האמת מאחורי מיתוס מערכת הבריאות של קובה

סנגוריו בשמאל של פידל קסטרו מהללים את מערכת הבריאות ה"שוויונית" וה"איכותית" שיצר, ומתארים אותה כהישג של הקומוניזם. כרגיל, הם שוב הולכים שולל אחרי תעמולה שקרית של רודנים

תיירות רפואה רווחית לשלטון; hospital universitário בהוואנה. צילום: vcheregati CC BY-SA 2.0 דרך flickr

מייקל מור אחראי על עוד מוצר תעמולתי טהור. סרטו 'Sicko' תוקף את מערכת הבריאות האמריקנית. כולנו מסכימים שיש הרבה סיבות טובות לביקורת כזו, אבל הבעיה היא שמור מאדיר מערכות בריאות סוציאליסטיות, שיש להן בעיות משלהן. חטאו החמור ביותר של הסרט הוא באידאליזציה שהוא עושה למערכת הבריאות של קובה תחת שלטון פידל קסטרו. והוא לא היחיד; מדובר במקהלה אינסופית של שירי הלל לדיקטטור שנמשכת כבר שנים.

מור עלה על רעיון מבריק: הוא לקח קבוצה של חולים אמריקנים לקובה כדי לחפש טיפול רפואי. לא זו בלבד שהאומללים האלה אמריקנים – הם עובדי הצלה, גיבורי הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר. הם לא הצליחו לקבל את הטיפול הרפואי שהיו זקוקים לו באמריקה (או שכך לפחות נטען בסרט), ועליהם לקבלו במקום אחר.

הקבוצה עושה את דרכה להוואנה בירת קובה, כשברקע מתנגן לו שיר: "אני בדרכי לקובה, שם הכל שמח; לקובה העליזה". כך זה בדיוק נראה בסרטו של מור. זוכרים כיצד הוא הציג את עיראק של סדאם חוסיין בסרטו מ־2004, 'פרנהייט 9/11'? כאומה של מטיסי עפיפונים מאושרים. ובכן, אותו מוטיב אמנותי מלווה את Sicko.

לשמאל היה מאז ומעולם צורך נפשי עמוק להאמין במיתוס של מערכת הבריאות בקובה. באי הקובני, כמו בכל מקום אחר, הקומוניזם הביא לאסון: מבחינה כלכלית, פיזית ומוסרית. לא זו בלבד שרדיפות, עינויים ומעשי רצח הפכו לדבר שבשגרה, אין גם שום דבר חומרי שאפשר להציג כהישג של הקומוניזם שם. הרציונליזציה הלניניסטית הייתה ש"כדי להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים". על כך הגיב ג'ורג' אורוול במשפט בלתי־נשכח: "איפה החביתה? אף פעם אין חביתה!".

אבל סנגוריו של קסטרו ניסו להכין חביתה. תקוותיהם נסמכו על שלושה שקרים, שעיקריהם: לקסטרו אכפת מאנשים חולים; כמעט כל יושבי תבל יודעים קרוא וכתוב רק בזכותו; הוא מתת הא־ל לשחורים. מכונת התעמולה בשירות קסטרו הייתה יעילה באורח יוצא דופן, והצליחה להשפיע אפילו על אנשים שצריכים לדעת טוב יותר מזה. אחת ההתבטאויות המבישות ביותר שיצאו אי־פעם מפיו של מזכיר מדינה נאמרו על ידי קולין פאוול בשנת 2001: "הוא עשה כמה דברים טובים עבור העם שלו". ב"הוא" הכוונה כמובן לקסטרו.

קשה לקבוע איזה חלק במשפט גרוע יותר: "העם שלו" – זאת אומרת בבעלותו, שהרי זהו ודאי האופן שבו התייחס קסטרו לאזרחים הקובנים; או "כמה דברים טובים", שהם החביתה המדומיינת.

שלוש מערכות בריאות: לתיירים, לאליטה, להמון העם

המיתוס על אודות מערכת הבריאות הקובנית נופץ במהלך עשרות השנים האחרונות שוב ושוב במאמרים שונים (זִכרו שקסטרו עלה לשלטון ב־1959). אבל מייקל מור ברא לו כנפיים חדשות, מה שמצריך סיבוב נוסף של מאמרים כדי להפריך את הפיקציה הזאת. אם רק היה לי מטבע של חמישה סנט על כל מאמר שקראתי שכותרתו "המיתוס של מערכת הבריאות הקובנית"… אז הנה עוד אחד.

בוודאי שבקובה ישנה מערכת מצוינת של שירותי בריאות – רק שהיא לא מיועדת לאזרחים מן השורה. ד"ר חיימי סוצ'ליקי, מנהל המכון ללימודי קובה וללימודים אמריקנים־קובניים במיאמי, מסביר כי בקובה לא קיימת מערכת אחת של שירותי בריאות, ואפילו לא שתיים; יש שם שלוש כאלה. הראשונה מיועדת לזרים שמגיעים לקובה במיוחד לשם קבלת טיפול רפואי ("תיירות רפואית"). תיירים אלה משלמים במטבע קשה (בדרך כלל בדולרים), המספק חמצן לשלטון. המתקנים שבהם מטופלים תיירים אלה אופייניHם למדינות המערב: נקיים, מצוידים היטב, ומתקדמים ביותר מבחינה טכנולוגית.

המתקנים הרפואיים המיועדים לזרים בלבד עושים כסף גדול מטיפולים קוסמטיים: בוטוקס, שאיבת שומן ושתלי חזה. מתקנים רפואיים רבים בקובה מסוגרים או מבודדים. אנשים מדברים על "אפרטהייד תיירותי". לדוגמה, ישנם בתי מלון נפרדים לתיירים, וכן חופי רחצה ומסעדות. כפי שאפשר לתאר, הדבר גורם להתמרמרות ציבורית רחבה.

המערכת השנייה של שירותי בריאות מיועדת לאליטות של קובה: חברי מפלגה, הצבא, סופרים ואמנים שקיבלו הכרה רשמית וכדומה. בברית המועצות, המפלגה הקומוניסטית העניקה לאנשים האלה מעמד של "נוֹמֶנְקְלָטוּרָה", רשימה שמית הכוללת חברים באליטה מצומצמת. מערכת שירותי הבריאות של האליטות הקובניות דומה לזו המשרתת תיירות רפואית; היא מעולה.

עכשיו הגענו למערכת הבריאות האמתית של העם הקובני עצמו, זו שעליה חייבים להסתמך סתם אזרחים מן השורה – והיא גרועה ביותר. יש לכך עדויות וסימוכין רבים. תנאי הטיפול הם בלתי היגייניים עד כדי כך שלחולים עדיף להישאר בבית, גם אם הבית עצמו איננו במצב מזהיר. אם אין מנוס מאשפוז – עליהם להביא אתם מהבית סדינים ומצעים, סבון ומגבות, מזון ונורות חשמל (!), ואפילו נייר טואלט. אפילו בתרופות בסיסיות יש מחסור. בסרט Sicko נראה כאילו קובה טובעת בתרופות מתוחכמות במחיר מוזל, אבל בקובה האמתית אפילו למצוא אספירין זו חתיכת מטלה. אנטיביוטיקה? רק בשוק השחור. והיא עולה הון תועפות.

"אין לנו כלום", אמרה אחות קובנית בראיון לאיזבל וינסנט מהעיתון הקנדי 'נשיונל פוסט'. "כבר למעלה משנה לא ראיתי אספירין בשום חנות בקובה. אם יש לך כמה גלולות בארנק, אני מוכנה לקבל אותן אפילו אם פג תוקפן".

הציוד שרופאים קובניים נאלצים לעבוד אתו הוא מיושן, או שאינו קיים כלל. רופאים ממחזרים כפפות לטקס; פשוט אין ברירה. רופאים אמריקנים שמגיעים לקובה לצורך סידורים או התנדבות נאלצים להביא אתם ציוד ואספקה רפואיים ככל שיוכלו לשאת. אחד מהם אמר לסוכנות הידיעות 'אסושייטד פרס': "הרופאים הקובנים מאומנים היטב, אבל אין להם עם מה לעבוד. זה כמו לנתח עם סכינים וכפיות".

וזה לא שרופאים זוכים בהכרח למעמד מועדף בקובה. רופא קובני גולה סיפר לעיתון 'מיאמי הראלד' כי שכרו ב־2003 היה דומה לזה של שאר הרופאים במדינה: 585 פזו'ס לשבוע, שהם כ־25 דולר. כדי להשלים הכנסה הוא נאלץ למכור בשר חזיר אצלו בבית. 'בכיר' אחר במערכת, קצין רפואה ראשי בצבא קובה, נאלץ להשכיר את מכוניתו לשימוש כמונית בסופי שבוע. "כולם מנסים להחזיק את הראש מעל המים", הסביר. עצם העובדה שיש ברשותו בכלל מכונית הופכת אותו למיוחס, בלי קשר למה שהוא עושה אתה.

מצבה של מערכת הבריאות בקובה כה עלוב, שאפילו מחלות שיצאו מזמן מהאופנה חזרו להופיע, כנוקמות: שחפת, צרעת וטיפוס הבטן. דנגי, עוד סוג של קדחת, מטילה אימה מיוחדת. רופא קובני המתגורר מחוץ לארצו – דסי מנדוזה ריברו, אסיר פוליטי לשעבר ואדם אמיץ במיוחד – אף פרסם ספר בשם "דנגי! המגפה הסודית של פידל קסטרו!".

האזרח סובל; בית החולים Hermanos Ameijeiras. צילום: Martin Abegglen CC BY-SA 2.0 דרך flickr
האזרח סובל; בית החולים Hermanos Ameijeiras. צילום: Martin Abegglen CC BY-SA 2.0 דרך flickr

כיצד מורידים את תמותת התינוקות

כאשר קסטרו תפס את השלטון ב־1959, קובה הייתה אחת המדינות המתקדמות ביותר באמריקה הלטינית. היא ניצבה במקום ה־13 ברשימת המדינות בעלות שיעור תמותת התינוקות הנמוך ביותר – לפני צרפת, בלגיה ומערב גרמניה. כמו בכל מדינה טוטליטרית, קשה להגיע לסטטיסטיקה אמתית גם ביחס לקובה שבעידן קסטרו, אבל לשער אפשר. קובה הידרדרה בשיעור תמותת התינוקות שלה, כמו בכל תחום אחר (למעט דיכוי), אם כי הנתון הרשמי מפתיע ואפילו מעורר כבוד בשיעורו הנמוך.

הכבוד הזה מעורר חשד. ואכן, השלטון הקובני להוט מאוד לשמור את שיעור תמותת התינוקות במספר נמוך, ביודעו שהעולם מתייחס לנתון סטטיסטי זה כמדד לבריאותה הכללית של כל מדינה.

רופאים בקובה מקבלים הנחיה להעניק תשומת לב מיוחדת לאיכות הטיפול שלפני הלידה, וכן לטיפול ביילודים. ההריונות מנוטרים מקרוב (השלטון מצליח לספק את הציוד הנדרש לשם כך). אם יש סימן למשהו לא תקין, סיבה כלשהי לדאגה – ההריון "מופסק". זוהי הלשון המכובסת להפלות מלאכותיות. שיעור ההפלות בקובה מרקיע שחקים. זהו העיוות שמאפשר לשמור על רף סטטיסטי נמוך של תמותת תינוקות.

מובן שרופאים רבים סולדים ממצב זה, ובקובה קיימת תופעה רחבה של רופאים המתנגדים למשטר. כמה מהם פתחו קליניקות פרטיות, והם מעניקים לעניים ולנואשים טיפול רפואי הולם בסטנדרטים רפואיים אמתיים, לא כאלה הנגזרים מאידאולוגיות או מתכתיבים ממשלתיים. השלטונות כבר הודיעו שלא יסבלו תופעות כאלה במגזר הרפואה הציבורי. כל מי שמנסה לעבוד מחוץ לערוצים המורשים, מתויג כסוכן של האויב או כאנטי־מהפכני.

יתרה מזאת: קובה סובלת ממחסור חריף ברופאים. זה מוזר, מפני שיש המון רופאים קובניים. אז היכן הם? בחו"ל. הבדיחה הרווחת היא שכדי לראות רופא קובני, אזרח קובני רגיל צריך לוודא שהוא עוזב את גבולות האי…

בסרטו מדבר מור על "נדיבותה" של מערכת הבריאות בקובה. כוונתו לכך שקסטרו הרבה לשלוח רופאים קובניים ל"משימות רפואיות הומניטריות" בחו"ל. אלה היו חלק חשוב מהדימוי העצמי שהדיקטטור ביקש לאמץ. רופאים קובנים הרחיקו למדינות 'מהפכניות' כמו ונצואלה בנשיאות הוגו צ'אבס, בוליביה של מוראלס וזימבבואה של מוגאבה. אלו משימות שהשתלמו לקסטרו, והכניסו לקופתו 2.5 מיליארד דולר בשנה.

עם זאת, העניין הזה גם מסוכן מעט עבורו. הקובנים בחו"ל נמצאים תחת מעקב ער, ורק לעתים רחוקות הממשל שולח לשם רופאים רווקים. הממשל מוודא שנשותיהם וילדיהם של הרופאים יישארו בבית, כבני ערובה. ובכל זאת, מאות רופאים קובנים מצליחים לערוק. הם נמלטים בכל מדינה שבה הם משרתים, ובכל דרך אפשרית. רופאים בוונצואלה עורקים לקולומביה, אחרים מנסים את מזלם בשגרירות ידידותית או מתחילים לעורר מהומות בנמלי תעופה בינלאומיים בעת החלפת טיסות. רבים מהסיפורים הם דרמטיים באופן עוצר נשימה. וכשהם מוצאים מקלט בטוח הם דואגים לספר את כל האמת על אודות הרפואה הקובנית, זו שבקובה וזו שמתפקדת כשליחה בחו"ל.

אחד הדברים שמחליאים אותם בהיותם בתפקיד רפואי בחו"ל הוא חשיפתם למה שקובה יכולה לספק כשהיא רוצה בכך: בציוד, בתרופות, בכוח אדם. אבל כל השפע הזה איננו זמין לאזרחים קובניים מן השורה. מוכרים אותו לזרים, כדי להמשיך ולקיים את משטרו של קסטרו.

וכאן ישנה נקודה נוספת הקשורה למליצי היושר של קסטרו: כשהם מוכרחים להודות שמערכת הבריאות של קובה חולה, התירוץ שלהם הוא שזו אשמת ה'אמברגו' האמריקני. אבל לקובה אין בעיה לטפל באנשים במדינות אחרות, למטרת רווח כספי או תדמיתי. זאת ועוד: אין שום מגבלות על הסחר האמריקני עם קובה בכל הקשור לציוד רפואי, והסיוע הרפואי של ארה"ב לקובה הוא ניכר.

מרד הרופאים

הזכרתי את הסרבנות של רופאים קובנים. כיצד התופעה הזו מסתדרת עם התזה של מור – העובדה שהאנשים הכי אמיצים, הכי נערצים והכי נרדפים בקובה הם רופאים; נשים וגברים שהתקוממו נגד העוולות במערכת הבריאות (ונגד עוולות בכלל)? אחד הבולטים והידועים שבהם הוא כנראה הרופא ופעיל זכויות האדם אוסקר אליאס ביסקט, שהשלטון גזר עליו 25 שנות מאסר בעוון "פשעים נגד הריבונות והטריטוריה הקובנית".  מייקל מור לא העלה בדעתו לקחת את המצלמות שלו לכלא הידוע לשמצה שבו ריצה ביסקט את עונשו (ובכל מקרה, לא היו מאפשרים לו להיכנס).

כמו פעילי זכויות אדם רבים אחרים, ביסקט הוא אפרו־קובני. כפי שהצביעה על כך מרי אנסטסיה אוגריידי מ'וול סטריט ג'ורנל', הממשל הקובני נוהג ברשעות רבה כלפי דמויות כאלה, מפני שלשיטתו האפרו־קובנים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שהמהפכה השיגה עבורם. ד"ר מנדוזה, שכתב על קדחת הדנגי, גם הוא אפרו־קובני, וכך גם ד"ר דריאל 'דארסי' פרר.

מתמרדים; ד"ר אוסקר אליאס ביסקט מקבל את מדלית החירות מהנשיא ג'ורג' וו. בוש. צילום: The Bush Center CC BY-NC-ND 2.0 דרך flickr
מתמרדים; ד"ר אוסקר אליאס ביסקט מקבל את מדלית החירות מהנשיא ג'ורג' וו. בוש. צילום: The Bush Center CC BY-NC-ND 2.0 דרך flickr

ד"ר פרר הצליח למלט עצמו מהכלא כמעט בדרך נס, אולי בזכות ההתעניינות הבינלאומית הניכרת שהתעוררה בעניינו. פרר מפעיל את המרכז לבריאות ולזכויות אזרח. ב־2005 הוא חתם על תצהיר תחת הכותרת "רשויות הבריאות ושיתוף הפעולה שבשתיקה". אף שחמק ממאסר, המשטר הקובני העביר אותו השפלות נוראיות, כולל מה שמכונה Acto de repudio: אספסוף נשלח לאיים על ביתו, משפחתו וחבריו, ולפעמים גם להכותו.

הִילדה מולינה מורחון היא עוד דוגמה למקרה מדהים של רופאה סרבנית. היא הייתה מנתחת הראש הבכירה במדינה, וייסדה את המרכז הבינלאומי לשיקום נוירו־כירורגי. מורחון כיהנה גם כנציגה באסיפה הלאומית, הגוף המחוקק של קובה. בראשית שנות התשעים הודיע לה המשטר כי המרכז הנוירו־כירורגי שהקימה יעבור לטפל בזרים בלבד, שיכניסו לקופת המדינה כסף במטבע זר. היא התנגדה, התפטרה מתפקידיה והחזירה את כל עיטורי הכבוד שהוענקו לה מידי קסטרו. ואז שולח נגדה האספסוף וכל מה שהתלווה לו, אך היא לא נשלחה לכלא. נאסר עליה לעזוב את קובה, וכן נמנע ממנה לעסוק ברפואה. למרות הנסיבות, היא מצליחה להביע את דעתה נגד המצב.

"אל תחיו בשקר!", אמר אלכסנדר סולז'ניצין, הסופר וההיסטוריון הרוסי זוכה פרס נובל. אבל הקומוניזם הקובני ואלה שאפשרו אותו חיו חיים כאלה במשך חמישים שנה. חייהם של רודנים היו תלויים בשקרים כאלה תמיד. רוברט קונקווסט, החוקר הגדול של ברית המועצות, זוכר פקיד במערכת הבריאות שלחש לו פעם כי בבתי חולים רבים אין אפילו מים זורמים. אבל מה שנאמר בקול רם היו כמובן דברים אחרים לגמרי. תמיד היו ביקורים שהשלטון הזמין כדי לייצר מצג שווא, וכזה היה גם ביקורו של מייקל מור. ההבדל הוא שמייקל מור פשוט מוכשר יותר מאחרים.

אם וכאשר הקומוניזם בקובה יקרוס – האם יעשו שם חשבון נפש? בשנות התבגרותי הציגו בפניי מורים ופרופסורים שהולכו שולל את מזרח־גרמניה כמדינה שהיא מופת לסוציאל־דמוקרטיה. מוקדם יותר השנה זכה בפרס אוסקר סרט דרמה גרמני בשם "חיים של אחרים". הסרט מספר כמה אמתות על החיים במזרח־גרמניה. כיצד יתייחסו הדורות הבאים לסרט Sicko, ובמיוחד לדרך שבה הוא צייר את קובה?

בינתיים הסרט יחולל נזקים רבים ויוסיף לרשימה הגדולה של מיתוסים גם את זה על מערכת הבריאות של קובה. שר הבריאות של קסטרו, חוסה רמון בלגר, מרוצה עד הגג: "אין ספק שסרט דוקומנטרי שנעשה על ידי קולנוען בעל שיעור קומה כמו מייקל מור יסייע לעולם לראות את העקרונות ההומניסטיים הנעלים של החברה בקובה", אמר.

לנוכח התעשייה הקבועה והעוצמתית של יצירת מיתוסים, אתה תוהה לעתים: האם מאמרים בעתונות או עדויות נועזות ומיוסרות כמו אלה של הילדה מולינה וחבריה, יכולים להשאיר רושם אחר?

יש לי זיכרון חי מאמצע שנות השמונים. ארמנדו ולדרס – "סולז'ניצין הקובני" בשבילכם –  ביקר בהרווארד כדי לשאת דברים בפני סטודנטים. הוא הגיח לשם אחרי 22 שנים בגולאג קובני, מחנה עבודה ל'חינוך מחדש', וכתב את זיכרונותיו בספר הנושא את השם "כנגד כל התקוות".

בזמן שניתן לשאלות ותשובות, הזאטוטים פלטו לעברו את השורות הרגילות על קובה: מערכת הבריאות, ההשכלה, היחס לשחורים. המורים שלהם לימדו אותם על כל אלה בקפידה. ולדרס השיב להם ש"זהו אוסף של שקרים. שום דבר מזה לא נכון. אבל גם אם היה כאן גרעין של אמת, האם אי אפשר שכל הדברים האלה יהיו במדינה גם ללא דיקטטורה, ללא עריצות, ללא גולאגים, ללא עינויים – רק עם חופש?"

אין שום חביתה. אף פעם אין. אבל גם אם הייתה, אז מה?

________

פורסם לראשונה במגזין 'נשיונל רוויו', יולי 2007. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. נגיד שהמשטר מטה בצורה מתוחכמת את שיעור תמותת התינוקות כפי שמתואר כאן, ושאר הרפואה שם על הפנים.
    איך מסבירים שתוחלת החיים הממוצעת בקובה זהה לזו האמריקאית?

    1. תמותת תינוקות הוא הנתון הכי משפיע על תוחלת החיים. כרגע שתמותת תינוקות יורדת תוחלת החיים עולה בחדות. עניין של חשבון פשוט.

    2. יש היגיון רב במה שאתה אומר.
      אז אולי תציעו מדדים אובייקטיבים אחרים שיציגו כמה הרפואה הכללית בקובה גרועה?
      אני בטוח שצריכים להיות לא מעט כאלה.
      המאמר הזה הוא סתם אוסף של אנקדוטות ועדויות ספורדיות של אנשים שאני לא יודע מה עמדתם הפוליטית ומה האינטרס שלהם.
      הוא מזכיר לי באופיו מאמרים "שמאלניים" ולא מה שאני מצפה מטיעון "ימני" שנצמד לעובדות הקשות.

    3. בואו לא נשכח שתוחלת חיים הוא נתון סטטיסטי שמונפק על-ידי המשטר. אין דרך לבדוק אותו.

    4. מי זה 'תציעו'? אני רק עניתי לשאלה שלך והדגשתי קשר סטטיסטי בין תמותת תינוקות ותוחלת חיים. אני מומחה קטן בנושא השוואת מערכות בריאות של מדינות שונות, וחוץ מזה אני אדם יחיד ואנא אל תפנה אלי בלשון רבים.
      אגב יש חוקרים שטוענים שחלק גדול מהעלייה בתוצלת החיים במאה העשרים מוסבר עי השינוי בתמותת תינוקות ואם בודקים רק אוכלוסיה מגיל שנתיים ומעלה הרי שתוחלת החיים כיום השתפרה רק במעט במאה השנים האחרונות

  2. זה לא מפריע לכל שצידד במודל של צ'אבס להתחבא ולהדחיק את עצמו מקיר הבושה(שמאלנים כלכלים)!!

  3. מייקל מור הוא חלאה, אבל הוא לא לבד.
    למעשה הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של אידיוטים שימושיים. אנשים שחיים במערב, נהנים מהחופש והעושר שהוא מציע לאזרחיו, ועושים כל מאמץ לפורר ולהפיל אותו.
    לפני מאה שנה אנשים כמוהו תמכו בלנין. לפני שבעים שנה הם תמכו בסטלין ובמאו. לפני ארבעים שנה הם תמכו בפול פטו ובחמר רוז'. אח"כ הם תמכו בערפאת, בסדאם חוסיין, בהוגו צ'אווס ובפידל קאסטרו.
    מעניין שרוב החלאות הללו, גם היהודים שביניהם, היו גם אנטישמים ושונאי ישראל.