מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

פרופסור אופנהיימר, וההזדמנות המוחמצת של הציונות

גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה שוקמה בהשראת תורתו הכלכלית של פרופ' פרנץ אופנהיימר. הסוציולוג היהודי-גרמני שהאמין בצמצום כוחה של המדינה ובהגברת כוח הפרט ניסה לייבא את השיטה גם לישראל, ונדחה

המדינה היא כלי שליטה בפרט; פרנץ אופנהיימר על רקע שדות מרחביה. צילומים: הלל אופנהיימר, וויקימדיה; ענבל נהיר CC BY 2.5, פיקיוויקי

הנס הכלכלי של גרמניה

בתום מלחמת העולם השנייה הייתה גרמניה חרבה. הערים, התחבורה, התעשייה, ומנגנון המדינה נהרסו לחלוטין. 7.5 מיליון תושבים, רובם חיילים צעירים בגיל העבודה, נהרגו. זרם עצום של למעלה מ-14 מיליוני פליטים חסרי כל וחסרי בית מפולין, רוסיה וצ'כיה הציפו את גרמניה. בעלות הברית פירקו באזור המערבי למעלה מ-700 מפעלי פלדה ותעשייה. חבל הסאר על מכרות הפחם שבו נותק מגרמניה והוחזר רק בשנת 1957. בנוסף הוחרמו כל הפטנטים של גרמניה, שערכם מוערך ב-10 מיליארדי דולרים של שנות הארבעים. מיטב החוקרים והממציאים עברו לארצות הברית.

כשליש מגרמניה, שנשאר תחת כיבוש הסובייטי, נותק מהמדינה. אך מערב גרמניה התאוששה וצמחה במהירות, ועד אמצע שנות החמישים כבר הייתה הכלכלה החזקה באירופה.

"הפלא הכלכלי הגרמני" מקובל לייחס ל"תכנית מרשל", התכנית האמריקנית לסיוע לארצות אירופה. תקציב תכנית מרשל היה 13 מיליארד דולר, מתוכם קיבלה גרמניה הלוואה של 1.4 מיליארד. באותו הזמן שילמה גרמניה פיצויי מלחמה ונשאה בהוצאות צבא הכיבוש בסך 2.4 מיליארד דולר בשנה. כמדברים על הנס הכלכלי של גרמניה מדגישים, ובצדק, את לודוויג ארהארד, שר הכלכלה הראשון לאחר המלחמה שהנהיג את שיקום המשק הגרמני מתום המלחמה ועד שנת 1966, אז התמנה לקנצלר השני לאחר קונרד אדנאואר.

לודוויג ארהארד

ארהארד האמין בכלכלת שוק חופשית – בניגוד לשלטון, לכלכלנים, לפילוסופים ולכל המפלגות בגרמניה מאז יסודה במאה ה-19.

הכלכלנים,התעשיינים, הלאומנים וגם הסוציאל-דמוקרטים דגלו בכלכלה מתוכננת ונשלטת על ידי המדינה, עם מגמה של בניית משק לאומי אוטרקי. מגמה זו התחזקה בזמן מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר תחת השלטון הנאצי. הכלכלה הנאצית הייתה בנויה על תקציב גירעוני עצום, הדפסת כסף ללא הגבלה, קיצוב מזון ומחירים מפוקחים למניעת אינפלציה. בתום המלחמה ניסו גם שלטונות הכיבוש המערביים לכפות כלכלה ריכוזית, פיקוח על המחירים ותכנון מרכזי.

לעומת זאת, ארהארד הקטין את המיסים, ייצב את המטבע ונתן לו ערך ריאלי (המארק החדש הוחלף תמורת עשרה מארקים ישנים, שינוי שמחק את מרבית החוב של הממשלה לאזרחים), ביטל את הקיצוב, את הפיקוח על המחירים ואת מרבית הרגולציות. הסוציאל-דמוקרטים התנגדו בקיצוניות לכל הצעדים של ארהארד.

עם מינויו לאיש העומד בראש הכלכלה של גרמניה הצהיר ארהארד: "אנו צריכים למצוא את דרכנו לארגון שוק המשוחרר מפיקוח. במקום אינטרוונציוניזם, אנו חייבים להסתמך על אחריותו ופעולתו של הפרט".

ארהארד היה חבר ב'אגודת מונט פלרין' שהוקמה ב-1947 על ידי פרידריך האייק להגנת הליברליזם והחירות האישית והכלכלית, מול השיטה הקינסיאנית שהייתה באופנה בתום המלחמה. באגודה איתה הזדהה ארהארד היו כלכלנים, פילוסופים, סוציולוגים והיסטוריונים, ביניהם שמונה חתני פרס נובל. בין חברי האגודה וראשיה היו מילטון פרידמן, לודוויג מיסס, קרל פופר, ג'ורג' סטיגלר (חתן פרס נובל שעמד יחד עם מילטון פרידמן בראש בית הספר לכלכלה בשיקגו).

ארהארד קרא לשיטה בה דגל, " כלכלת שוק חברתית", השוללת התערבות הממשלה בכלכלה. לדידו, תפקידה העיקרי של המדינה הוא למנוע ריכוזיות ומונופולים ולשמור על חירותו של הפרט ועל יכולתו לפעול וליזום. כלכלת השוק הייתה אמורה, לדברי ארהארד, לאפשר את הקידום החברתי.

פרנץ אופנהיימר

ארהארד הצהיר בכל הזדמנות שמקור השקפתו הכלכלית-חברתית ומקורה של "כלכלת השוק החברתית" הוא במורו, הפרופסור פרנץ אופנהיימר.

ב-30 באפריל 1964 התקיים באוניברסיטה החופשית במערב ברלין טקס במלאת מאה להולדתו של אופנהיימר. במרכז הטקס הייתה הרצאתו של הקנצלר ארהארד – "פרנץ אופנהיימר, מורה וידיד", והוא הצהיר כי "כל עוד אני חי לא אשכח את פרנץ אופנהיימר!  רבים אינם יודעים כמה הם חייבים לאדם זה, אני יודע!… אהיה מאושר אם כלכלת השוק החברתית תמשיך להעיד על עבודתו, מחשבתו ותורתו… בחדר העבודה שלי ישנה רק תמונה אחת, תמונתו של המורה שלי פרנץ אופנהיימר. עכשיו כבר מונפק בול עם תמונתו של אופנהיימר".

בול עם דיוקנו של אופנהיימר, גרמניה 1964
בול עם דיוקנו של אופנהיימר, גרמניה 1964

אופנהיימר נולד בשנת 1864 לאביו שהיה רב רפורמי בברלין, למד רפואה ושירת כרופא בין האיכרים במזרח פרוסיה ובין הפועלים בשכונות העוני בברלין. הוא נחשף לבעיות החברתיות של העוני, השחפת ותמותת התינוקות, נטש את הרפואה והתמקד בנושאי תיקון חברתי. ב-1908 הוענק לו תואר דוקטור לסוציולוגיה, ובשנת 1919  החל ללמד באוניברסיטת פרנקפורט כפרופסור לסוציולוגיה. כאמור, בין תלמידיו של אופנהיימר נמנה גם לודוויג ארהארד, שב-1925 סיים בקרבתו, בהשפעתו ובהדרכתו את הדוקטורט. בשנת 1938 נאלץ אופנהיימר לנטוש את גרמניה והתגלגל כפליט ביפן ובקליפורניה, בה נפטר ב 1943. שני בניו עלו לארץ והתגוררו בעיר רחובות.

ב-1908 פרסם אופנהיימר את ספרו – "המדינה" (Der Staat), המהווה עד היום ספר יסוד של המתנגדים הרדיקלים לאטטיזם ("ממלכתיזם"). הוא מסביר בו מדוע המדינה אינה תוצאה של אמנה חופשית של בני האדם אלא מכשיר לניצול הנשלטים על ידי השליטים. מתוך הספר:

קיימים שני אמצעים או שיטות, שרק באמצעותם יכולים הצרכים והתשוקות של האדם להתמלא. האמצעי הראשון הוא הייצור והחליפין של העושר – זו השיטה הכלכלית. האמצעי השני הוא גזלה בלתי מרוסנת של עושר המיוצר על ידי אחרים. זו השיטה הפוליטית. המדינה היא הארגון של השיטה הפוליטית. הואיל והאדם ישאף תמיד לספק את צרכיו ותשוקותיו בדרך הקלה ביותר, הוא ישתמש באמצעים הפוליטיים בכל מקום שרק יוכל, ורק בהם, אם זה יתאפשר.

הספר היווה ניגוד קוטבי ואמיץ להערצת המדינה של כל הכלכלנים, הפילוסופים, האקדמאים, המורים ומנהיגי כל הזרמים בגרמניה. הספר תורגם לשפות רבות, ומהדורות נוספות שלו ממשיכות להופיע, בעיקר בארצות הברית.

הרצל והקואופרציה

אופנהיימר, שהאמין בליברליזם חברתי, קרא למנוע את נישול האיכרים על ידי החלפת האחוזות הגדולות בקואופרטיבים שיעבדו שטחים נרחבים, תוך שמירה על רכושו וחירותו של הפרט ואחריותו לפרנסת משפחתו. אופנהיימר ניסה להקים קואופרטיבים כאלה בגרמניה.

בשנת 1902 אף נפגש אופנהיימר עם הרצל ושכנע אותו בתכניותיו. שנה לאחר מכן הציג אופנהיימר את התכנית להתיישבות קואופרטיבית בקונגרס הציוני השישי.

בשנת 1909, בקונגרס התשיעי בהמבורג, אושרה תוכניתו של אופנהיימר ושנתיים אחר כך הוקמה הקואופרציה במרחביה על פי המודל של אופנהיימר: משק שיתופי שחבריו חופשיים ועצמאיים ומקבלים שכר דיפרנציאלי על פי עבודתם. אופנהיימר גם ביקר מספר פעמים במרחביה, שהייתה היישוב היהודי הראשון בעמק יזרעאל. אלא שחברי הקואופרציה הושפעו מדגניה, חלמו על שוויון ודרשו שכר שווה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקואופרציה במרחביה התפרקה ועל מקומה קמו קיבוץ המבוסס על קולקטיביזם מהודק ושוויון קנאי, ומושב של משקים משפחתיים קטנים.

רק בשנות התשעים התגשם במדויק חזונו של אופנהיימר בקיבוצים המתחדשים ("קיבוצים מופרטים") בהם המשק משותף, השכר דיפרנציאלי והחבר חופשי ואחראי לרכושו, לעסקיו ולפרנסתו. גם קיבוץ מרחביה, "קיבוץ הדגל" של השומר הצעיר, עבר שינוי והפרטה והיום הוא "קואופרציה", כפי שחלם ותכנן פרנץ אופנהיימר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. מאמר שלם על הנס הכלכלי ואף מילה על הסכם הפחם והפלדה השוק המשותף.
    מה שהציל את כלכלת גרמניה היה האינטגרציה הכלכלית ביבשת.

    1. וזה מה שקובר את גרמניה עכשיו. שורה הולכת ומתארכת של מדינות אירופאיות כושלות, שתלויות על צוואר הכלכלה הגרמנית ומושכות אותה למטה.

  2. אני חושב שמשפט המפתח הוא "אנו חייבים להסתמך על אחריותו ופעולתו של הפרט" ולא "אנו צריכים למצוא את דרכנו לארגון שוק המשוחרר מפיקוח".
    הגרסה הישראלית היא יורם ארידור וראינו איך זה עבד.
    כך שאין צורך לשכתב את "ההזדמנויות ההסטוריות" שפספסנו כשהשמאל הסוציאלי היה בשלטון שזאת המנטרה כאן
    הנשיא כבר הסביר שישראל מורכבת משבטים. שבטים שמתים להרוויח על חשבון האחרים.
    אסור לשחרר את הרגולציה אלא אם יכבידו את העונשים על שחיתויות. לא נראה לי שיש רוב בממשלה הנוכחית כנגד שחיתויות.
    אני שונא את גרמניה שרצחו את סבא שלי בשואה, אבל אין מה לאמר – מה שעובד שם לאו דווקא עובד כאן וחבל

    1. לחבר אלה אופק:

      1) שר האוצר יורם ארידור הדפיס כסף בהיקף שווה ערך לכ-10% תל"ג.
      הדפסת כסף ע"י המדינה מנוגדת לחלוטין גם ל"אחריות הפרט" וגם ל"שוק משוחרר מפיקוח".

      בהנהגת שר האוצר ארידור, מדרגת מס ההכנסה הנמוכה ביותר היתה 25%, והיא הוחלה על הכנסה שהחלה בכ-120$ (לאחר 2.25 נקודות הזיכוי הבסיסיות). האם צריך את רש"י לבאר שזוהי פגיעה חמורה בזכות הקניין ?

      2) "שחיתות" היא מונח המתייחס לאנשי שלטון – ראשי עיר, שרים, מנכ"לי חברות ממשלתיות וכיו"ב. המונח "שחיתות" לא רלבנטי לעסקים פרטיים. שם דברים מסוג זה נקראים בפשטות "גניבה", "מעילה", וכו'.
      לכן, המלחמה היעילה ביותר בשחיתות מאד פשוטה וקלה: לסלק את השלטון מכל מעורבות שהיא בענייני כלכלה. לא יהיו בתי חולים ממשלתיים – לא תהיה "שחיתות" של מנכ"לים ורופאים בכירים.
      לא תהיה חברת חשמל ממשלתית – ה"שחיתות" תעלם. יבוטל משרד התיירות, יבוטלו כל הקצבות הכספים ע"י ועדות הכנסת ומשרדי הממשלה – יוקץ הקץ ל"שחיתות".

      3) רגולציה לא מחסלת "שחיתות". הראיה – חרף הרגולציה הרבה, השחיתות חיה ובועטת. לעומת זאת, רגולציה פוגעת בפעילות הכלכלית, והיא הרסנית לחרות.

    2. אל הד"ר
      יפה ההבחנה בין שחיתות לגניבה.
      ברשותך אומר שאני מעוניין להילחם בשתיהם.
      לכן אני מניח שסעיף 2 שלך הינו ציני

      אני לא רואה את הפגיעה בזכות הקניין בגלל מס . אני כן רואה את הפגיעה ברצון להיות עצמאי ולהרוויח לפי הכישורים בגלל מס גבוה.
      כיום מקובל שמדרגת המס הגבוהה ביותר לא תעלה על 50%

      רגולציה יכולה לבוא בצורת בירוקרטיה כמו למשל בדיור.
      רגולציה יכולה לבוא כביקורת, גם בדיעבד ועונשים כבדים. כלומר חופש ואמון מלא – ועונש כבד כשהאמון מופר. במקרה הולילנד, זה לא היה עובד כי אי אפשר להרוס את הכיעור הזה. במקרה של משבר הסאב-פריים – זה היה עובד היטב, חבל שלא ניסו את זה

      התיאוריה הכלכלית-קפיטליסטית איננה שוללת גניבה. מבחינתה זה עניין של כדאיות. רווח והפסד.
      כיצד אתה מציע להילחם בשחיתות, אהה סליחה – בגניבה מנקודת מבט קפיטליסטית?