מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

לא כל מי שזועק "רווחה" הוא אלטרואיסט

האינדיבידואליזם מזוהה בטעות עם אגואיזם, אך המציאות מוכיחה שלעתים קרובות ההפך הוא הנכון. לא פעם, הדרישה ל"צדק חברתי" משחררת את הפרט מהצורך באלטרואיזם אישי ומובילה לעוולות מוסריות

יש גם סוציאליזם חזירי; הפגנת "צדק חברתי". צילום: רוני שוצר, פלאש90

אינדיבידואליזם וקולקטיביזם

מקובל לחשוב שהאינדיבידואליסטים הם אגואיסטים, וקולקטיביזם שווה לאלטרואיזם.

הפילוסוף קרל פופר חלק על גישה זו. פופר אינו מקבל את זיהוי הקולקטיביזם עם האלטרואיזם (המוסר), ולא את זיהויו של האינדיבידואליזם עם האגואיזם. לדבריו, האינדיבידואליזם מנוגד רק לקולקטיביזם, והאגואיזם עומד בסתירה לאלטרואיזם בלבד. כך יכול להיות אינדיבידואליסט-אלטרואיסטי, וקולקטיביסט-אגואיסט.

המציאות מספקת לנו הרבה דוגמאות והוכחות לצדקתו של פופר. אנחנו מכירים אינדיבידואליסטים מושבעים המקדישים את זמנם וחלק מהכנסתם למען חולים, ניצולי שואה או ילדים עם צרכים מיוחדים. אנו גם מכירים סוציאליסטים וחסידים של שוויון ותקציבי רווחה, שהם אגואיסטים קיצוניים.

קחו למשל את מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופסור שלמה בן־יוסף, מראשי הדוברים והלוחמים בעוני ובפערים החברתיים. מדי שנה עם פרסום דו"ח העוני הוא מככב בתקשורת ותובע "צדק חברתי", צמצום פערים ועוד תקציבי רווחה. שכרו החודשי הממוצע של פרופסור בן־יוסף, מקופת הביטוח הלאומי, הוא כ־79 אלף שקלים, ועל פי הסכם הפרישה שלו מבית החולים הדסה, המצוי בגרעון של למעלה ממיליארד שקלים, הוא מקבל עד יציאתו לגמלאות גמלה חודשית של עוד כ־75 אלף שקלים, כך ששכרו החודשי הוא למעשה כ־140 אלף שקלים.

גם ח"כ מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני) הוא מראשי הלוחמים לצדק חברתי. ב-2010, בעקבות המחאה החברתית, מונה פרופסור טרכטנברג ליו"ר הוועדה ל"שינוי כלכלי חברתי". באותה תקופה היה שכרו כיו"ר הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה) כ-77 אלף שקלים, כאשר עלות שכרו הייתה 116 אלף שקלים בחודש.

על פניו נראה כי הדרישה והמאבק הפוליטי ל"צדק חברתי" יכולות לשחרר את הפרט מהצורך באלטרואיזם אישי.

קולקטיביזם ורשע

את הזוועות האיומות ביותר ביצע האדם לא כפרט אלא כקולקטיב. הזוועות המאורגנות, מעשי אדם, במהלך ההיסטוריה, אינן תוצאה של תוקפנות ורצחנות, כי אם של מסירות לשבט, לעם, למדינה, לגזע, למעמד, לדת ולאידאולוגיה.

מעשה בלתי מוסרי שנעשה למען הקולקטיב מקבל זיכוי, ונחשב למוסרי. לשדוד אומה שלמה נחשב מוסרי, אך לקחת מהשלל זוג נעליים נחשב אנטי-מוסרי. זה כל ההבדל בין אדמירל גיבור ושודד ים נבל.

מתברר שהמוסר נבחן אפוא רק בהתנהגותו של הפרט, ומעשה בלתי מוסרי הוא בלתי מוסרי אפילו כאשר הוא נעשה למען האידיאל, למען המהפכה, או למען המולדת.

המוסר הקולקטיביסטי קבע שה"מטרה מקדשת את האמצעים" וש"לשם הכנת חביתה צריך לשבור ביצים", או כמו שאומר הפתגם המיוחס ללנין: "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים". הקולקטיביזם שרואה את הקולקטיב כמטרה ואת האדם כאמצעי, הוא שיטה פחות מוסרית מהאינדיבידואליזם, שרואה את האדם כמטרה ואת הקבוצה כאמצעי.

הפרטת המוסר

קיים קשר בין החירות למוסר. מי שאחראי בעצמו לרכושו, לחייו, להחלטותיו ולאינטרסים שלו, מסוגל לקבל יותר החלטות מוסריות.

החלטה מוסרית היא רק החלטה חופשית, מתוך בחירה חופשית של אדם אוטונומי. כאשר המוסר האישי מוחלף במוסר פוליטי, הפרט מסתפק במוסריותה של המדינה, ולכל היותר משתתף במאבק פוליטי למען "מדינה צודקת" ו"צדק חברתי" על חשבון המדינה. הכלכלן מילטון פרידמן קרא להפרטת המוסר והנדיבות:

האומה אינה יכולה לגלות שום נדיבות כלפי מישהו. רק אנשים יכולים לגלות נדיבות… שום מידה של נדיבות אינה מעורבת בכך שאני מטיל עליך לשלם מסים כדי לסייע לי… אם הפעילויות של חלוקה מחדש תתבצענה בהתנדבות, החברה שתתפתח כתוצאה מכך תהיה עדיפה לאין שיעור מהחברה שתתפתח אם החלוקה תהיה כפויה.

חברה המקיימת חירות אישית וכלכלת שוק חופשית חייבת להשקיע, לחנך ולקדם את המוסר האישי, את הנדיבות ואת הערכים ההומניסטיים. אין זה מקרה שאדם סמית' כתב שני ספרים: "עושר האומות" ו"התאוריה של הרגש המוסרי".

עוד משהו

השוק מתגמל על הצלחה במילוי שאיפותיהם של הלקוחות, ובכך ממיר אגואיזם לאלטרואיזם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. קראתי את הכתבה ונזכרתי משום מה בפעיל שלום ידוע, שהתכחש לבתו היחידה.
    ובפעיל שלום נוסף, שמרוב אהבה לאנושות לא רצה להביא ילדים לעולם, ואימו נישלה אותו מהירושה כי העדיף להיפגש עם ערפאת מאשר לטפל בה בסוף ימיה.