ביבי, שחרר!

המאבק סביב תאגיד השידור הציבורי מטשטש את הדיון ברפורמה החשובה מכל: פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית, הוגנת ונגישה. רק כך יושג חופש ביטוי אמיתי

רק שוק חופשי ישבור את ההגמוניה. צילום: קובי גדעון/ פלאש90

אני מוכרח להודות שהסערה סביב השידור הציבורי מפתיעה אותי מאוד. כן רשות השידור, לא רשות השידור, כן תאגיד, לא תאגיד. כמויות עצומות של מילים נשפכות בכל הכיוונים, איומים פוליטיים, מתחים, יציבות הממשלה בסכנה, ועוד.

וכל זה על מה? לא ברור. רשות השידור הישנה גרועה, שמאלנית, חד-גונית ואין לה רייטינג. על סמך הניסיון, לגיטימי לגמרי להעריך שככה בדיוק יהיה גם עם התאגיד: גרוע, חד-גוני, ובלי רייטינג. ישימו כמה עלה תאנה ימניים ודתיים כדי לעשות "כאילו", אבל בפועל מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. אז על מה כל הרעש?

כצופה מן הצד, כל הסערה הזאת נראית לי כיותר מונעת מהתעניינות הברנז'ה בסוגיה בשל אינטרסים אישיים צרים, ג'ובים וקריירה, מאשר דברים מהותיים.

המהות, לעומת זאת, פשוטה וברורה: אין שום צורך או שום הצדקה בעצם הקיום של "שידור ציבורי" בישראל 2016. מדובר בשרות ארכאי ולא רלוונטי לחיים שלנו. אין בו צורך משום שבמציאות הטכנולוגית המודרנית אין חסם טכנולוגי לריבוי ערוצי תקשורת, ולכן כל הדעות יכולות להישמע בשוק החופשי – ובלבד שיש ציבור שמעוניין לשמוע אותם או לצפות בהם. הטענה הזו כאילו אנחנו זקוקים ל"שידור ציבורי" כדי "לשמור על הדמוקרטיה", טענה שתמיד הייתה ריקה מתוכן ממשי ורק שימשה כסות כדי לספק הצדקה להשתלטות שלטונית על גלי האתר, איבדה לחלוטין את האמינות שלה במהלך שני העשורים האחרונים.

היות שה"צורך", כביכול, נעלם, גם ההצדקה לבזיזת הקופה הציבורית כדי לממן את השרות הזה נעלמה איתו. איך בדיוק מצדיקים תקציב של 750 מיליון ש"ח מכספי משלמי המסים כדי לקיים שרות שמסופק טוב יותר בשוק החופשי, ללא כל עלות תקציבית? גם מי שחשב שאולי פעם הייתה לזה הצדקה חייב להודות שכיום היא חלפה.

אם כן, העמדה המקצועית, המוסרית והערכית היחידה שאנשי מצפון צריכים לנקוט בה היא סגירת רשות השידור ואי פתיחת התאגיד. זאת וגם זה צריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה הישראלית ולפנות את מקומם לערוצי תקשורת חופשיים, פרטיים, שאינם ממומנים על ידי משלמי המסים ואינם עושי דברו של השלטון.

החופש לשדר

מעבר לכך, הדיון סביב התאגיד או רשות השידור מהווה הסחת דעת מן הבעיה האמתית, והיא הסרת חסמי התחרות בתקשורת. אמנם שידור ציבורי מהווה בזבוז משאבים, אבל במציאות של שוק תקשורת חופשי ניתן היה להתגבר על הנזקים בקלות יחסית.

בשוק תקשורת חופשי, בו כל אחד יכול להקים ערוץ טלוויזיה על פי בקשתו וללא כל צורך בזיכיון, רישיון או עמידה בתנאים מוכתבי שלטון, סביר להניח שהיו מוקמים בישראל ערוצים רבים מאוד שהיו מתחרים על ליבו וכספו של הציבור. כנ"ל בתחום הרדיו – כיום קיימים די והותר תדרים כדי לקיים עשרות תחנות מובילות, אם לא יותר מזה. אלא שבישראל כמו בישראל, קשה עד בלתי אפשרי להקים ערוץ טלוויזיה בשל רגולציה כבדה, ולכן אנחנו תקועים עם ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10.

ישנה רגולציה קשה בשלושה תחומים עיקריים: חדשות, תכנים, ופרסומות ותוכן שיווקי. המציאות היא שלא ניתן לשדר חדשות בישראל ללא רישיון של הממשלה. בגלל זה אין בישראל, למשל, ערוץ חדשות סגנון CNN שמשדר חדשות 24 שעות ביממה, למרות שיש ערוץ חדשות ישראלי, i24, שמשדר בערבית, צרפתית ואנגלית – אך רק לחו"ל. אפילו בשפות אלו אסור ל-i24 לשדר בישראל(!), ובגלל אותה רגולציה ערוץ 20 לא יכול להתפתח ואף נקנס על כך שהוא שידר חדשות, רחמנא ליצלן.

כמו כן, החיוב להפיק "הפקות מקור" מייקר מאוד, באופן מיותר לחלוטין, את עלות התפעול של ערוץ טלוויזיה, ומהווה חסם כניסה חמור לשוק הטלוויזיה. בסופו של דבר, אם יש ציבור גדול מספיק שמתעניין בהפקות כאלו הם יופקו, ואם לא אז אין בהן צורך. כך או כך ההתערבות הבוטה של השלטון בשיקול דעתם העסקי של ערוצי הטלוויזיה פוגעת בסוף בצרכני התקשורת, משום שאף אחד לא עומד בעלויות כאלו. לכן אין תחרות אמתית בטלוויזיה הישראלית, ובהעדר תחרות ישנו גם היצע קטן יותר ממה שהיה יכול להיות בתנאי שוק חופשי. את אותם דברים בדיוק אפשר להגיד על ההגבלות והחיובים שמוטלים על ידי החוק בתחום הפרסומות והתוכן השיווקי.

אך הנזק הכלכלי מתגמד לעומת הבעיה האמתית והמרכזית שהיא תוצר של העדר תחרות בתקשורת: סתימת הפיות החמורה שיש בישראל. כל אבירי ה"פלורליזם" וה"דמוקרטיה" מדברים גבוהה גבוהה אבל בפועל אין בתקשורת הישראלית לא פלורליזם ולא דמוקרטיה, עם או בלי רשות השידור והתאגיד.

אנשי הימין הליברלי/דתי/שמרני/לאומי, מודרים כמעט לגמרי מלוח השידורים של הערוצים העיקריים בישראל. כמעט בכל התוכניות העיקריות שולט השמאל, וסדר היום מוכתב על ידי אנשים שכמעט כולם באים מאותה ברנז'ה.

האמת שרבים מסרבים לקבל היא שאין שום דרך "להשתלט" על התקשורת, וגם לא רצוי להשתלט עליה. מה שרצוי הוא שיהיה פה חירות לכל. חירות לשדר, לצפות, להקשיב, להאזין, לייצר ולהתבטא. הדרך האחת והיחידה לעשות זאת היא על ידי שוק תחרותי בו כל אחד יוכל להקים לעצמו "תאגיד" פרטי שישדר את מה שהוא רוצה לשדר למי שמעוניין לראות. את זה לא משיגים על ידי ניסיון כושל נוסף לשנות את הרגולציה בתחום, אלא על ידי הסרתה. "שוק חופשי" קוראים לזה. זוכרים?

המאבק על התאגיד ורשות השידור הוא עניין משני. פתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית הוא המאבק האמתי. בזה צריך להתרכז וגם לנצח.

אמיר וייטמן הוא ממיסדי התנועה הליברלית החדשה ויו"ר הליברלים בליכוד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. אני לא מסכים איתך.
    "המהות, לעומת זאת, פשוטה וברורה: אין שום צורך או שום הצדקה בעצם הקיום של "שידור ציבורי" בישראל 2016." – לדעתי – ממש לא נכון.
    ערוצים מסחריים פועלים רק לפי שיקולי רייטינג ומפרסמים.
    במקרה של שוק פרטי לגמרי – אז קודם כל אני אצטרך להניח שבכל תכנית ינסו למכור לי משהו. פרסומת סמוייה בכל מקום. חדשות מוטות לפי הבעלים (הפוליטיקה מממנת את כלי התקשורת), פורנו מוכר? יאללה תעמיס. ריאליטי מביא רייטינג – תעמיס גם אותו. תחקירים נגד תאגידים? כלומר מפרסמים או מפרסמים פוטנציאלים? אין סיכוי!
    אם אאמין להטעיות שישימו בחדשות – סבבה. אם לא אאמין ולא תהיה אופציה אחרת – לא אראה חדשות. שוב ביבי שמח – לא מתעסקים בההרחבת שלטונו על חשבון הדמוקרטיה
    זה פשוט לבנות בית שכולו מסכים מזכוכית מעוותת.
    הערוץ הציבורי פטור מכל העיוותים האלה, והוא תמיד אופציה. הוא יכול להיות גרוע ומושחת (שחיתות מהסוג הקומוניסטי-בעיקר סטגנציה) כמו בערוץ הראשון או להיות מעולה כמו רשת ב'. אבל הוא תמיד אופציה ומהווה עוגן לערוצים המסחריים שלא יתבדרו ויגזימו.
    כמובן שאם הערוץ ייצטרך לקבל את התקציב שלו מהממשלה – לא פטרנו את הבעיה.
    תחשבו שנניח היתה חברת בניה ציבורית. כמובן שאיכות ועיצוב הבניה לא היה משהו, אבל המחירים היו שפויים. זה היה מעגן את השוק וזוגות צעירים היו חשים שיש להם אלטרנטיבה

    1. בדקתי בכל התגובות של האיש המכונה באתר הזה "אלה אופק" ובכולן ללא יוצא מן הכלל מופיעה המילה "ביבי" או "נתניהו". אז או שהאיש הזה אובססיבי נגד בנימין נתניהו וכדאי שיטפל בעצמו, או שגורם אינטרסנטי מעסיק אותו בכתיבה אובססיבית נגד בנימין נתניהו ונשאר רק לקוות שהוא מקבל תשלום הוגן על העיסוק הזה.

    2. רשת ב, למרבה הצער, אינה רשת מעולה. יש בה כמה בעלי מקצוע הגונים וטובים (יעקב אחימאיר, אורן נהרי, ערן סיקורל, אריה גולן), רובם מהגוורדיה הותיקה, שמוקפים בחומר המוכר והגרוע שאנחנו מכירים משאר אמצעי התקשורת: שמאלנים בשקל, סוציאליסטים בגרוש, ערביסטים בלירה, סתם חלטוריסטים וכן הלאה. – בקיצור, למעט כמה מגדלורים של איכות זה ממש עוד מאותו דבר, כמו שאר התקשורת הישראלית.

    3. למגיבים:
      אני מתלונן על ביבי כי הוא הבוס, לא? על מי להתלונן בתחום התקשורת? על קברניטי אוסלו?
      לגבי רשת ב':
      אני שומע בעיקר את קרן נויבך. לפעמים חדשות מהעולם (ולא הבחירות בארה"ב, דברים מעניינים)
      אני מניח שאם אקלע לבעיות בדיור ציבורי או בחינוך או בעוולה אחרת, זה שטראמפ יזכה בנשיאות ממש לא יעניין אותי. בתכנית הבוקר ברשת ב' עושים עבודת קודש. משעממת לפעמים, דלת רייטינג לפעמים, אבל חשובה מאין כמותה. כי האזרח הקטן לא ממש מעניין את הממשלה, רק ה"רייטינג" של חברי הכנסת

    4. באמצעות "השידור הציבורי" והפיקוח על השידור הפרטי כופה הממשלה על הציבור חשיפה לתכנים שהקומיסרים החליטו שהם "לטובת הציבור". האליטות ששולטות במדינה ובממשלה רואות חובה "לחנך" את עמך הנבערים, ולשטוף את מוחו של ה"עם" בכפיית תכנים באמצעות השידור הציבורי. זהו שריד של מנטאליות בולשביסטית הגורסת שהאליטות, באמצעות כוח הכפייה של השלטון צריכות "לחנך", "לשפר", או "להשביח" את העם הנבער.

      רק חברות פרטיות המתחרות בשוק פתוח יכולות לספק שידור ציבורי מרבי – שידור שמתחרה על העדפותיו של האזרח (להבדיל מהעדפות האליטות). הפיתרון ל"שידור הציבורי" אינו בהגברת הפיקוח, או ב"ניהול תקין" של רשות השידור, אלא בסגירתם של אלה. כל אחד יוכל לשדר כרצונו, בשעות שירצה, ותכנים שירצה – הציבור יחליט למי יש זכות קיום.

    5. "הערוץ הציבורי פטור מכל העיוותים האלה" – זה לא נכון – גם בערוץ הציבורי עובדים אנשים, שלכל אחד אג'נדה משלו. יכול להיות שהעורך של התכנית הכלכלית קשור למנכ"ל אוסם, יכול להיות שהוא מקבל כסף מתחת לשולחן, ויכול להיות שהוא סתם דתי אז מעדיף להאדיר רשתות שומרות שבת.
      לערוץ ציבורי אין חסויות? לא כולם מכירים את כולם במדינה הזו? זה תמימות הזויה שלא עומדת במבחן המציאות ההנחה שערוץ ציבורי לא מוטה.
      מה שנכון – אין לו שום סיבה למקסם רייטינג, ולכן הוא יכול להתהדר בעיצוב משמים ובתוכן שמעניין כמות זעומה של אנשים שמישהו מתנשא החליט שהוא יותר איכותי ותרבותי מסדרות ריאליטי.
      הנה רעיון מהפכני – אולי איכות תיקבע לפי מה שאנשים רוצים לצרוך ולא לפי מוזיקה עגמומית ברקע ואיכות צילום משנות ה-80?

      בסופו של יום, אם השוק יהיה חופשי וזה יהיה חשוב לאנשים – שלא יהיו פרסומות סמויות, תוכן איכותי ולא מוטה, ושלא יהיה פורנו, אז הם ישלמו על זה לעומת המתחרים המוטים.
      לדוגמא בעיתונים – ידיעות אחרונות ממצב את עצמו כצהובון אנטי-ביבי, העיתון של המדינה עם כותרות פיקנטיות. ישראל היום ממצב את עצמו כחינמון פרו-ביבי ופטריוטי. ומעריב מנסה למצב את עצמו כ-"לא שופר של אף אחד". כלומר יש ניסיון של עיתון למשוך קוראים באמצעות טענה ליושר וחוסר הטייה. כשכולם יוכלו לפתוח ערוץ טלוויזיה, תוכל לפתוח ערוץ, להחליט שאתה מנסה לעשות אותו כמה שיותר ישר, לא מוטה ולא ממוסחר – ומפרסם אותו ככלי תקשורת כזה. אם אנשים יהיו מוכנים לשלם על זה – זכית.

    6. לליברל
      לצערי קראתי את התגובה שלך בלי הגרשיים ולמעט קצת ניבולי פה – נראה לי הגיוני. רק בסוף הבנתי שאתה התכוונת בציניות אז קראתי שוב. עדיין נשמע קצת ילדותי
      אני מאוד מקווה שהילד שלך ידבר אליך ככה כשתנסה להסביר לו כמה חינוך חשוב ותכנים ברמה. אני מקווה שהוא יגיד לך שאתה לא תבחר בשבילו ושהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה לראות פורנו בגיל 12 או להמר באינטרנט או לצ'טט עם מבוגרים – זאת בחירה חופשית!!
      מעבר לזה אני כבר לא מאחל לך, כי מכאן ילד כזה עלול להידרדר.

      לאסף:
      ישראל היום וידיעות אחרונות הם באמת תמונות ראי. אז כיצד המציאות לא משתקפת באף אחד מהם?
      הבעיה זאת התפתחות עיתונאות שקרית. כתבים שלא כותבים את דעתם אלא את דף המסרים שנותנים להם. זה כולל שקרים, הגזמות ובעיקר הסתרות.
      הסיבה לכך היא לא ביבי ולא שמאל-ימין. הסיבה היא שהעיתונים הם חינם. העיתונים האלה משרתים אג'נדה. הם חלק מתפיסה כלכלית שזאת השקעה משתלמת את הרווח משיגים במקום אחר. אם זה נשמע מבלבל – זה לא. קוראים לזה שוק הפרסום
      אלו אינם עיתונים – הם פשוט קטלוג פרסומות. כמו איקאה. כמו לפיד או ביבי
      עכשיו תאמר לי מה עדיף לראות – פרסומות מרגשות (אני אוהב פרסומות של רכבים למשל) או תוכן מיושן?
      האם שמת לב שכל תשדירי הבחירות למשל היו פרסומות. לא היה בהם תוכן בכלל
      מרוב להסתכל ימין ושמאל שכחת להסתכל קדימה

  2. נראה לי שאתה משליח את התינוק עם מי האמבט. מצד אחד, שידור ציבורי הוא מיותר לחלוטין. בזבוז כסף ציבורי (למעשה העברת כספי ציבור לחונטה הסמולנית בתקשורת). ולכן יש לסגור מיידית גם את התאגיד וגם את רשות השידור. מצד שני, ללא רגולציה על גופי תקשורת מסחריים מה שתקבל זה 24 שעות של תוכן שיווקי ותוכניות ריאליטי בעלות הפקה אפסית. את הרגולציה יש לצמצם אבל יש להבטיח שידורי חדשות מקצועיים, תוכניות תחקיר ואוטונומיה למערכת החדשות – בדיוק כמו הצב כיום – ואיסור גמור על של שילוב תוכן שיווקי בתוכניות. בקיצור זה פשוט תמימות הגובלת בטמטום להניח שהשוק החופשי יסדר לנו תקשורת למופת. אין דבר כזה שוק חופשי מהתערבות רגלטורית של השלטון. כל שוק קפיטליסטי חייב מידה מסוימת של הסדרה ושל כללים. אחרת גם לא תתקיים בו תחרות בריאה אלא ייוצרו בו מונופולים שפועלים למנוע תחרות. בקיצור, האנרכיה שאתה מטיף לה היא ההיפך מחופש.

    1. מה אני אגיד לך? רואים שאתה סוציולוג.
      ודי רמיזה לחכימה…

    2. כשאתה כותב "האנרכיה שאתה מטיף לה היא ההיפך מחופש." האם אתה מתכוון ל"אנרכיה" של הוליווד שמפיקה סרטים ללא תקציבי משרד התרבות? או אולי ל"אנרכיה" של לערוצי CNN ופוקס שמפיקים חדשות ללא תקצוב ממשלתי? או אולי של ערוץ i24 בישראל שמפיקים חדשות אך אלו אסורים לשידור בישראל?

  3. לסוציולוג:
    קאט דה בולשיט. אף ערוץ לא ישדר 24/7 ריאליטי ופרסומות, כי לא יצפו בו! ערוצי התוכן המוכוונים בחברות הכבלים המסחריות לא זוכים לרייטינג משוגע מכיוון שאף צרכן לא ישב לראות 6 סרטים ברצף או לחלופין יצפה בשלוש שעות של טלנובלות. הערוצים המסחריים במצבם כיום מייצרים גם ריאליטי וגם תחקירים כי זה מה שמעניין את הציבור. ובדיוק בדיל זה יש מדדי רייטינג לעזאזל! תוכנית ללא רייטינג יורדת אחרי שניים שלושה פרקים לא משנה ההשקעה שהושקעה, כי זה פשוט לא משתלם להמשיך! וזה בדיוק שוק חופשי. הציבור אומר את דברו ואם לא יקבל מה שירצה, לא יצפה. במציאות המוכתבת מראש של חוקים רגולטוריים הזויים בתחום התקשורת, ערוץ 2 ו10 הם כמעט שידור ציבורי בכל מקרה.
    תחליפו דיסקט כבר.. העולם מזמן בענן

  4. אין ספק שזו הדרך היחידה – ליברליזם מוחלט שוק חופשי, הקלת הבירוקרטיה.
    המדינה שלנו מוגדרת במקום ה 50 בעולם במדד "קלות עשיית עסקים", (סינגפור, ני זילנד והונג קונג לדוגמא במקומות הראשונים), ואצלנו רוצים "להלאים" את שדות הגז כמו בצפון קוריאה.
    הציבור מאס בסוציאליזם שמאלני ולהיפך גם בסוציאליזם ימני – לצערנו קולם של ח"כ מן הימין לא נשמע בתחום של שוק חופשי, והם רובם ככולם משמרים את המורשת הסוציאליסטית של מקימי המדינה,
    לא שומעים שום דבר מבנט, שקד, אורי אריאל, ומחברי הכנסת של הליכוד – למעט אמיר אוחנה.