אוהבים את ישראל ולא מתנצלים על כך: הכוורת הצפויה של טראמפ

ובכן, זה קרה. דונלד טראמפ הוא הנשיא ה־45 של ארה"ב. האם זה טוב ליהודים? כיצד הוא יתייחס לישראל? את מי ימנה לתפקידים משמעותיים, עם מי יתייעץ ומה יהיו עמדותיהם לגבי ישראל?

טראמפ עבר תהליך בנוגע לישראל, כחלק מתהליך הביות שלו במפלגה הרפובליקנית (הרחבנו בעבר על תפיסותיו ביחס למדיניות חוץ וישראל). בנושאים אחרים הביות שלו היה חלקי מאוד, אך בנושא ישראל הוא דווקא הצליח יפה. טראמפ מדבר על מדיניות חוץ לא מתערבת, בהתאם לסיסמה שלו "אמריקה פירסט" (סיסמה בדלנית ותיקה, שהיו לה קונוטציות אנטישמיות), ועל כוונתו לדאוג אך ורק לאינטרסים הצרים של אמריקה. לקראת הבחירות הוא החל לדבר על הצורך לשמר בעלי ברית, אך הוא ממשיך לטעון שקודם כול הם צריכים לדאוג לעצמם ולא לסמוך על ארה"ב. הוא דיבר על כך שארה"ב תפסיק להעניק סיוע צבאי למדינות שיכולות להסתדר בעצמן. בתחילה הוא כלל בכך גם את ישראל, ואף אמר שארה"ב צריכה להיות ניטרלית בין ישראל לפלסטינים ושכך הוא ינהג כנשיא.

במהלך הקמפיין הבין טראמפ שמבחינת רפובליקנים רבים אין דין ישראל כדין יפן, והוא עבר להדגיש את תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל. יתר על כן, כמו בשאר עמדותיו הוא הדגיש שאיננו כבול לקונבנציות הממסדיות ותמך בישראל בנחרצות יתרה, ואפילו הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים (דבר שהובטח בזמנו גם על ידי מיט רומני, ובשלבים מסוימים גם על ידי אובמה והילרי קלינטון). ובכל זאת, אחד המאפיינים הבולטים של טראמפ הוא ההפכפכות שלו, ומה שהוא אומר היום איננו מלמד בהכרח על מה שיעשה מחר.

ניצחונו בבחירות מלמד שדונלד טראמפ מצויד בכישורים הנדרשים לפוליטיקאי, לפחות הכישורים שמביאים בוחרים לקלפיות. אבל עכשיו הסתיים הקמפיין, ונדרשים ממנו דברים שונים לחלוטין. מהתבטאויותיו בעימותים ובכלל, ברור למדי שטראמפ איננו שולט בפרטים הקטנים של מדיניות הפנים, ובוודאי לא של מדיניות החוץ. לפי דיווחים, הסבלנות שלו לקריאה או לשמיעת תדרוכים מוגבלת מאוד. הוא מושפע מאוד מסובביו, ממי שדיבר אתו לאחרונה ומפידבק מתומכיו. זה נוגע אפילו לנושאי הליבה שלו; לפני כמה חודשים הוא התלבט בפומבי אם לרכך את מדיניותו בנושא הגירה לא חוקית, אך חזר לעמדתו הישנה כשראה שתומכיו מתעקשים עליה. ככלל, ברוב המוחלט של הנושאים (למעט הגירה, סחר, ומדיניות חוץ לא מתערבת) הוא איננו עקבי, ושינה את דעתו פעמים רבות במהלך הקמפיין. חוסר הידע שלו, היעדר הניסיון במגזר הציבורי והרגישות הרבה לדעת סובביו, הופכים את השפעת חוג יועציו ומקורביו המצומצם לקריטית.

הימרו על הסוס המנצח

טראמפ טוען שהוא יודע למנות את האנשים הטובים ביותר. דבר אחד ברור: כפי שראינו בהחזרי המסים שלו ובעובדה המדהימה שהוא מעולם לא הפסיד בבית המשפט, הוא יודע למצוא את עורכי הדין ואת רואי החשבון הטובים ביותר (יהודים, כמובן. עובד לשעבר טען שהוא אמר לו פעם שהוא רוצה רק רואי חשבון נמוכים עם כיפה). הוא הצליח להביא לקמפיין צוות מרשים, שהתברר גם כמוצלח.

הדרישה העיקרית שלו ממקורביו היא נאמנות מוחלטת, והוא יודע גם להשיב נאמנות בחזרה. הוא לא פיטר את כותבת הנאומים שכתבה את הנאום של אשתו מלניה בוועידה הרפובליקנית, שבו היא העתיקה קטעים מנאום של מישל אובמה. מדובר בעובדת ותיקה של המשפחה, והוא נאמן למי שנאמן אליו.

הנאמנות הראשונה שלו באיוש המשרות סביבו כנשיא ה־45 תהיה שמורה למעטים שהלכו אחריו מההתחלה. כאשר החל להסתמן ניצחונו בפריימריז אך הממסד הרפובליקני טרם השלים אתו – למעשה הוא עדיין טרם השלים אתו – התלקטו אליו בודדים שהיו מוכנים לקחת את הסיכון. הם לא פחדו להיות מוכתמים לנצח כמי שתמכו באדם שנתפס אז כמוקיון (גם עכשיו רבים רואים אותו ככזה).

בין הסיבות לכך שהם לקחו את הסיכון הייתה העובדה שלחלקם לא היה מה להפסיד. הקריירות המזהירות שלהם בעבר הסתיימו בטרם עת, לפחות לתחושתם. ביניהם אפשר למנות את מייק האקבי, ניוט גינגריץ', רודי ג'וליאני וכריס כריסטי (ג'ף סשנס וריינס פריבוס, לעומת זאת, תמכו בטראמפ ללא הסיבה הזו וגם הם יגיעו רחוק). מעבר לקריירה פוליטית שנגדעה, משותפים לאישים הללו גם מעמד ארצי ומוניטין רציני, לפחות בקרב הימין, נכונות להגיד דברים מחוץ לקונצנזוס, וסגנון אישי אגרסיבי ונחרץ שתואם את סגנונו של טראמפ. התברר גם שהייתה להם כימיה טובה עם טראמפ, עניין שהוא קריטי לעבודה אתו. הם תמכו בו לאורך כל הדרך, גם אם לעתים השמיעו הסתייגויות מסוימות. בעיקר לג'וליאני ולגינגריץ' ישנה השפעה משמעותית עליו; הם היו הדמויות הפוליטיות הרציניות הראשונות שתמכו בו, והוא חייב להם הרבה.

כל האישים הללו הם תומכים נחרצים בישראל, והמוכנות שלהם לחרוג מהקונצנזוס התבטאה גם בתמיכה בישראל שהיא אף מעבר לתמיכה הרפובליקנית הרגילה. גינגריץ', למשל, התבטא שהפלסטינים הם עם מומצא, אמירה שלא נמצאת בקונצנזוס הפוליטי אפילו בישראל ובוודאי שלא בארה"ב. גם פוליטיקאים אחרים ששמרו על קשרים סבירים עם טראמפ לאחר שזכה במועמדות הרפובליקנית (ריק פרי, למשל) ממוקמים ברובם באגף הימני יותר של המפלגה, ותמיכתם בישראל מובהקת יותר .

סגן הנשיא המיועד מייק פנס (שעל קשריו עם ישראל כתבנו כאן), הוא עוד פוליטיקאי רפובליקני מכובד שהימר על טראמפ ושירת אותו נאמנה במהלך הקמפיין, גם ברגעים מורכבים ומפותלים. כנציג מובהק של האגף השמרני והאוונגליסטי של המפלגה הרפובליקנית, גם פנס הוא תומך ישראל נחרץ הרבה יותר מהממוצע. בניגוד לטראמפ, פנס עקבי בעמדותיו, בייחוד אלה הנובעות מאמונותיו הנוצריות, וקשה לדמיין אותו משנה עמדות בעניין ישראל. מצד שני לא ברורה מידת השפעתו על הנשיא הנבחר, כאשר במהלך הקמפיין הם השמיעו לעתים אמירות סותרות ולא טרחו להתיישר זה עם זה.

ככלל, המפלגה הרפובליקנית כיום תומכת בישראל יותר מאי־פעם, ולקראת הבחירות האחרונות הושמט לחלוטין מהמצע שלה כל אזכור של פתרון שתי המדינות – חריגה משמעותית מהקו המרכזי האמריקני בנושא.

הכל נשאר במשפחה

גורם מרכזי נוסף בהתנהלות של טראמפ הם בני משפחתו. ברגעים קריטיים היה נראה שהם ניהלו את הקמפיין. לפי דיווחים, האישים המשפיעים ביותר על טראמפ מתוך המשפחה הם בתו איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר. קושנר הוא יהודי דתי, ואיוונקה עברה גיור אורתודוקסי לפני שנישאו. הם שומרים שבת וכשרות, וילדיהם, נכדיו של טראמפ, לומדים בישיבה תיכונית בניו־יורק. בני הזוג קושנר הם ששכנעו את טראמפ לפטר את מנהל הקמפיין הראשון, קורי לבנדובסקי, וג'ארד ריכז חלקים חשובים מהקמפיין. הוא קיבל כמה החלטות שנויות במחלוקת בענייני אסטרטגיה וחלוקת תקציבים, בניגוד לדעתם של גורמים אחרים. עכשיו מתברר שהוא קלע למטרה, והקרדיט שלו אצל טראמפ יהיה גבוה מאוד.

אף שקושנר לא התבטא בפומבי ביחס לישראל, מסתמן שהוא לא בדיוק מאנשי ג'יי־סטריט. הוא גם כתב את הנאום שחותנו נשא בפני שדולת אייפא"ק, וניסה לארגן ביקור שלו בישראל בדצמבר האחרון (העניין בוטל לאחר שנתניהו הסתייג מהאמירה של טראמפ כי יאסור על כניסת מוסלמים לארה"ב). גם בניו של טראמפ נשואים ליהודיות. עם זאת, נראה שהם מושפעים יותר מהגרעין הקשה של תומכי טראמפ ואפילו מהימין האלטרנטיבי, שלהם יחס מורכב לישראל.

יועציו של טראמפ בקמפיין לעניין ישראל הם שניים מעורכי דינו שהם יהודים אורתודוקסים ותומכי ישראל נלהבים – דיוויד פרידמן, שאולי ימונה לשגריר כאן, וג'ייסון גרינבלט. יועצו בקמפיין לענייני המזרח התיכון, וליד פארס, שצפוי לקבל תפקיד ייעוץ בכיר גם בבית הלבן, הוא נוצרי לבנוני שבשנות השמונים השתייך למפלגות לבנוניות בעלות קשרים טובים לישראל.

ובכל זאת, רוב הממסד המפלגתי והאליטה המזוהה עם הרפובליקנים לא תמכו בטראמפ, או שעשו זאת באופן מסויג. חוג תומכיו הנאמנים קטן מכדי לאייש את אלפי המשרות שנפתחות (אם ברצונכם להגיש מועמדות, תוכלו לעשות זאת כאן), והוא יצטרך לגייס אנשים גם מחוץ למעגל תומכיו. הם יבואו מתוך הטכנוקרטיה הרפובליקנית, ויהיו ממסדיים הרבה יותר. מהם נוכל לצפות לקו שימשיך את הקו האמריקני המרכזי לגבי ישראל. הם יתמכו בישראל אך ידברו על שתי מדינות לשתי עמים, ידרשו ריסון במהלך מבצעים צבאיים, ויתנגדו לצעדים חריגים כמו העברת השגרירות לירושלים. טראמפ ואנשיו מתאפיינים בנכונות להיות נחרצים יותר ולחרוג ממערכת השיקולים הרגילה של הממסד, אך הם יאיישו רק את העמדות המובילות ביותר. הדרגים הפקידותיים הנמוכים ימשיכו להיות מאוישים במי שמאיישים אותם היום, ושבמחלקת המדינה למשל בהחלט נוטים שמאלה. ככלל, סביר מאוד שתהיה התנגדות רבה לטראמפ מצד הדרגים הפקידותיים, שברובם שייכים לאליטות הליברליות, והדבר עלול לבוא לידי ביטוי גם ביחס לישראל.

הרפובליקנים שמרו על הרוב שלהם בבתי הקונגרס, וזה טוב לישראל. גם אם טראמפ יתהפך וישנה את עמדותיו בעניין ישראל, נוכל לצפות שהרפובליקנים בקונגרס – שממש לא צפויים לתמוך בטראמפ בכל עניין אף שמדובר בנשיא מהמפלגה שלהם – ימשיכו לתמוך בישראל.

עידן הקרח הסתיים

מנגד, לא כל תומכיו של טראמפ הם גם תומכים גדולים של ישראל. הגרעין הקשה של תומכי טראמפ מתכוון ברצינות לסיסמה של "אמריקה פירסט" והוא סולד מהתערבות ומהשקעת כסף במדינות זרות, ובכלל זה ישראל. חלקם ניזונים מתיאוריות קונספירציה, מימין ומשמאל, שמאשימות את ישראל בהנחיית המדיניות הכושלת של ארה"ב במזרח התיכון, ובכללה מלחמת עיראק שהם לא תומכים בה. רבים בתנועה החברתית הפופוליסטית החדשה שקמה בעקבות טראמפ רואים את ישראל בחשדנות, וכאמור, טראמפ הוא אדם שמושפע מאוד מעמדות תומכיו.

כפי שכתב כאן אמנון לורד, בטווח הארוך יש גם סכנה מסוימת בקשרים טובים מדי בין ישראל לטראמפ. במוקדם או במאוחר הגלגל יתהפך, הדמוקרטים יחזרו לשלטון, ותבוא תגובת נגד חריפה. קשה להאמין שהשמאל ילמד לקבל את טראמפ, וסביר להניח ששמו יכתים בעיניהם כל מה שהוא ייגע בו. במידה רבה הדבר תלוי גם בהצלחתו כנשיא, אך אם התמיכה בישראל תיתפס כעניין שקשור בטראמפ במקום כנושא על־מפלגתי, ההשלכות לישראל עלולות להיות קשות.

בסופו של דבר, אצל טראמפ הכול אישי. אם נתניהו יצליח לפתח אתו קשרים טובים, יחסינו עם הנשיא הבא יהיו מצוינים. טראמפ הביע בעבר את דעתו החיובית מאוד על נתניהו ולאחרונה הם נפגשו, אך כאמור נתניהו גם הסתייג מטראמפ בהקשר של מניעת הגירת מוסלמים. הפער בהשקפות העולם בין נתניהו לטראמפ בוודאי קטן יותר לעומת הפער בין נתניהו לאובמה. אחרי ימים קשים עם אובמה, אנו עומדים כנראה בפני תקופה יפה יותר ביחסי ישראל־ארה"ב.