המפסיד הגדול של הבחירות בארה"ב

תשכחו מטראמפ ומהילרי. המפסיד הגדול ביום שלישי בלילה היה ברק אובמה. נכון, דירוג הפופולריות שלו עולה על 50 אחוזים, ויש לפחות סקר אחד שממנו מסתמן כי הוא פופולרי אף יותר מהנשיא רייגן בשלהי נשיאותו. אבל מספרים הם בני חלוף, מה שאין כן העובדות. הרקורד של הנשיא אובמה במדיניות פנים וחוץ הוא, אם לומר זאת בעדינות, עגום.

הסגתו של הכוח הצבאי האמריקני ברחבי העולם חזרה הביתה אירעה במקביל לעליית דאעש, ההרס בסוריה ושורת פעולות טרור מוצלחות בלב אירופה וגם כאן, על אדמת אמריקה. האם היינו עדים ל'ברקזיט', או לניצחונן באירופה של מפלגות המתנגדות להגירה, אלמלא הכישלון המנהיגותי של אובמה במזרח התיכון ובצפון אפריקה?

במדיניות פנים, הרקורד של אובמה גרוע אף יותר: ההתאוששות הכלכלית האטית ביותר מאז השפל הגדול; מספר שיא של אמריקנים החיים על תלושי מזון, ולאורך זמן שיא; תוכנית תמריצים שהייתה לבדיחה כלכלית עוד לפני ש"מזומן עבור גרוטאות" הפך לשורת מחץ; והכפלת החוב הלאומי במשך שמונה שנים קצרות. ועדיין לא דיברנו על אובמה־קר: בליל הבחירות הכריז הפעיל הדמוקרטי ג'יימס קרוויל ש"אובמה־קר מחוסלת". הוא צודק, אבל זו הייתה התוצאה גם אילו קלינטון הייתה נבחרת.

אובמה־קר לא מתה בקלפי; היא נפחה את נשמתה כבר בתיבת הדואר. זה קרה כשמיליוני אמריקנים קיבלו מכתבים המבשרים על העלאת פרמיות ביטוח הבריאות שלהם ב־50, 60, ואפילו 100 אחוזים, זאת בנוסף להשתתפות עצמית גדולה שהפכה את ה"ביטוח" שלהם למשהו שדומה יותר לכרטיס לוטו במהופך נגד קטסטרופות רפואיות. הנשיא אובמה עשה את זה בכוונה תחילה. אובמה־קר לא הייתה תוצר של פשרות בלתי נמנעות עם הרפובליקנים בקונגרס. היא נרקמה והועברה בשלמותה על ידי אובמה ובני בריתו הדמוקרטים. זה מה שהוא רצה, וזה מה שקיבל.

תומכי הנשיא היוצא הודפים את הביקורת הזאת. הם מאמינים שאובמה יירשם בדפי ההיסטוריה כסיפור הצלחה, שהרי את ההיסטוריה כותבים מנצחים פוליטיים ולא הוגי מדיניות בתחום הבריאות. אוהדי אובמה מאמינים כי העובדה שהוא היה הנשיא השחור הראשון (שגם נבחר פעמיים, וגם היה הדמוקרט הראשון מאז 1976 שניצח במספר הקולות) משריינת את מקומו ברשימת הנשיאים המוצלחים בכל הזמנים.

התמוטטות מפוארת

אבל עכשיו עומד הנשיא אובמה להעביר את מפתחות הבית הלבן לדונלד טראמפ. זוהי הגדולה בתבוסותיו הפוליטיות, אבל לא הראשונה שבהן. למעשה, מורשתו הפוליטית האמתית של אובמה היא הרס המפלגה הדמוקרטית.

אם הדמוקרטים היו מינים של חיות בר, ברק אובמה היה מועמד לדין תחת "החוק להגנת בעלי חיים מסכנת הכחדה". כפי שמדווח לארי סבתו מאוניברסיטת וירג'יניה, עידן אובמה עלה לדמוקרטים באובדן 11 משרות של מושלים, 13 מושבים בסנאט, 69 מושבים בבית הנבחרים ו־913 מושבי בבתי מחוקקים (!). וזה עוד לפני שמשקללים את תוצאות הבחירות מ־2016, שבהן (רק להמחשה) הרפובליקנים במדינת קנטאקי זכו ברוב בבית הנבחרים לראשונה מ־1921, ואילו חבריהם באיווה קטפו את הסנאט במדינה.

אפקט אובמה מחק דור שלם של דמוקרטים – כוכבים עולים כמו קיי הייגן מצפון קרולינה, איבן ביי מאינדיאנה וראס פיינגולד מוויסקונסין, שבאופן פוטנציאלי היו יכולים להיות בעצמם נשיאים או סגני נשיאים אלמלא הובסו כחלק מהתגובה החריפה על אובמה־קר (במקרה של פיינגולד, פעמיים!). מי הם, אם כן, הפנים החדשות במפלגה הדמוקרטית שלאחר עידן אובמה: ג'ו ביידן? אליזבת וורן? ברני סנדרס? הרשו לי להתחכם בסגנון 'בנות הזהב' – כולם יצטרכו לשחק את דמותה של סופיה (השחקנית המבוגרת בסדרה).

בפרפראזה על ספרה של הילרי קלינטון, הכפר הדמוקרטי התגייס כולו להכניס את אובמה לבית הלבן – ואובמה, בתורו, הרס את הכפר והעלה אותו באש. כעת הוא מותיר את הבית הלבן בידי אדם שבילה שנה מחייו בחיפוש אחר תעודת הלידה שלו. אובמה לא הצליח להביס אותו; למרות תקציבי ענק, למרות הרוח הגבית של אמצעי התקשורת, ולמרות כל כוחות הקסם הפוליטי שלו.

ברק אובמה הוא כישלון. אובמה־קר – גמורה. הצווים הביצועיים שלו יבוטלו. אין מי שימשיך את דרכו הפוליטית. אין בנמצא שום "דמוקרט בנוסח אובמה" שיגן על האידאולוגיה שלו. ההמחשה הבלתי ניתנת לערעור של כישלונו תגיע ב־20 בינואר בוושינגטון, כאשר הוא יתייצב לצדו של טראמפ בטקס ההשבעה.

הטור המקורי ב'ויקלי סטנדרד'. מאנגלית: שאול לילוב