי .

    קח לדוגמא את אלתרמן: שירתו היא אישית, מביטה את הנפש פנימה , ו"הטור השביעי" הוא פובליסיסטיקה והבעת דעה עכשווית.