בשבילם כולנו "קיצוניים"

מזה שנים שהשמאל בתקשורת ובפוליטיקה מדביק את התווית "קיצוני" לכל צעד לגיטימי של הימין. עכשיו הוא כבר לא יכול להתפלא על כך שהציבור נותר אדיש, גם כשמדובר בצעדים חריגים באמת

כשכולם קיצוניים אף אחד לא קיצוני; מפגינים נגד טראמפ. צילום: mal3k CC BY 2.0 via flickr

"חלון אוברטון" נפתח לרווחה. כל הגדרות והחומות נפרצו. נורמות פוליטיות שאמריקה תמיד כיבדה, נשחטות בסיטונות. מה שבעבר נחשב "קיצוני" – כבר איננו כזה; המילה עצמה איבדה כל משמעות. כאלה הן, לפחות, קינות השמאל. בחירתו של דונלד טראמפ הביאה לשינויי תפיסה רבים, שאחד מהם הוא התמוססות רעיון ה"קיצוניות" ביחס למדיניות. אם הדמוקרטים מבולבלים מהידלדלות כוחה של המילה "קיצוני", הם וודאי יתייאשו כשיבינו שזוהי תוצאה של עבודתם היעילה.

לפני הבחירות פיזר טראמפ הבטחות ביחס לשינויים שבכוונתו לחולל בשורה של נושאים, והבטחות אלה אכן מייצגות סטייה ממה שהיה נהוג בעבר (נראה כמה מהן אכן ינסה לממש אחרי שייכנס לתפקיד). אם טראמפ אכן ידחף לשינויים בהסכמי הסחר שיגנו באופן מפליג על התעשייה האמריקנית מפני תחרות מייבוא, כפי שהצהיר באספות הבחירות שלו שיעשה, לרבות הטלת מיסוי כצעד ענישה נגד חברות שמבצעות מיקור חוץ או מעבירות את פעילותן מחוץ לארה"ב; ואם הוא יביא לשינוי במדיניות החוץ, שיתבטא בכך שאמריקה תתרחק מבעלות בריתה המסורתיות ותתקרב לכוחות רביזיוניסטיים – זה בהחלט יהיה "קיצוני". אפילו טראמפ עצמו אימץ את המונח "קיצוני" (Extreme vetting) כשחיפש מילה שתבטא את כוונתו לבדוק בזכוכית מגדלת את המהגרים ממוצא מוסלמי המבקשים להיכנס לארה"ב.

אולי משום שההחלטה הזו נראתה כ"שינוי לטובה" ביחס להצעתו המהפכנית לעצור באופן מוחלט הגירה ותיירות מוסלמית לארה"ב, לא עשו יותר מדי עניין מהחלטתו של טראמפ לאמץ את ההגדרה "קיצוני". מאז הצהרתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות ב־1964 בארי גולדווטר, שלפיה "קיצוניות, כשהיא חלק מהגנה על החירות, אין בה שום פגם" – לא נצפה אף רפובליקני בולט שבדומה לטראמפ אימץ בחופשיות כזו עמדות קנאיות ובלתי מתפשרות כל כך. וטראמפ הצליח. "קיצוניות" הפסיקה להיות סטייה לא מקובלת; היא עברה שיקום והפכה להיות כלי לשימוש בעתות משבר, והסחורה שדונלד טראמפ מכר תמיד הייתה משבר.

אלה מימין ומשמאל, שהנורמליזציה של חוסר מתינות, ואפילו פנאטיות, יוצרת אצלם חששות לגיטימיים – אל תאשימו את דונלד טראמפ או את מצביעיו. את האצבע המאשימה יש להפנות אל השמאל.

קיצונים, קיצונים בכל מקום (בימין)

המפלגה הרפובליקנית השיגה רוב בבית הנבחרים בשנת 2010, ומאז ועד היום לא יכולת ללכת עשרה צעדים מבלי לשמוע את כינוי הגנאי "קיצוניים" מודבק למפלגה. הדמוקרטים ובני בריתם בתקשורת עשו יד אחת כדי להדביק תוויות שליליות על רפובליקנים, שכביכול "חורגים באופן קיצוני" ממה שהיה מקובל אצלם במפלגה בדור הקודם.

מה לא נאמר עליהם? שדעותיהם בענייני מיסוי – קיצוניות; שהתנגדותם ל"חוק הגנת החולה בזול" (אובמה־קר), שאגב נוסח באופן רשלני להחריד – קיצונית; שהם מבקשים לשמר את סמכותה של הרשות הביצועית, וזה קיצוני; שעמדתם בנוגע להגנת הסביבה – קיצונית. יוצרים תוכנית ואוצ'רים להקלת העומס שיצרה מדיקר על תקציב האוצר? זה קיצוני. מתנגדים להרחבת הקיצוץ במס על שכר ללא קיזוז מתאים? קיצוני. מתייחסים לבחירות (שתוצאותיהן גרמו ל"ממשל מפוצל") כאל מנדט להתנגד לאג'נדה של הנשיא? קיצוני.

כל המסרים האלה התבררו כמוצלחים להפליא. הדימוי של רפובליקנים כ"קיצוניים" התקבע בציבור, ובשנת 2012 הוא זכה להד אפילו אצל הרפובליקנים עצמם, שקוננו עד כמה היה מיט רומני צריך לשבור ימינה בפריימריז.

הקמפיין היחצ"ני המאולץ הזה הצליח – אך לא בלי לגבות מחיר. כאשר מתוך הלהט הימני צמחה קיצוניות אמתית בדמות רטוריקה אלימה, או משאלים על סוגיית "מיהו הקרוי אדם" בעניין החוק למניעת הפלות – האיום האמתי שהיא ייצגה התגמד לנוכח השימוש המופרז והשיטתי בתואר "קיצוני" שהדביק השמאל לרפובליקנים. בדיעבד, היו אלה סימני אזהרה שאסור היה להתעלם מהם.

השמאל, מוקף בחורבות המפלגה הדמוקרטית של ברק אובמה, מתמכר כעת לעיסוק בחשבון נפש והתבוננות פנימית. אבל זה פשוט לא מספיק. שימו לב כיצד הכתבים הפוליטיים של 'הפינגטון פוסט', ג'סיקה שולברג וראיין גרים, מתארים את ג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארה"ב באו"ם וכיום מועמד לתפקיד מזכיר המדינה אצל טראמפ; הם מכנים אותו "מיליטנט קיצוני". בולטון? מיליטנט קיצוני? להעמיד פנים שהאיש הזה, חבר ותיק בסגל הדיפלומטי המקצועי, הוא בעצם גרסה אמריקנית של תנועת הגרילה הקולומביאנית – זהו חוסר יושר אינטלקטואלי. דיווח מוטה כזה מספק לציבור הבוחרים הצדקה מלאה להתנתק לחלוטין מהתקשורת השמאלנית.

מותה של הגדרת הקיצוניות איננו תופעה מבורכת בשום פנים ואופן. ייחודיותה של אמריקה מתבססת, בין השאר, על הפוליטיקה השגרתית שלה. סטיית התקן בין ממשלים דמוקרטים ורפובליקנים הייתה תמיד קטנה, והעובדה שאין הפתעות היא שהופכת את אמריקה להשקעה בטוחה, וכך גם לחברה משגשגת. רק כשהשמאל יחליט לחדול מעריכת דמוניזציה למדיניות שהוא חלוק עליה, בטענה שהיא אינה מתאימה לנוהג המקובל באמריקה, ההגדרה האמתית של המילה "קיצוני" תחזור למקומה. זה כשלעצמו אמנם לא ישביע את רצון הציבור לראות שינוי מהפכני בתהליכים הפוליטיים מבלי להתחשב בהשלכות שיהיו לכך על יציבותה של אמריקה, אבל זו בהחלט התחלה.

_____________

המאמר פורסם לראשונה במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. השמאל (ובכלל זה ה"קיצוני" ביותר) אוהב להגדיר עצמו "מרכז", וממילא כל החולק עליו הוא "קיצוני" או שייך "לשוליים הקיצוניים והסהרוריים" של החברה וכו'.
    על כך יש לי הערה אחת: הנתונים בכל דיסק נמצאים ב"שוליים". ב"מרכז" יש רק חור…
    (פראפרזה על אמרתו הנודעת של האדמו"ר מקוצק: "בני אדם הולכים בימין או בשמאל, במרכז הולכים רק הסוסים"…).

    1. צודק במאמר. יש שימוש מופרז ב"קיצוני".
      למשל: אני מצביע כחלון וקוראים ומכנים אותי כאן שמאל קיצוני.
      אני רק נגד שחיתות והופכים אותי לשמאל קיצוני…

    2. "אל אופק " אתה מתייחס לטוקבקיסטים או אנשי קמפיין המאמר מדבר על אנשי התקשורת מהשורה הראשונה. יש באמת לציין שבעבר בתקשורת כחלון היה קיצוני ימיני עכשיו שיש אפשרות שהוא יהיה בעתיד (או בעבר במקרה שהליכוד היה נכשל) גורם בממשלת השמאל אז השיח השתנה וכחלון הוא איש לא קיצוני או משיחי וכו'.

    3. אתה רק נגד שחיתות. "רק" היא מילת המפתח. אתה רק נגד שחיתות של צד אחד בפוליטיקה. שפע השחיתויות של הצד השני, "נעלם מעיניך" למרבה הפלא. אולי זה לא הופך אותך לקיצוני, אבל זה בהחלט הופך אותך לצבוע ומתחסד.

  2. בהקשר דומה – גם את תהליך אוסלו שהוא בכיה לדורות, יש עדיין המכנים "תהליך שלום".

  3. כאן הם עושים את זה עם המילה ״גזענות״ ״גזענים״ ושאר ההטיות האפשריות. והם עדיין לא מבינים שהם הולכים לחטוף את זה בחזרה בהפוכה…

    1. אל תשכח את הביטוי האהוב ביותר על השמאל, כנגד הימין – "מתלהמים". אין שיחה של איש שמאל עם איש ימין, שנגזרת כלשהי של השורש ל.ה.מ, לא תישמע בה. פשוט אין.