מה לצפות ומה לא לצפות מעידן טראמפ

בניגוד לציפיות הגבוהות, ההיסטוריה מלמדת שגם נשיאים אוהדים פועלים במסגרת האינטרס האמריקני, שלא תמיד משתלב עם צרכיה של ישראל. מה בכל זאת ישראל יכולה להרוויח מעליית טראמפ?

הפקידות מנסה להכשיל אותו; דונלד טראמפ. צילום מסך

ניצחונו של המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מעורר ציפיות גבוהות בקרב חוגים מסוימים בישראל. למען האמת, באופן מובן למדי. מקורבי הנשיא האמריקני הנבחר הרעיפו על ישראל במהלך השנים שפע של דברי שבח, הזדהות ואהדה. ולרבים מהם יש רקורד ציוני מובהק ומתועד היטב. מדובר בשורה מכובדת של אישים המחויבים לברית ארוכת השנים בין ישראל לארה"ב, ורואים בעין יפה את שגשוגה של מדינת היהודים ואת השמירה על ביטחונה.

מממשל כה אוהד בבית הלבן, סבורים גורמים בישראל שאף נתנו ביטוי פומבי למחשבותיהם, ניתן לצפות לתמיכה מובהקת במפעל ההתנחלויות ובהגשמת חזון ארץ ישראל השלמה, ולעמידה ללא סייגים לצד ישראל במלחמתה בטרור.

אלא שההיסטוריה מלמדת כי כדאי להיזהר מהפחת ציפיות מופרזות בנושאים אלה. כמעט כל הנשיאים האמריקנים לדורותיהם ובכירי הממשלים השונים היו עקביים באהדתם העקרונית לרעיון הציוני ולשיבת ציון. ובכל זאת, כשהדברים הגיעו למדיניות הפרקטית הם היו מסויגים וזהירים הרבה יותר.

בעוד הרוח והנשמה האמריקנית תמיד היו ציוניות באופן עמוק ואהדו את היהודים בלהט, האינטרס הלאומי של ארצות הברית הכתיב קו שונה. ובמתח בין הרוח לאינטרס, ארצות הברית מכריעה כמעט תמיד לטובת האחרון.

נזכיר בקצרה כמה אירועים מרכזיים: ארצות הברית סרבה לקלוט את היהודים פליטי אירופה; היא לא הכירה מלכתחילה במדינת ישראל; הנהיגה אמברגו נשק על ישראל במלחמת העצמאות; לחצה על בן־גוריון לסגת מהנגב ומאזורים אחרים שנכבשו; לא גיבתה את ישראל במלחמת סיני, ולא לחצה על נאצר בערב מלחמת ששת הימים. רק לאחר הניצחון הגדול ב־67' הבינה ההנהגה האמריקנית כי ישראל יציבה יותר מכפי שנדמה, וכי היא יכולה לשמש שחקן מפתח לטובתה במלחמה הקרה.

אופייני למשל הציטוט שלהלן, מתוך מכתבו של הגנרל ג׳ורג׳ מרשל לנשיא טרומן מ־27 במאי 1949:

לנוכח התנגדותה של ישראל לוויתורים (בענייני פליטים, הנגב, פרוזדור לעזה ושמירת השטחים שכבשה – ע"ב), חשוב שארה״ב תבהיר בתוקף לישראל שאם זו לא תקבל את העצות הידידותיות במטרה להביא לשלום כן במזרח התיכון, תצטרך ארה״ב לעיין מחדש בעמדתה כלפי ישראל. נוסף על העמדה השלילית כלפי ישראל, יכלול העיון מחדש דחיית הבקשה לאימון קצינים ועיכוב מלווה של 49 מיליון דולר.

גם לאחר שדרוג היחסים, האינטרס האמריקני המשיך להכתיב את המדיניות. ידועה למשל עדותו של משה דיין על המגעים מאחורי ההחלטה לאפשר העברת אספקה לארמיה המצרית השלישית הנצורה, לקראת סיום מלחמת יום הכיפורים:

כדי לחזק את מעמדה אצל הערבים, הציגה לנו ארצות הברית אולטימטום שעל פיו נמצא את עצמנו בסכסוך עם ארצות הברית אם לא נאפשר לארמיה השלישית לקבל מים ומזון. ארצות הברית מנעה מאתנו את פרות הניצחון.

האינטרס הלאומי האמריקני חייב את הוצאת מצרים מהציר הסובייטי. קיסינג'ר ובכירי הממשל פעלו ברוח זו, ומאמציהם נשאו פרי. את המחיר שילמה ישראל.

במקביל, בכירי הממשל ונשיאי ארה"ב המשיכו להביע שוב ושוב את אהדתם לציונות ולמדינת ישראל. כך למשל, אמר טרומן בימים שבהם הנהיג אמברגו נשק על המדינה הצעירה: "אני מאמין שיש עתיד מזהיר לפניה לא רק כמדינה ריבונית נוספת, אלא כמגלמת את הרעיונות הנעלים של הציביליזציה" (26 במאי, 1952).

וכך אמר אייזנהאואר בנאום לאומה בפברואר 1957: "תושבי ישראל, כמו תושבי ארצות הברית, חדורים באמונה דתית ובערכים מוסריים". ובהזדמנות אחרת: "בריאותה של החברה שלנו תלויה בכבוד עמוק שאנו רוחשים למצוותיו של אלוהי ישראל". כל זה במקביל לאיום האמריקני שסיים את מלחמת סיני וכפה על ישראל נסיגה חד־צדדית מהשטח. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

השורה התחתונה ברורה: אהדתם של נשיאי ארה"ב הייתה נתונה כמעט תמיד לישראל, אבל האינטרס כמעט תמיד צידד בערבים. בזמן שהקדוש ברוך הוא בירך את עמו בכתבי קודש מרטיטי לב ובמורשת רוחנית עמוקה, אללה המטיר על מאמיניו שפע נפט, גז טבעי ושליטה על מעברי מים אסטרטגיים. ובעוד שבני דת משה מונים לא יותר מ־15 מיליון נפש הפזורים בכל העולם, 1.5 מיליארד צאצאיו של מוחמד פרו ורבו וישרצו עד מאוד. גם חובבי המקרא האוונגליסטים יודעים לעשות חשבון.

אין שום סיבה להאמין שמה שקרה לטרומן, לאייזנהאואר, לרייגן ולבוש האב והבן, לא יקרה גם לדונלד טראמפ. האחריות המוטלת על נשיא אמריקני להגן על האינטרסים הגלובליים של מדינתו תחייב התחשבות יתרה גם בדרישותיהם של אויבי ישראל. טראמפ אולי חושב שהתנחלויות אינן מכשול בפני השלום, אבל נסיכי סעודיה, נשיא מצרים ומלך ירדן חושבים שכן. וכשהם יצלצלו לחדר הסגלגל, מי שיענה לטלפון יקשיב להם ברצינות.

הזמן פועל לטובתנו

ובכל זאת, כיצד ישראל יכולה וצריכה לנהוג בתבונה ולנצל את המצב החדש לטובתה?

ראשית, ניתן לקבוע בוודאות שהממשל החדש לא יהיה עוין כמו הממשל הקודם. אף שצפויים חילוקי דעות במגוון רחב של נושאים, המתחים והיריבויות יחזרו להתנהל בין ידידים קרובים. יש לכך משמעות רבה, שתתבטא בין היתר בכך שכאשר ישראל תיאלץ לוותר על עמדתה בנושא מסוים מתוך התחשבות באינטרסים האמריקניים, ניתן לצפות לתמורה ראויה.

מעבר לכך, בעוד שממשל אובמה הציב את השגת הסכם השלום עם הפלסטינים כאחד מיעדיה העיקריים של מדיניות החוץ שלו ("קרי משיחי ואובססיבי", זוכרים?), ממשל טראמפ יעמיד בראש מעייניו מטרות אחרות. טראמפ התבטא לאחרונה כי ישמח להיות זה שמשיג הסכם בין ישראל לפלסטינים. בוודאי שהוא ישמח, כמו כל אדם שפוי – כולל ראש ממשלת ישראל ורוב מצביעי הימין. אך האם הוא יטיל את כל כובד משקלו בנושא? רוב הסיכויים שלא. אותו מעסיקות סוגיות אחרות.

ישראל אולי לא תוכל לספח את כל שטחי יהודה ושומרון, אבל סביר להניח שבנייה ברוב ההתנחלויות לא תיתקל בהתנגדות אמריקנית, בוודאי שלא במזרח ירושלים ובגושים הגדולים.

בנושא הביטחוני ניתן להניח שהממשל החדש יהיה אוהד ופתוח לשיתופי פעולה ולסיוע נדיב. מי שעקב אחרי הליך אישור המענקים הביטחוניים לישראל בעידן אובמה, יכול היה לראות שבאופן עקבי הנשיא הציע סכומים נמוכים מאוד, ואילו הקונגרס הצביע למען הגדלת הסיוע באופן דרמטי, לעתים עד פי ארבע. מממשל טראמפ ניתן לצפות לגישה נוחה וגמישה יותר.

וכשישראל תצא להגן על עצמה ותילחם נגד חמאס, חיזבאללה או אויבים אחרים, הממשל החדש יעמוד לצדה ולצד בעלי בריתו האחרים באזור, מבלי להפעיל לחצים מדיניים שינטרלו את חופש הפעולה של צה"ל או יכפו על ישראל להסכים להסדר בחסות מדינות בעייתיות, כפי שאובמה ניסה לארגן בסוף מבצע 'צוק איתן'.

לא הפריע לאמברגו נשק. הנשיא טרומן מקבל חנוכיה מדוד בן גוריון, 1951
מילים חמות לצד אמברגו נשק. הנשיא טרומן מקבל חנוכייה מדוד בן־גוריון, 1951

שובו של השוטר העולמי

אך מעבר לכל זה חשוב  להבין שהשינוי הדרמטי ביותר שמביא עמו הממשל החדש איננו נוגע באופן ישיר לישראל, אלא לעולם כולו.

אופן תפקודה העולמי של ארצות הברית בנוגע לביטחון הגלובלי, ליציבות במזרח התיכון ולמאזן הכוחות הכללי, משפיע באופן דרמטי על מצבה האסטרטגי של ישראל. די להיזכר בתהפוכות השליליות שעבר האזור בתקופת נשיאותו של אובמה, כדי להבין עד כמה ההתנהלות האמריקנית הכללית משפיעה על ישראל. החל בהתערערות מדינות ערב במאורעות ה"אביב הערבי", דרך התחזקותה של איראן, וכלה במלחמה הג'יהאדיסטית הנוראה בסוריה – כהונתו של אובמה דרדרה את האזור באופן דרסטי והפכה את המזרח התיכון למסוכן הרבה יותר וצפוי הרבה פחות.

הביטוי המוחשי ביותר לפוטנציאל הסכנה החדש הוא הצבת סוללות מתקדמות של טילים נגד מטוסים מתוצרת רוסיה על אדמת סוריה ואיראן, העלולות להגביל את חופש הפעולה האווירי שממנו נהנתה ישראל באזור מאז מלחמת לבנון הראשונה. העובדה ששדה התעופה ברמת דוד נמצא תחת מטרייה אווירית של מעצמה זרה, יוצרת לישראל אתגר ביטחוני ארוך טווח שאת תוצאותיו קשה עדיין להעריך. פעולות שבוצעו בעבר כמו הפצצת הכור בסוריה על פי פרסומים זרים, ופעילות נגד שיירות נשק ונכסים שונים של חיזבאללה, עוברות היום לא רק דרך הקריה בתל־אביב והפנטגון בווירג'יניה, אלא גם דרך מוסקבה. נכון להיום לפוטין לא אכפת, כפי שהוכיחה הפצצת שיירת הנשק השבוע (על פי מקורות זרים), אך מי יודע מה ילד יום בקרמלין?

בהקשר הזה, ישראל לא לבד: ממשל אובמה נטש גם את בעלות בריתו המסורתיות באירופה. בחסות "אתחול" היחסים עם רוסיה של פוטין, אובמה נקט יד רכה ביבשת, הסיג את מערכות ההגנה נגד טילים בליסטיים שהיו פרוסות בפולין ובצ'כיה, ושתק על סיפוח קרים ועל הפלישה החצי רשמית של רוסיה למזרח אוקראינה.

בתחום הזה יש לנו ציפיות גבוהות מהממשל החדש. ממשל טראמפ צריך להפוך את הגלגל ברמה העולמית; להשיב את העוצמה האמריקנית לימים ולמדבריות, לתמוך בנחרצות בבעלות בריתה של ארה"ב ברחבי העולם, ולהמשיך ללחוץ על הכוחות השליליים בכל חזית רלוונטית. לפעולות מסוג זה – הכוללות בין היתר אכיפה נוקשה של הסכם הגרעין עם איראן, ופיקוח הדוק על נשק המועבר למורדים בסוריה ולחיזבאללה וכדומה – תהיה השפעה אסטרטגית על מצבה של ישראל הרבה מעבר לשאלות הנוגעות להתנחלויות או למגעים עם הפלסטינים.

בהקשר הזה פחות חשובות עמדותיהם של בכירי הממשל הנכנס ביחס לסכסוך, ורלוונטיות יותר עמדותיהם ביחס להפעלת הכוח, תפיסותיהם את איום הטרור האסלאמי, והאופן שבו הם רואים את היחסים עם רוסיה ומדינות אחרות. אם לגנרל ג'יימס מאטיס למשל הייתה התבטאות לא מוצלחת בעניין ההתנחלויות, אבל הוא האדם הנכון לפקד על בנייתו מחדש של הכוח האמריקני, אזי מדובר במינוי מוצלח למדי.

כאן חשוב להבהיר: אף שטראמפ נחשב בדלן, בדלנות במצבה הנוכחי של ארה"ב שונה באופן דרמטי ממה שנחשב לבדלנות בתחילת המאה העשרים. בעולם הנהנה מסחר גלובלי וחופש תנועה נרחב, שימור היציבות העולמית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרס האמריקני עצמו. טראמפ אולי לא יצא למלחמות גדולות ויזומות כמו מלחמת עיראק, אך הוא בהחלט ירצה להגן על נתיבי סחר ועל אינטרסים כלכליים אמריקניים ברחבי העולם.

ישראל נולדה לתוך ההגמוניה האמריקנית שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא שגשגה בתוך ההקשר הזה. החזרתה של המעצמה הליברלית ביותר בהיסטוריה למרכז הבמה, והמשך קידומו של הסדר העולמי המערבי בהובלת ארצות הברית של אמריקה, הם התנאים הראויים להמשך פריחתה של הציונות.

אף שלא צפויה מהפכה דרמטית בהתנהלות האמריקנית בשאלת הפלסטינים, תחת הממשל החדש ישראל תוכל להמשיך לשגשג, לצמוח ולהתחזק ביתר חופשיות ובעוצמה גוברת. מאז ומתמיד ידעה הציונות להרוויח זמן ולנצל אותו לטובתה. לאחר המחנק של תקופת אובמה באים לקראתנו ימים נוחים יותר, עם הזדמנויות חדשות לצמיחה כלכלית, גידול דמוגרפי, התעצמות צבאית והעמקת האחיזה בכל חבלי הארץ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. ואני אומר שכל צרותינו מגיעים מבפנים לא האמריקאים ולא הארופים מתעסקים עם נושאים שבקונסנזוס אבל כשכמעט 40 אחוז מיושבי הכנסת מעוניינים בפינוי וכאשר בהצבעות )בעבר לפחות) היה רוב לפינוי למה שהאמריקאים או האירופים יהיו יותר ציוניים?

    1. בלי ספק החלק הלאומי של המדינה צריך להתמודד עם אנטישראלים מבית ומחוץ (שברית חזקה ביניהם). עם אחדות חזקה ויציבה יותר אפשר היה להתמודד ביתר קלות עם צרות מבחוץ.

      זכורה לי לפני כ-30 שנה תכנית אמריקאית עם מראיין מפורסם (שכחתי שמו) הוא ראיין 3 ערבים מול 3 ישראלים, היה מהמם לראות איך שדרו שלשת הערבים קול אחר בהיר וברור ושלושת הישראלים שדרו שלוש קולות שונים. עצוב, שום דבר לא השתנה אצלנו מאז.

      נוסף לכך השמאל לא ישב באפס מעשה אלא יחפש נתיבים לסביבתו של טראמפ וימשיך לחרוש שם.

  2. שלום

    טעות בידך כאשר מדובר על מדיניות בדלנית של ארה"ב לא מדובר שארה"ב תתסתגר בתוך עצמה , אלא שנקודת ההשקפה של ארה"ב מונעת רק מראיה "צרה" של האינטרסים האמיקרינים בלבד. בעוד מדיניות מתערבת רואה את ארה"ב כשוטר העולמי ולעיתים מתנגשת באינטרסים אמירקאנים
    ממשל טראמפ יבטא חזרה למדיניות הבדלנית של התעסקות באינטרסים אמירקאים בלבד . כרגע ממשל טראמפ רואה לנכון את המאבק בדאע"ש כעדיפות מידית ואולי מאבק באיסלאם הקיצוני אולם לאו דרך מוערבות של כוחות של ארה"ב אלא כמו שהמדיניות הנוכחית הסתייעות על כוחות קואלציה תגבורן שימוש במלטים .
    לדעתי יש לצפות לנסיגה ברצון של אמירקאים להיות השוטר העולמי. וטוב שכך
    מילה אחת ישראל יכול לשגשג ולשרוד גם ללא התמיכה האמירקאית שהפכה לנטל כובל כרגע מדובר על מדינה שהינה שחקן מרכזי וחזק באזור . אין כל צורך להסתמך על ארה"ב כבעבר. גם כניסת הרוסים אינה חזרתה של מעצמת העל הישנה אלא חזרה של מדינה די מוכה המנסה ליצור חזות של מעצמת על שעה שהיא (רוסיה) לא.

  3. למרות האהדה הכללית לישראל בעם האמריקאי היו (ויש) לא מעט קולות אנטישמים בציבוריות האמריקאית. דא אקא חלק גדול מהאנטישמים הללו התרכזו במשרד החוץ האמריקאי, ואלו השפיעו לא מעט על המדיניות האמריקאית. גם הנפט שיחק תפקיד אך הוא כנראה די מנוטרל היום.

    ואין לי טענות לממשל האמריקאי שדואג לאינטרסים של האמריקאים, בתנאי שלא יפריעו לנו לדאוג לאינטרסים שלנו. הא מי אמר תמיכה כלכלית? אז בולשיט, התמיכה הכלכלית בנו היא יותר אינטרס של ארה"ב מאשר אינטרס שלנו.

  4. אנסה להשיב אחת לאחת לטענותיו של ביגמן: א. האינטרס האמריקאי הוא להתחשב בהתאם לערבים שהם רוב. לכך כבר השיב טראמפ עצמו שהוא מזהה בישראל בעידן שלאחר הנפט את הבן ברית האסטרטגי הנאמן ביותר, זאת לאחר שכל מדינות ערב התגלו כיריבים ואף עוינים את אמריקה. ב. ביגמן טוען: "טראמפ אולי חושב שהתנחלויות אינן מכשול בפני השלום, אבל נסיכי סעודיה, נשיא מצרים ומלך ירדן חושבים שכן. וכשהם יצלצלו לחדר הסגלגל, מי שיענה לטלפון יקשיב להם ברצינות." התשובה לכך היום בעידן שלאחר התפוררות הלאומיות הערבית, גם נסיכי סעודיה ומצרים אינם חושבים שצריך להשיג שלום ומדינה פלשתינית שלהם ברור שתהיה מדינה ג'יהאדית ואויבת מרה שלהם. כך שהסיפור של ההתנחלויות ויהודה ושומרון אינו מעניין אותם באמת. הדבר האחרון שיטרחו לטעון הוא שההתנחלויות הם מכשול "לשלום" שגם הם חוששים ממנו מאוד. אינני חולק על הניתוח האסטרטגי הכולל של הפעלת הכוח בעידן טראמפ והשפעתו המיטיבה האפשרית על ישראל. אני כן טוען שדווקא תחת ממשל טראמפ תוכל ישראל לאמץ מהלכים של חיזוק והבטחת אחיזתה ביהודה ושומרון, חבלים קריטיים לביטחונה ועד האפשרות הניפתחת להחיל ריבונות ביו"ש. רק נשאלת השאלה האם ההנהגה המזגזגת הנוכחית של ישראל תדע לנצל את חלון ההזדמנויות הגדול שניפתח כדי לחולל היסטוריה ולקבוע אחת ועד את גבולותיה של ישראל.

  5. "אללה המטיר על מאמיניו שפע נפט, גז טבעי ושליטה על מעברי מים אסטרטגיים."

    כמה משנים יתרונות אלה, בעידן שבו ארה"ב בעצמה הופכת ליצואנית נטו של נפט, ו"מאמיני אללה" הופכים ממשאב נחוץ שארה"ב תלויה בו, למתחרים עסקיים שלה כספקית נפט?

    הנפט והגז הטבעי כבר אינם צורך חיוני, ועקב כך רבים מאותם "מעברי מים" – כגון המפרץ הפרסי – כבר אינם כה "אסטרטגיים", כי חשיבותם נבעה מהמימוש בהם להעביר נפט וגז.

    גישת המאמר היא קלה ופשוטה, שלא לומר עצלה: מה שהיה הוא שיהיה. אין צורך לחשוב ולהבין את המציאות, רק להביט לעבר.

    גישה זאת מתעלמת משינויים גיאופוליטיים וטכנולוגיים עצומים שאירעו ב-70 השנה האחרונות. ארה"ב התחשבה ב"מאמיני אללה" בעיקר משתי סיבות: אנרגיה ומלחמה קרה. שתי הסיבות האלה קשורות זו בזו, ושתיהן דעכו. הצורך במשאבים הטבעיים של מדינות ערב פחת משמעותית, ומבחינות מסוימות כבר אינו גורם כלל. כמו כן, המלחמה הקרה תמה, וגם אם יהיו אי-אילו מאבקי כוח בין רוסיה לארה"ב שמזכירים במעט איזה הד של אותו עימות גדול, לרוסים אין עניין במדינות ערב מעבר לרצועה צרה בסוריה כדי להחנות בה את הצי הרוסי.

    לסיכום, אין שום סיבה להניח שמה שהיה הוא שיהיה. מזה מספר שנים שהעניין של ארה"ב בצד הערבי מונע דווקא משיקולים אידיאולגיים מופרכים של צדק חברתי והומניות. זה מה שהנחה למשל את ההתערבות בנושא הפלשטיני, כאשר לפלשטינים כידוע אין נפט או גז טבעי, וגם לא שליטה על משאבי מים, והם גם לא באמת מעניינים את המדינות ערביות שכן יש להן את הנכסים האלה, כגון ערב הסעודית שהיחס שלה לפלשטינים הותמר מאהדה למשטמה, חשדנות, ואף עוינות.

    אם ישראל תישאר תקועה בעבר ומסומרת במבט לאחור, היא עלולה להחמיץ את ההזדמנויות שכל השינויים הללו, כולל שינוי המשטר באה"ב, יכולים להקנות לה.

  6. איפה הראש שלכם???? איך באמת אתם חשבתם לכתחילה כשטארמפ יעלה לשלטון המציאות הישראלית כולה תהפוך להיות אורים ותומים???

    ההיסטוריה מלמדת אותנו שכמעט כל מתמודדים לנשיאות ארה"ב ולאחר שהם נהפכים לנשיאים בבית הלבן לא רואים מכאן שום ערך פרו ישראלי לידם , אלא אינטרסים אמריקאים, כל זאת בלבד שכל יועצי אחיתופול לנשיאים באים ממחלקת המדינה האמריקאית והמועצה ליחסי חוץ וביטחון ויושבים בהם אנשים מאוד "פילושמים" במיוחד!

    טוב , מה נאמר תודעה לאומית זה כמו תהליך נפשי של "רצוא ושוב" של הרבה מאוד מצביעי ימין!

  7. 1. הכותב מתלונן על כך שממשלים אמריקאים פועל לפי … האינטרסים האמריקאים. התבלבלת קצת?
    2. מאיפה לך לדעת שטראמפ יפעל לחזרה של ארה"ב לתפקיד של "שוטר עולם"? הקמפיין שלו היה רווי באמירות דו – משמעיות ונראה שהנשיא החדש בקיא בענייני פנים אין לו שמץ של מושג מה קורה מחוץ לארה"ב. אמירות שלו על כך שהוא לא יגן על בעלי ברית נאט"ו… הזוי ולא אמין מידי… ומה? פתאום הוא יחזור להיות "שוטר" ויהיה נגד פוטין? אשמח להתבדות, כרגע אני סקפטי.

  8. הדבר החשוב ביותר הוא מה יעשו היהודים בציון
    ופחות מה יאמר מנהיג ארה"ב.

    זה נחמד כשיש תמיכה
    אבל אנחנו צריכים לדעת קודם מה אנחנו רוצים ולשם למשוך את המושכות.

    זהות, מפלגה שמרימה את הכפפה ומציעה אלטרנטיבה מדינית איפה שהימין נכשל ומבצע את מהלכי השמאל,
    לא בגלל שמסכים, רק בגלל שאין לו אלטרנטיבה.

    מפלגת זהות פעילה תוכל למנף את בחירתו של טראמפ.
    הליכוד בראשות נתניהו, שטרם חזר בו מ2 מדינות, ספק אם יוכל לעשות זאת.

  9. טרמפ יהיה נשיא מצויין לישראל דווקא בגלל שהוא הכריז מלחמה על הגלובליזציה.
    כזכור טרמפ רוצה להכריז מלחמת סחר על סין. כלומר להטיל בארה"ב מכסי מגן נגד תוצרת סין.
    סביר שסין תטיל בתגובה מכסי מגן בסין על תוצרת ארה"ב. בין השאר על מוצרי הייטק וטכנולוגיה שאותם היא לא יכולה לייצר בעצמה, עקב הפיגור הטכנולוגי שלה לעומת המערב, והתרבות השלטונית שבה שלא מעודדת יזמות ומחקר. ואז לא תהיה לסינים ברירה אלא לרכוש את מוצרי ההייטק מהמתחרים של ארה"ב. וישראל בתור יצואנית הייטק ברמה עולמית תזכה לרווחים עצומים בזכות זה.

  10. טרמפ הוא דמגוג. הסחר החופשי טוב לארה"ב.

    הסינים מוכנים לעבוד בזול לא כי הם נהנים לעבוד 18 שעות בתת תנאים בסדנאות יזע. אלא כי אין להם ברירה. למערב יש יתרון טכנולוגי עליהם. ולכן הדרך היחידה שבה הם יכולים לקבל כסף זר, שיאפשר להם לרכוש השכלה וטכנולוגיה מהמערב, היא בכך שהם מוכנים לשרת אותו ולייצר עבורו במחיר נמוך. כזכור ממבוא לכלכלה בזכות עיקרון היתרון היחסי גם המערב מרוויח מהעבודה הזולה מסין. זה אומנם פוגע בתעשייה המקומית אבל מאפשר לעניים לקנות מוצרים בזול, וליזמים להשקיע בטכנולוגיות ומוצרים חדשים ולא להתחרות על מחירים נמוכים למוצרים קיימים. הבוחר האמריקאי לא צריך לכעוס על סין יותר משהוא כועס על השמש, שכידוע מייצרת לנו אור בחינם, וכך לוקחת עבודה מתעשיית הנרות המקומית, ולא קונה מאיתנו שום דבר בתמורה. וגם העובדה שסין קונה דולרים, מה שטרמפ כינה "מורידה בצורה לא הוגנת את שער המטבע שלה", טובה לבוחר האמריקאני כי היא מגדילה את כוח הקנייה שלו.

    ארה"ב בחובות כי האמריקאני הממוצע הוא שמן, חמדן (חושב שלקנות בית ענק לעצמו, ולשלוח את ילדיו לאוניברסיטה עם אצטדיון פוטבול ענקי זו "השקעה חכמה"), לא משכיל (מבחינת ידע מועיל. תארים יקרים במדעי הדשא הם דווקא קונים כאילו אין מחר) בטלן (פעם עבדו יותר שעות במערב אבל בזכות וועדי העובדים השעות ירדו והמשרות נדדו לסין ומקסיקו) ובעיקר סוציאליסט. כן אמריקה הפכה מקפיטליסטית לסוציאליסטית ואילו סין הפכה בעשורים האחרונים מדיקטטורה קומוניסטית לדיקטטורה קפיטליסטית. ומה לעשות שדיקטטורה קפיטליסטית תמיד תביס דמוקרטיה סוציאליסטית. וטרמפ הוא סוציאליסט לא פחות מברני סנדרסון.

    מי שחושב שטרמפ הוא קפיטליסט מוזמן לצפות בדייבט הרפובליקני בינו לבין טד קרוז. בעוד שלטד קרוז הייתה תוכנית מעשית ומפורטת איך להפוך את ארה"ב לקפיטליסטית ותחרותית יותר, תוך קיצוץ מיסים והטבות סוציאליסטיות, טרמפ התחפש לסנטה קלאוס. כמו ברני סנדרסון (הסנטה קלאוס היהודי הראשון) הוא הבטיח הכל לכולם: מחד קיצוץ מיסים לעשירים, כלומר הקטנת ההכנסות למדינה, ומנגד הגדלת ההטבות לבוחרים העניים, השקעה מסיבית בתשתיות וחיזוק הצבא, כלומר הגדלת התקציב. וכל זה בזמן שארה"ב שקוע בחובות והריבית בשיא שלילי ואי אפשר להורידה יותר. אין מילים לתאר את השבר שחשתי שקרוז הפסיד לטרמפ. השוק החופשי הובס מול הפופליזם. כולי תקווה שטרמפ יפר את הבטחותיו הדמגוגיות ויישם בפועל את המדינות שהציעה קרוז. אבל לצערי הוא ממשיך לתת אותן הבטחות הרסניות וחסרות אחריות גם אחרי שנבחר. שאלוהים יגן על אמריקה.

    הערה: טרמפ אומנם עבר בין מפלגות בעשורים האחרונים אך לזכותו יאמר שדיעותיו דווקא נשארו זהות. רק שהן נמצאות בין שתי המפלגות. טרמפ הוא סוציאליסט לאומני. מאמין במדינה גדולה (כמו הדמוקרטים) אבל שונא זרים (כמו חלק מהרפובליקנים). טרמפ לא מאמין ב win win. מבחינתו בכל עסקה יש מנצח ומפסיד ובכך הוא דומה לברני. אבל בעוד שברני רוצה להיות לצד המפסידים, שאותם הוא תופס כעליונים מוסרית (העשירים מתעשרים רק תוך ניצול העניים, ולא למשל בזכות הגדלת העושר לכולם), הרי שטרמפ רוצה לרמוס את המפסידים ולהיות תמיד בצד המנצח. מובן ששניהם טועים, והעובדה ששניהם כה פופולאריים בתי המפלגות מראה עד כמה הבורות הכלכלית גדולה בציבור האמריקאי. לצערי זו תופעה כלל עולמית. שאלוהים יעזור לנו.

  11. ארהב אינה ישראל ולא תהיה.לכן צריך לדעת ללכת
    בין הטיפות.היכן שאפשר לוותר לוותר.והיכן שלא
    להתעקש.הכל תלוי בהנהגה.לצערי זה לא משחק אפס.ולצערי איננו עם הנהגה אמיצה עדיין.
    ויש עוד פקטור מכשיל והוא הסיוע הכספי מארהב.
    והיותר גרוע החוסר יכולת עצמאית צבאית.
    אנחנו מוגבלים ביצור נשק כבד.מטוסים וכדומה.
    גם הלביא היה עם מערכות זרות.וההגבלה מפריעה
    לניהול מדיניות עצמאית.וגם אין לנו חלופה לארהב.
    הקשר עם אמריקה עמוק ויציב וכמובן שארהב
    חושבת לפי ראות עיניה כי היא לא ישראל.

  12. אין לנו צפיות מטראמפ, יש לנו צףיות מנתניהו ששוב ושוב נבחר בשם הימין ומבצע מדיניות שמאל.