איך עוצרים את האוליגרכיה של בג"ץ

לשיטה הישראלית שבה שופטים ממנים את חבריהם אין מקבילה בעולם המערבי, וכדי לתקן את העיוות האנטיֽ דמוקרטי הזה לא מספיקות יוזמות חקיקה קצרות טווח. הדרך לשינוי אמיתי עוברת בקלפי

חבר מביא חבר מביא חבר. שופטי בית המשפט העליון. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

הצעת החוק של ח"כ רוברט אילטוב עוררה סערה ידועה מראש. נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור תקפה בבוטות את שרת המשפטים, וזעקות ההיסטריה על קץ הדמוקרטיה לא אחרו לבוא. אז למען הסר ספק, לא, הדמוקרטיה הישראלית איננה בסכנה. אבל בהחלט קיים בישראל שיבוש אנטי־דמוקרטי חריף, ומי שאחראי לכך הוא קודם כל שופטי בית המשפט העליון עצמם.

הרכב הוועדה למינוי שופטים במדינת ישראל מעוות מיסודו. שמונה מיליון אזרחי ישראל זוכים בוועדה לארבעה נציגים – שני שרים ושני ח"כים – שבשל הפיצול המובנה במערכת הפוליטית, בדרך כלל מקזזים את עצמם. העיוות מתחיל בכך שכמה עשרות אלפי עורכי דין זוכים בוועדה לשני נציגים. מבחינה היסטורית נציגי הלשכה נוטים ליישר קו עם המועמדים שמציעים שופטי בית המשפט העליון; עניין טבעי למדי, בהתחשב בכך שהם תלויים בשופטים בעבודתם ונמנים מלכתחילה על אותה קליקה מקצועית־חברתית של משפטנים. חלקם אולי חולמים בעצמם על קריירה שיפוטית.

אבל שיא העיוות הוא עוצמתם חסרת הפרופורציה של השופטים בבחירת עמיתיהם ויורשיהם, כאשר 15 שופטי העליון זוכים ללא פחות משלושה נציגים בוועדה. אם לא די בכך, לאורך השנים פיתחו השופטים נוהג לבחור בעצמם את המועמדים הרצויים למערכת בישיבה נפרדת, ולהצביע בבלוק אחד בדיוני הוועדה. לפני כשנה נחשף ב'הארץ' כי הנוהג הזה שוכלל להקמתה של ועדה חשאית הפוסלת ומסננת מועמדים לשפיטה, ללא כל סמכות בחוק. לפי הפרסום, הוועדה הוקמה על ידי נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש, והיא כוללת את השופטות בדימוס עדנה ארבל ואורית אפעל־גבאי.

העיוות האנטי־דמוקרטי הזה הוא הסיבה היחידה להרכב ההומוגני והמוטה של בית המשפט העליון. זו הסיבה לכך שבתקופת נשיאותו של אהרן ברק (2006-1995), 11 מתוך 12 מינויים היו מועמדיו של ברק. המציאות הזו היא שאפשרה לו להטיל וטו אפילו על מינויה של מועמדת איכותית כמו פרופ' רות גביזון רק מכיוון ש"יש לה אג'נדה" כלשונו – כלומר, היא אינה מתיישרת אוטומטית עם דעותיו וסדר יומו של ברק עצמו.

הרכבה של הוועדה למינוי שופטים גורם לכך שלשופטי העליון יש יכולת מעשית לבחור את יורשיהם, ולהנציח את שליטתה של קליקת האקטיביזם השיפוטי בבית המשפט העליון. במחשבה המדינית ישנה הגדרה ברורה למנגנון המאפשר לקבוצה האוחזת בסמכויות שלטוניות אדירות למנות את יורשיה: אוליגרכיה. זוהי צורת משטר שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי בידי קבוצת מיעוט, שיכולה להוריש לבניה ולחבריה את הכוח הפוליטי.

לא משנה אם מדובר באיילת שקד או בגדעון סער, האמת הפשוטה היא שהתחכמות לכאן או לשם בדמות שינוי טכני בהתאם לסיטואציה פוליטית מזדמנת, עשויה להועיל אולי לטווח הקרוב, אבל שינוי יסודי יחול אך ורק כאשר יכולתם של השופטים לשבט את עצמם תבוטל, והוועדה למינוי שופטים תפעל בהתאם לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים של ייצוגיות, אחריות ושקיפות.

אבי האקטיביזם. השופט בדימוס אהרן ברק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
אבי האקטיביזם. השופט בדימוס אהרן ברק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

זעקות שבר של הגמוניה מאוימת

לדרך בחירת השופטים הנוהגת בישראל אין כל מקבילה בעולם. בשנת 2011 פרסם המכון לאסטרטגיה ציונית מחקר משווה שכתב ד"ר אביעד בקשי, הבוחן את שיטת מינוי השופטים ב־14 דמוקרטיות מלבד ישראל. הממצאים הברורים היו חד־משמעיים: באף מדינה אין לבית המשפט העליון סמכות כה גורפת לפסילת חוקים כמו בישראל. באף מדינה, מלבד הודו, לא נהוג ששופטי בית המשפט העליון מחזיקים למעשה ביכולת לבחור את עצמם.

על פי המחקר, בשמונה מדינות מרכזיות (ארצות הברית, גרמניה, הולנד, יפן, צרפת, קנדה, אוסטריה ואוסטרליה) אין לרשות השופטת דריסת רגל כלשהי במינוי השופטים לבית המשפט העליון. בשוודיה ובדרום אפריקה השופטים רשאים להמליץ על מועמדים, אך הבחירה והמינוי נעשים על ידי נבחרי ציבור. בספרד ובפורטוגל השופטים בוחרים חלק קטן משופטי בית המשפט לחוקה, אך הרוב המכריע של השופטים נבחר על ידי נבחרי ציבור. לעומת 12 מדינות אלו, בבריטניה, שבה בית המשפט אינו מוסמך לפסול חוקים, הוסמכו אנשי משפט "מקצועיים" לבחור שופטים, אך גם כאן הרשות המבצעת מעורבת בהליך. בית המשפט העליון בבריטניה איננו מוסמך לפסול חוקים, כך שזכות המילה האחרונה בנושא החקיקה שמורה ממילא למחוקק. על פי המחקר, "המודל היחיד שבאמת דומה למודל הישראלי, בו למעשה שופטים ממנים שופטים, הוא המודל ההודי".

העיקרון הדמוקרטי הקובע כי רשויות הממשל לא ימנו את עצמן וייבחרו בהתאם לעיקרון הייצוגיות, מנחה אם כן את מרבית המדינות הדמוקרטיות. זעקות השבר על קץ הדמוקרטיה בכל פעם שעוצמתה המופרזת של מערכת המשפט עולה לדיון, הן לא יותר מדמגוגיה שקרית שנועדה לשמר את ההגמוניה הכוחנית של השמאל במוקדי הכוח. השינוי הנדרש הוא הגדלת כוחם של נציגי הציבור בוועדה למינוי שופטים, וביטול חברותם של נציגי מערכת המשפט בוועדה. טריקים ושינויים טכניים עשויים לשרת את הימין לטווח הקצר, אך סביר להניח שישובו לנשוך אותו בעתיד.

כחלון – יציר כפיה של התקשורת

השינוי הנדרש והיסודי לא יתרחש בקדנציה הנוכחית, מכיוון שמבחינה פוליטית הימין טרם השכיל לגבש רוב פרלמנטרי יציב ותמיכה ציבורית איתנה להתמודדות עם עוצמתה המופרזת של מערכת המשפט. לא לחינם התחייב משה כחלון כמה פעמים מאז מערכת הבחירות כי ימנע כל שינוי מהותי בנושא. כחלון, חביב התקשורת ויציר כפיה, מבין כי תמיכתו במערכת המשפט מקנה לו חסינות מפני שחיטה תקשורתית שתהפוך אותו לאפיזודה פוליטית חולפת.

האתגר של הימין אפוא הוא להפוך את החזרת האיזון בין הרשויות וביטול המהפכה השיפוטית והייעוצית לסוגיית מפתח בכל מערכת בחירות. מצביעי ימין ומרכז צריכים לדעת כי הצבעה למועמד או למפלגה התומכים בשימור הכוח המופרז שבידי מערכת המשפט כמוה כהצבעה למפלגת שמאל. באותו אופן צריך הימין לדחות אל מחוץ לרשימותיו לכנסת ח"כים ומועמדים דוגמת בני בגין, ולאחרונה גם גילה גמליאל, המתגייסים לשורות תומכי האקטיביזם השיפוטי ומבקשים לקנות את תמיכת הימין בהצהרות חלולות על ארץ ישראל השלמה.

השינוי לא יתרחש אולי מחר בבוקר, אך מבחינה פוליטית הרכבת כבר יצאה מהתחנה. כוחם של תומכי האקטיביזם השיפוטי בימין, מבית המדרש הבגיני־מרידורי, נמצא בירידה מתמדת והוא הולך ופוחת מקדנציה לקדנציה. מרים נאור ועמיתיה מנסרים את הענף עליו הם יושבים. ככל שהשופטים ירבו להתערב בסמכויות הרשויות האחרות, כך יובהר הצורך לשים סוף להפקרות.

תוקע כל ניסיון לרפורמה אמיתית. שר האוצר כחלון ונשיאת העליון נאור. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
תוקע כל ניסיון לרפורמה אמיתית. שר האוצר כחלון ונשיאת העליון נאור. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

השינוי יחזור כבומרנג

מנקודת מבט ימנית אין הכרעה חד־משמעית האם יש לתמוך או להתנגד לביטול הרוב המיוחד הדרוש בוועדה למינוי שופטים. גם ביחס לעתיד הקרוב, לא ברור אם השינוי ישרת את הימין או יזיק לו. ייתכן כי ההבנות שאליהן הגיעה שרת המשפטים עם יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה יציבות ואמינות, ושינוי השיטה אכן יאפשר למנות מספר שופטים שמרנים בסבב הקרוב. מנגד ייתכן כי הערכותיה של שקד את מידת התיאום בינה ובין נווה מופרזות, ובסופו של דבר הוא ייכנע ללחצי התקשורת ומערכת המשפט ויפנה עורף לסיכומיו עם השרה. במצב כזה אנו עלולים להתעורר ולגלות שדווקא ביטול הדרישה לרוב מיוחד העניק לשופטים עדיפות מוחלטת, והשינוי יתהפך על הימין כבר במערכה הראשונה שלאחר שינוי השיטה.

לטווח הארוך ברור למדי ששינוי השיטה עתיד לעלות לימין ביוקר (אם היא לא תשונה שוב וחוזר חלילה, דבר מגוחך ופסול בפני עצמו מבחינת סדרי ממשל). ייתכן שכרגע הימין מחזיק ברוב זמני בוועדה בזכות העובדה שנציג האופוזיציה הוא רוברט אילטוב, שנבחר לפני צירופה של 'ישראל ביתנו' לקואליציה, וכן בשל ההבנות בין שקד לנווה. אולם בסבבים הבאים סביר הרבה יותר שנציגי המערכת הפוליטית יהיו שוב מפוצלים, וכן שנציגי הלשכה יישרו קו עם שלושת השופטים. במצב כזה יתבטל הצורך של השופטים להגיע לפשרה ולהבנות עם נציגי הימין בוועדה, והם יוכלו לחזור ולשבט את עצמם בשיטת שמאלן־מביא־שמאלן ואקטיביסט־בוחר־אקטיביסט.

לפיכך, למרות הפיתוי לבצע מחטף ולשנות את השיטה כדי לאזן מעט את ההטיה החמורה בהרכב שופטי העליון, הזהירות והתבונה הפוליטית מחייבות לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח. העיוות היסודי והמהותי הוא הרכב הוועדה למינוי שופטים. השינויים הטכניים ששקד, אילטוב, יריב לוין ואחרים מנסים להוביל נובעים מהעובדה שהימין איננו מצליח לגייס רוב פרלמנטרי ותמיכה ציבורית רחבה כדי לאחוז את השור בקרניו ולהתמודד עם שורש הבעיה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

  1. 1.2.9.2.1. מינוים של שופטים פדרליים הוא הליך פוליטי לחלוטין…הנשיא מגביל את בחירתו לאנשי מפלגתו…

    "הריסון-העצמי של המערכת המשפטית
    החוקה האמריקאית

    צ'רלס הרמן פריצ'ט

    בבתי המשפט הפדרליים היותר נמוכים, יותר מ-90% מכל המינויים במאה הנוכחית נפלו בחלקם של חברי המפלגה של הנשיא.
    שופטים מחוזיים ממונים בראש ובראשונה, עפ"י המלצות מנגנון המפלגה של המדינה, ושל הסנטור המייצג מדינה זו…

    אשר לביהמ"ש העליון, הנשיא מקבל המלצות ממקורות רבים, ובמיוחד משר המשפטים שלו, אך הוא מחליט את ההחלטה הסופית, ובמקרים רבים יש לו רעיונות רבים משלו בנדון – "

  2. יש לשנות לגמרי את אופן בחירת השופטים כך שהרשות המבצעת תבחר את השופטים באישורה של הרשות המחוקקת כמו ביתר מדינות המערב. כמו כן, יש להחזיר את זכות העמידה כך רק מי שיש לו אינטרס אישי וישיר רשאי יהיה לפנות לבית המשפט. לא 'קיים בשום מקום בעולם דיקטטורת "הכל שפיט" וכל מי שלא מוצאת חן בעיניו פעולה שלטונית כזו או אחרת פונה לבית המשפט.

  3. אני ממש לא מבין מה הבעייה. אם פקידי המגזר הציבורי אצלנו "יעילים" כמו הפקידים ההודים, אז הגיוני שגם שיטת בחירת השופטים שלנו תהיה כמו השיטה הנהוגה בהודו. או במילים אחרות, אם אנחנו כבר אוכלים אותה אז עד הסוף בבקשה.

  4. מרדכי ליפמן
    ביהמ"ש העליון כבר לא ישבט את עצמו

    כל אדם החי את הוויית הארץ הזו לא יכול שלא להתייחס לוויכוח הנוקב בין גורמים בממשלה לבין שופטי העליון. ויכוח המלווה את חיינו כבר כמה עשרות שנים. כאשר המערכת השופטת נוגסת בריבונות הממשל שעל אחר שעל. דונם אחר דונם.
    בשנה האחרונה פרצה האש בכמה מוקדים, כאשר התברר שוב ושוב עד כמה מנותקים שופטי בג"צ מהמציאות. עד כמה הם הפכו להיות מעין להקת מעודדות ומוחאי כפיים המתפעלים אוטומטית, מפעילותם של ארגוני זכויות אדם.
    ויכוחים ופסקי דין תמוהים רחשו כגחלים עוממות, שנים רבות. בשנים האחרונות הם הפכו ללהבה גדולה.
    כך קרה בשאלת מתווה הגז. כאשר הרשות השופטת החליטה לפלוש לתחום לא לה ו"תרמה" את תרומתה לדחייה של לפחות שש שנים, בהפעלת המתווה כפי שהוצע על ידי הממשלה. בנושא זה גם טיעונים בדבר הנזקים לבריאות הציבור, במיוחד באיזור הצפון, בשל השימוש בדלקים מזהמים, לא הועילו לשנות את ההחלטה המוזרה, בלשון המעטה.

    פסיקת הבג"צ, בנושא זה, זכתה לביקורת רבה גם על ידי שרת המשפטים, וגם על עידי אחרים. מעל במות שונות. נאמר כי משמעות הפסיקה, שביטלה דה-פקטו את המתווה הממשלתי, עלולה להתגלות ככזו הנאמדת (באובדן של) במאות מיליארדי שקלים(!). "אני מקווה שלא נהפוך בעיני העולם לארץ אוכלת משקיעיה…. שוב ושוב הפך עצמו ביהמ"ש לזירה שבה מתבררות בעיות פוליטיות ובעיות מאקרו-כלכליות מזוקקות. שאלות שאמורות היו להיות מוכרעות לא באולם הגדול של ביהמ"ש העליון, אלא בהרבה מאד אולמות קטנים. אולמותיהם של בתי ספר וגני ילדים, אחת לארבע שנים בשעה שאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות, שם הם בוחרים בנציגיהם לכנסת". אמרה השרה.

    גם בנושא הבוער, של "ההתנחלות" הבלתי חוקית של מסתנני העבודה בדרום תל אביב, גרמו שתי החלטות של הבג"צ לאסון מתמשך. בהחלטותיו אף נהג ביהמ"ש בניגוד לכלל שהוא עצמו טבע ובניגוד להצהרות השופטים עצמם כי: "עוול לא מתקנים בעוול". לכך תרמה גם התבטאות אומללה של נשיאת העליון בדבר "חמלה". לצורך כך הומצאה "חמלה" מזן חדש, אליבא דנשיאה, כזו שביהמ"ש מעתיר רק על צד אחד: המסתנן, העבריין. לא על התושבים עצמם, הנפגעים…

    השרה אף הוסיפה ותקפה את התערבותו של ביהמ"ש בנושאים ביטחוניים: "גם בתחומי הביטחון חורגים השופטים מסמכויותיהם", קבעה, "מאיזה ארנק בדיוק משולמים וישולמו הפיצויים שנקבעו בביהמ"ש לטובת הפלשתינים שנפגעו באינתיפאדה? ומה עם הצורך לשמור על קלפי המיקוח?"
    הנימה הכללית שהייתה בדברי השרה, טענה החוזרת ונשנית גם בפי גורמים ממשלתיים שונים, ואף בפי ראש הממשלה, היא כי ביהמ"ש העליון חרג וחורג מסמכותו ומתערב בנושאים שהם באופן מובהק מחוץ לסמכותו. למעשה נוצר מצב, טוענת השרה, ש"אין כיום נושא שביהמ"ש מנוע מלהתערב בו". בכך רמזה לאמירתו המפורסמת של אהרן ברק שחוללה את המשבר ארוך הימים והעמוק הזה: "הכל שפיט".
    שופטי העליון יאלצו סופסוף לוותר על ה"דמוקרטיה" המשונה, פרי המצאתם, המאפשרת להם לבחור את עצמם… עכשיו פועלת שרת המשפטים לשים קץ לפריווילגיה, היחידה מסוגה בעולם, של הרכב העליון, הנלחם כבר עשורים לשמר לעצמו, בכוח הכוח, זכות שנטל שלא כדין: לשבט את עצמו שוב ושוב.

    אחת הדוגמאות המבישות לדרך שבה משמרת קבוצה זו את שלטונה לא רק בעליון אלא גם במערכות משפטיות "אחיות", ניתן למצוא בפועלו של בכיר מאד במערכת זו. הוא כפה עליה מינוי מקורבת לו, לנשיאת מערכת-אחות. המינוי ספג ביקורות רבות. הביקורות האלה נסמכות על פיגור עצום במתן פסקי דין של אותה שופטת, ביניהם משפט בו טרם ניתן פס"ד, הגם שחלפו כ – 25 שנה לאחר שהוחל בשימוע…
    ומי העומד בשער ומי המתריע? אהרן ברק, "אדריכל" המשבר הממאיר הזה, ומי שזרע את זרעיו. לא מזמן אמר לתקשורת, לנוכח הביקורת המתעצמת, כי "מדובר בתופעה (הביקורת, לא חלילה תופעת השיבוט) – המסכנת את הדמוקרטיה… לא פחות.
    בכל החיזיון שנגלה לעינינו, הופיע ביהמ"ש העליון, כלומר מערכת עשיית הצדק, לא כמגיני הדמוקרטיה אלא הפוך מכך. כמי שמערער את יסודותיה.
    כבר למדנו כי אין גוף ציבורי שאגר כוח והתעצם, אם בשל רפיסות המערכת הפוליטית הניצבת מולו, ואם בשל החששות מפניו, נפרד מאתנו וחצי תאוותו בידו. לכן לא ייווצר מצב שהעליון יוותר על חלק מתחומי פעולתו- מרצונו הוא. אבל השינוי חייב לבוא. טוב עושה שרת המשפטים, שיוזמת את השינוי הזה. שאם לא כן, המערכת המשפטית תמצא עצמה בפני החלטות קשות של הממשלה ושל הכנסת, החלטות האמורות להגדיר מחדש את תפקידה ואת תחומי פעולתה. נזכיר רק, שבנוסף לשינוי אופן בחירתם של חברי העליון תחום בו פועלת עכשיו שרת המשפטים.
    אפשרות נוספת עומדת לרשות הממשלה. זו שכבר נדונה בעבר: הקמת בית משפט לחוקה. מוסד כזה נהוג ומקובל בכל העולם הדמוקרטי, כמעט ללא יוצא מן הכלל. מן הראוי שהקמת מוסד זה תיבדק באופן יסודי על ידי גוף מוסמך, שתמנה כנסת ישראל והוא בתוקף סמכותו, שתוגדר על פי חוק, יקבע הלכות גם בכל הקשור לתחומי פעולתו של ביהמ"ש העליון, ולאופן בחירת חבריו.
    [email protected]

    1. למרדכי:
      אתייחס למתווה הגז.
      מתווה הגז התעכב כי הוא לא טוב והיה צריך להפיל את כל מי שהתנגד לו: הממונה על ההגבלים, להזיז את דרעי משר כלכלה, להעביר לכנסת – להציג ולהצביע ולהעביר לבג"ץ.
      בג"ץ רק נגע בשורה אחת לא חוקית שאומרת שאי אפשר לשנות את המתווה לעולם.
      כאחד שהתעניין איך הממשלה נותנת את רוב הרווח הצפוי לאנשים בודדים ולא לכלל האזרחים,ואי אפשר לעצור את זה!, אני לא יכול שלא לתהות:
      איך אפשר לעצור חקיקה לא טובה או לא חוקית?

      נניח ביבי – שר תקשורת שמנוע מלעשוק בחלק מהדברים בתקשורת – כיצד הוא יכול להעביר חקיקה כשלכאורה הוא מנוע מזה?
      הוא משתמש במינויים שלו:
      קופץ לו מריונטה ומציע חוק. (נניח דוד ביטן). יש מתנגדים – יעבור לבג"ץ. יקפוץ לו עוד איזה מריונטה שופט כמו שאתם רוצים כאן ליתר את עבודת השיפוט – והחוק עובר!!

      אנחנו, כמו בארה"ב, האזרחים הקטנים, מרגישים שהמערכת מתעלמת מאיתנו. אדם אחד מחליט כאן הכל. כל מטרתו – ביצור שילטונו. השיטה: הפחדה והסתה. שום דבר למען המדינה, שום דבר למען האזרח הקטן.
      כשהמערכת שאמורה לשרת אותנו נחטפת – אתם מבינים למה בוחרים בטראמפ?

      לשופטים צריך להיות רק דבר אחד – כישורים!
      איילת שקד היא מהנדסת. איך היא תבחר שופטים? מה היא מבינה?. היא רק תשאל – איזה שופט יעשה מה שאני רוצה? – מריונטה
      לפי הצעתך, תיאורטית, בעתיד הקרוב גם דרעי יכול למנות שופטים. לפי מה הוא ייבחר? איזה שופט מזכה על עסקאות שוחד??

      החולשה שלנו היא בנבחרי הציבור. שם צריך רפורמה. רפורמה שמחשיבה השכלה ופעילות ציבורית כדי שלא נקבל עוד מסוממים בכנסת, כי הליהוק לכנסת נראה כרגע כמו ליהוק של תכנית ריאליטי

  5. יש לפרק את התאגיד של השופטים בעליון תחילה,

    מאפיה לא בבית משפטנו תחילה.

  6. יש להחזיר את הריבונות שנחמסה על ידי אוליגרכיית העליון בחזרה לכנסת הניבחרת ושרק היא תמנה את שופטי העליון. לבטל את זכות העמידה לשאינם מעורבים ולשלול את יכולת העליון לבטל חוקי הכנסת.

  7. כתבה מרתקת ובהירה.
    הניתוח והפרשנות סידרו לי מספר תובנות לגבי הנושא כפי שמובא בחדשות מעת לעת.

    מאד מתחבר לדברים ויספק לי "תחמושת" בשילות וויכוחים עם חברי מהשמאל.

    שבת שלום

  8. ביהמ"ש העליון: כבר לא ישבט את עצמו

    כל אדם החי את הוויית הארץ הזו לא יכול שלא להתייחס לוויכוח הנוקב בין גורמים בממשלה לבין שופטי העליון. ויכוח המלווה את חיינו כבר כמה עשרות שנים. כאשר המערכת השופטת נוגסת בריבונות הממשל שעל אחר שעל. דונם אחר דונם.
    בשנה האחרונה פרצה האש בכמה מוקדים, כאשר התברר שוב ושוב עד כמה מנותקים שופטי בג"צ מהמציאות. עד כמה הם הפכו להיות מעין להקת מעודדות ומוחאי כפיים המתפעלים אוטומטית, מפעילותם של ארגוני זכויות אדם.
    ויכוחים ופסקי דין תמוהים רחשו כגחלים עוממות, שנים רבות. בשנים האחרונות הם הפכו ללהבה גדולה.
    כך קרה בשאלת מתווה הגז. כאשר הרשות השופטת החליטה לפלוש לתחום לא לה ו"תרמה" את תרומתה לדחייה של לפחות שש שנים, בהפעלת המתווה כפי שהוצע על ידי הממשלה. בנושא זה גם טיעונים בדבר הנזקים לבריאות הציבור, במיוחד באיזור הצפון, בשל השימוש בדלקים מזהמים, לא הועילו לשנות את ההחלטה המוזרה, בלשון המעטה.

    פסיקת הבג"צ, בנושא זה, זכתה לביקורת רבה גם על ידי שרת המשפטים, וגם על עידי אחרים. מעל במות שונות. נאמר כי משמעות הפסיקה, שביטלה דה-פקטו את המתווה הממשלתי, עלולה להתגלות ככזו הנאמדת (באובדן של) במאות מיליארדי שקלים(!). "אני מקווה שלא נהפוך בעיני העולם לארץ אוכלת משקיעיה…. שוב ושוב הפך עצמו ביהמ"ש לזירה שבה מתבררות בעיות פוליטיות ובעיות מאקרו-כלכליות מזוקקות. שאלות שאמורות היו להיות מוכרעות לא באולם הגדול של ביהמ"ש העליון, אלא בהרבה מאד אולמות קטנים. אולמותיהם של בתי ספר וגני ילדים, אחת לארבע שנים בשעה שאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות, שם הם בוחרים בנציגיהם לכנסת". אמרה השרה.

    גם בנושא הבוער, של "ההתנחלות" הבלתי חוקית של מסתנני העבודה בדרום תל אביב, גרמו שתי החלטות של הבג"צ לאסון מתמשך. בהחלטותיו אף נהג ביהמ"ש בניגוד לכלל שהוא עצמו טבע ובניגוד להצהרות השופטים עצמם כי: "עוול לא מתקנים בעוול". לכך תרמה גם התבטאות אומללה של נשיאת העליון בדבר "חמלה". לצורך כך הומצאה "חמלה" מזן חדש, אליבא דנשיאה, כזו שביהמ"ש מעתיר רק על צד אחד: המסתנן, העבריין. לא על התושבים עצמם, הנפגעים…

    השרה אף הוסיפה ותקפה את התערבותו של ביהמ"ש בנושאים ביטחוניים: "גם בתחומי הביטחון חורגים השופטים מסמכויותיהם", קבעה, "מאיזה ארנק בדיוק משולמים וישולמו הפיצויים שנקבעו בביהמ"ש לטובת הפלשתינים שנפגעו באינתיפאדה? ומה עם הצורך לשמור על קלפי המיקוח?"
    הנימה הכללית שהייתה בדברי השרה, טענה החוזרת ונשנית גם בפי גורמים ממשלתיים שונים, ואף בפי ראש הממשלה, היא כי ביהמ"ש העליון חרג וחורג מסמכותו ומתערב בנושאים שהם באופן מובהק מחוץ לסמכותו. למעשה נוצר מצב, טוענת השרה, ש"אין כיום נושא שביהמ"ש מנוע מלהתערב בו". בכך רמזה לאמירתו המפורסמת של אהרן ברק שחוללה את המשבר ארוך הימים והעמוק הזה: "הכל שפיט".
    שופטי העליון יאלצו סופסוף לוותר על ה"דמוקרטיה" המשונה, פרי המצאתם, המאפשרת להם לבחור את עצמם… עכשיו פועלת שרת המשפטים לשים קץ לפריווילגיה, היחידה מסוגה בעולם, של הרכב העליון, הנלחם כבר עשורים לשמר לעצמו, בכוח הכוח, זכות שנטל שלא כדין: לשבט את עצמו שוב ושוב.

    אחת הדוגמאות המבישות לדרך שבה משמרת קבוצה זו את שלטונה לא רק בעליון אלא גם במערכות משפטיות "אחיות", ניתן למצוא בפועלו של בכיר מאד במערכת זו. הוא כפה עליה מינוי מקורבת לו, לנשיאת מערכת-אחות. המינוי ספג ביקורות רבות. הביקורות האלה נסמכות על פיגור עצום במתן פסקי דין של אותה שופטת, ביניהם משפט בו טרם ניתן פס"ד, הגם שחלפו כ – 25 שנה לאחר שהוחל בשימוע…
    ומי העומד בשער ומי המתריע? אהרן ברק, "אדריכל" המשבר הממאיר הזה, ומי שזרע את זרעיו. לא מזמן אמר לתקשורת, לנוכח הביקורת המתעצמת, כי "מדובר בתופעה (הביקורת, לא חלילה תופעת השיבוט) – המסכנת את הדמוקרטיה… לא פחות.
    בכל החיזיון שנגלה לעינינו, הופיע ביהמ"ש העליון, כלומר מערכת עשיית הצדק, לא כמגיני הדמוקרטיה אלא הפוך מכך. כמי שמערער את יסודותיה.
    כבר למדנו כי אין גוף ציבורי שאגר כוח והתעצם, אם בשל רפיסות המערכת הפוליטית הניצבת מולו, ואם בשל החששות מפניו, נפרד מאתנו וחצי תאוותו בידו. לכן לא ייווצר מצב שהעליון יוותר על חלק מתחומי פעולתו- מרצונו הוא. אבל השינוי חייב לבוא. טוב עושה שרת המשפטים, שיוזמת את השינוי הזה. שאם לא כן, המערכת המשפטית תמצא עצמה בפני החלטות קשות של הממשלה ושל הכנסת, החלטות האמורות להגדיר מחדש את תפקידה ואת תחומי פעולתה. נזכיר רק, שבנוסף לשינוי אופן בחירתם של חברי העליון תחום בו פועלת עכשיו שרת המשפטים.
    אפשרות נוספת עומדת לרשות הממשלה. זו שכבר נדונה בעבר: הקמת בית משפט לחוקה. מוסד כזה נהוג ומקובל בכל העולם הדמוקרטי, כמעט ללא יוצא מן הכלל. מן הראוי שהקמת מוסד זה תיבדק באופן יסודי על ידי גוף מוסמך, שתמנה כנסת ישראל והוא בתוקף סמכותו, שתוגדר על פי חוק, יקבע הלכות גם בכל הקשור לתחומי פעולתו של ביהמ"ש העליון, ולאופן בחירת חבריו.
    [email protected]

  9. מצד שני אוי לנו אם פוליטיקאים (נבחרי הציבור קוראים להם במאמר הזה לשם עצימת עיניים מנוולותם) יבחרו שופטים. אם לימין יש רוב יבחרו שופטים בעלי נטייה ימנית. ואם לשמאל יהיה רוב יבחרו נאמנים להם. אין עיוות דין גדול מזה.
    יכןל להיות עדיף שעורכי הדין יבחרו בשופטים. הם מכירים את כולם.

    1. איך זה עובד בארה"ב? שם פוליטיקאים ממנים שופטי עליון, עם כל הקומבינות הפוליטיות הנלוות. ביהמ"ש העליון שלהם עד כדי כך רע?

  10. קל מאוד
    חייב שופטים לבגרות 5 יחידות במתמטיקה בפיסיקה ובלשון עברית
    ותראה שהכל מסתדר לך
    כי כל עוד שלא
    מדובר בחבורת פסיכים אנאלפאביתים שרק אלו שאינם מכירים אותם מקרוב לוקחים אותם ברצינות

  11. באחד המאמרים צוטט שופט באופן אנונימי כאומר שלא יתכן להפקיר בחירת שופטים לא ראויים ע"י זולת השופטים. כאילו כראוי לאדם עליון רק הוא יודע מי ראוי ומי לא. (טוב, ברור שלא איכות השופט מטריד אותו אלא האג'נדה).

    נכון שהתיקון של שקד הוא בע"מ. אך לעת הזו יש לימין סכוי טוב יותר. לטוח הארוך אכן חייב הימין למצוא דרך לתקון יסודי. ובעיקר ההבנה שלשופטים אין מה לחפש בועדה כזו. מי שצריך לבחור שופטים הם הצבור שנזקק להם, "שופטים ושוטרים ת-ת-ן (אתה אני והוא) לך בכל שעריך" נאמר בפרשת שופטים. לעניין זה מטרידים כמה נושאים א. הימין לא משקיע מאמצים רצופים אלא נקודתיים ומאמרים. זה לא מספיק. ב. השמאל הגיע למה שהגיע בעזרת הון עתק שהימין כנראה לא יוכל אף פעם להשיג אף פעם. על העדר הכסף אפשר לפצות בשכל ויצירתיות (כסף יכול הימין לגייס לא מעט). אלא שהימין אפילו לא מתחיל לעבוד.

  12. צריך לעשות מהפיכה משפטית. לא פחות!
    1. המינוי יתבצע על ידי פתק בקלפי למשך ארבע שנים בלבד. אף אחד לא יידבק לכסא, וכל שופט ידע שהוא חייב דין וחשבון לציבור
    2. החזרת הרשות השופטת לשפיטה בלבד – ייחקק חוק שבית משפט לא יכול לפסול או לבטל חוק – שום חוק, שופטים לא יוכלו לדון בנושאים פוליטיים, מדיניים. שופטים יוכלו לשפוט רק בנושא ספציפי שבו יש נפגע ספציפי ממשרד ממשלתי כלשהוא
    3. יש להגדיר מיהו אוייב, ולהגדיר בחוק שאין לאוייב זכויות והוא אינו יכול לעתור לשום בית משפט. צעדים ביטחוניים שייקבעו יתבצעו אוטומטית וללא משפט. כמו הריסת בתי מחבלים, גירוש משפחותיהם לירדן, וביטול תעודותיהם וחשבון הבנק שלהם.
    4. יבוטל מוסד ה"יועץ המשפטי" – בממשלה, במשרדים השונים ובצבא. המשפטיזציה של המדינה משתקת אותנו. התפקיד מיותר. אם הממשלה תזדקק להגנה משפטית היא תיקח עורך דין אד הוק לכל מקרה. אין מונופול ואין תפקיד קבוע – כי מונופול מביא לכך שהיועץ המשפטי מתווה מדיניות פוליטית ומבטל את מדיניות הממשלה.

  13. הבעיה מתחילה בכך שאין חוקה.
    אילו היתה חוקה של ממש ולא רק "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד חופש העיסוק" שמהווים קארט בלאנש לשופטים לפסוק ככל העולה על רוחם, זהות השופטים היתה פחות חשובה.

  14. מאמר בהיר וחד, כרגיל אצל ד"ר תדמור. כיף לקרוא. המאמר הזה עושה קצת סדר למי שמבולבל מהמאמר של עקיבא ביגמן באותו נושא…

  15. האמון בביהמ"ש העליון צולל לתהומות שלא נודעו בעבר: האחראית הבלעדית: מרים נאור

    בית המשפט העליון הוא מיצירותיה המופלאות ביותר של מדינת ישראל הצעירה. במהלך שנות קיומו הוא סימל את חתירת מדינת ישראל לצדק. צדק שכל אזרח במדינת ישראל יזכה לו בשעת מבחן. שוויון מוחלט בפני החוק. קו זה היה הליבה, מוח העצם של המוסד הנערך, במשך שנים רבות. אלא שברבות השנים חלחל שינוי גדול. חולי תקף את לשד עצמותיו של המוסד הזה, כאשר הוא מונהג על ידי משפטן, קנאי יתר על המידה, למוטת שליטתו של העליון. הלוא הוא מי שהיה נשיאו – אהרון ברק. ברק קבע כלל האומר כי "הכל שפיט". ומאז פוקדת מעידה אחר מעידה את ביהמ"ש. מעידות אלה מצאו את ביטויים בתקשורת החברתית, ושם, בביקורת העזה שזו מטיחה בפסיקותיו של ביהמ"ש. אחד הביטויים לכך, נמצא עכשיו, בסקר שערך פרופ' אבי דגני, נשיא מכון גיאוקרטוגרפיה.
    הסקר מלמד כי רק ל – 22%, מהיהודים יש אמון מוחלט בבית המשפט העליון. לעומת 41% בסקר הקודם, שנערך לפני 25 שנה. סקר זה מלמד עוד כי אז, 80% מכלל הנשאלים נתנו אימון רב או מוחלט בביהמ"ש העליון. לעומת 56% כיום.
    מעניין לציין כי גם מוסד מבקר המדינה זוכה לפיחות חמור במעמדו. מ – 80% ל 55% כיום. עובדה זו מחייבת מסקנות לגבי גורלם של גופים המתמכרים בהנאה, שיש בה קורטוב של אנרכיזם, לביקורת יתר על גופים שלטוניים. מסתבר, שעתידם של גופים המאיימים על המשילות בישראל, הופך להיות נתון, יותר ויותר, בסימן שאלה.
    אחד מציוני הדרך בנפילה המתמשכת לתהום של בית המשפט העליון, ולא נפרט כאן את כולם, היו החלטותיו, בנושא מסתנני העבודה בדרום תל אביב. ככל שהתברר כי מדובר במהגרי עבודה נטו, ולא בפליטים אומללים שנסו על נפשם, רחמנא ליצלן, מפני רדיפות בארצות מולדתם, התברר גם גודל האסון שהמיטו השופטים ומרים נאור בראשם, שנשאה את דגל ההחלטות הללו, על תושבי דרום תל אביב, ה"שקופים", מקמפיין הבחירות של אריה דרעי. כאשר התברר עוד, כי הבג"צ עשה עצמו, הלכה למעשה, שותף לביזה, שבזזו ארגוני "זכויות אדם" את זכויותיהם של תושבי דרום תל אביב, כך הלכה וגברה סלידתו של הציבור מפסיקותיו.
    פעמיים זרק ביהמ"ש, את הממשלה מכל המדרגות, כאשר הוא מתמסר לחלוטין להשפעת הארגונים האמורים, הנקהלים וצובאים על ביהמ"ש. פעמיים הביאה הממשלה הצעות שקולות לפתרון בעיית ההתנחלות הבלתי חוקית בדרום ת"א. אך לשווא. בו בזמן הוכיחו הארגונים עצמם כגורמים אנרכיסטיים, שאין להם ולא כלום עם זכויות האדם החוקיות של תושביהן הוותיקים של שכונות אלו. את המצב החמירה הנשיאה מרים נאור שדיברה על "חמלה" סלקטיבית… לא אל תטעו. לא מדובר על חמלה לוותיקים בת"א, שמצאו עצמם בגיהינום מתמשך. לא. היא דיברה על חמלה כלפי הפולשים. "פליטי" התעסוקה. הם ורק הם ראויים לחמלה מהזן החדש, פרי המצאת הנשיאה. גם הכלל שהיא עצמה טבעה: "עוול לא מתקנים בעוול" הופר כאן ברגל גסה, על ידי הפסיקה האמורה. ואין פוצה פה ומצפצף…
    צומת נוסף שגם אותו לא צלח ביהמ"ש נכונה, הוא סיפור מתווה הגז. תכנית שכל הכתבים הכלכליים הבכירים בישראל טענו כי היא גובשה נכונה על ידי הממשלה. הבג"צ צפצף, ושלח את הממשלה תוך התערבות בוטה, בתהליך משילותי מובהק, לערוך תיקונים במתווה, בעוד אוזני הציבור צוללות מעוצמת זעקות האופוזיציה וארגוני השמאל. גם הסברים מלומדים על הפגיעה בבריאות הציבור (וכבר יש נתונים לגבי איזור חיפה), לא שינו את עמדת הבג"צ. הם יודעים הכל יותר טוב מכל אחד אחר…
    לאן הולך מכאן ביהמ"ש העליון? בינתיים הוא עושה את דרכו בדרך חתחתים. מבולען לבולען וממהמורה למהמורה. ממסלול זה הוא יוצא חבול. הסקר הנ"ל מוכיח. את הביקורת על חורבנו המתפתח של ביהמ"ש יש להפנות לשניים: נשיאו לשעבר אהרן (יש לה אג'נדה) ברק, ולנשיאה דהיום, מרים (ל"חמלה", זכאים רק גונבי הגבולות בדרום ת"א) נאור. הם אלו שהביאו את ביהמ"ש עד לשפל מעמדו דהיום.
    את התוצאות, למפח נפשו הגדול של הציבור בישראל, אנו נראה בסקרים הבאים… כמה חבל.

  16. השינוי צריך להיות ביטול בגצ ויסוד בית דין לחוקה שאת שופטיו בוחרת הכנסת וזה ישנה הכל
    לשופטים אסור שתהיה דריסת רגל בבחירת חבריהם .