היום שאחרי ההצבעה

הרדיקלים באירופה הופכים למיינסטרים

באוסטריה ניצח המועמד ה"ממסדי" לכאורה, שמגיע ממפלגת שוליים, ורוב ברור של האיטלקים הצביעו נגד ראש ממשלתם. כך נסללת הדרך למשבר שעלול לסחוף את אירופה כולה

עד לא מזמן מפלגת שוליים; הפגנת 'הירוקים' באוסטריה. צילום: BÜNDNIS 90/DIE GRÜNENCC BY 2.0 via flickr

לילה של מאניה־דפרסיה עבר על האיחוד האירופי. מגבהי האופוריה לאחר ניצחונו של מועמד הממסד הפוליטי בבחירות לנשיאות אוסטריה, איש מפלגת 'הירוקים' אלכסנדר ואן דר־בלן, עד למעמקי התפטרותו של ראש ממשלת איטליה הסוציאל־דמוקרט, מתאו רנצי, בעקבות תבוסתו המוחצת במשאל העם על הרפורמה הממשלית בארצו.

בשעה שרוב אזרחי אוסטריה אמרו במפתיע 'כן' לאירופה ודחו את הרעיון של הצבת איש מפלגת הימין החדש, 'מפלגת החירות' האירו־סקפטית, בראש המדינה, החליטו רוב ברור של האיטלקים להצביע נגד ראש ממשלתם הפרו־אירופי, ולסלול בכך את הדרך למשבר פוליטי וכלכלי שעלול להוביל את איטליה ואת אירופה כולה לכאוס. תוצאות ההצבעה האיטלקית כבר גרמו לעצבנות רבה בשוקי ההון העולמיים ולהיחלשות נוספת של היורו.

באופן תמוה אולי, ניתן לאתר דמיון בין שתי ההצבעות המנוגדות ביממה האחרונה באוסטריה ובאיטליה: אוכלוסיות שתי המדינות הצביעו נגד שינוי ובעד המשך הסטטוס־קוו. האוסטרים אמרו לא למועמד האנטי־ממסדי, שרצה לשנות את שיטת הממשל הנהוגה באופן שיחזק את מוסד הנשיאות על חשבון הממשלה והפרלמנט, ויצעיד את ארצו לעבר עימות עם האיחוד האירופי סביב סוגיית שמירת הריבונות הלאומית והחלשת סמכויות מוסדות האיחוד. האיטלקים, מצדם, הצביעו נגד ראש ממשלה שביקש לשנות את שיטת הממשל הקיימת באופן שיחזק את מעמדה ויציבותה של הממשלה וישלול מבית הנבחרים העליון, הסנאט, את יכולתו להפיל ממשלות. בהצביעם נגד הרפורמה שהעלה ראש הממשלה רנצי, ידעו האיטלקים היטב שהם מצביעים גם נגד הקו הפרו־אירופי שהנחה את מדיניותו הכללית.

אין להתעלם מכך שגם בתוצאות הבחירות לנשיאות אוסטריה ניתן לזהות את המשבר האנטי־ממסדי העמוק שמטלטל את אירופה כולה. מיד לאחר היוודע תוצאות מדגמי ההצבעה הראשוניים, שפרסומם נדחה הפעם כדי למנוע מצב שבו הם ישפיעו באופן כלשהו על תוצאות הבחירות, זומנו ראשי שש הסיעות החברות בפרלמנט הפדרלי לדיון באולפן הטלוויזיה הציבורית ORF. עיקר הדיון התנהל בין ראשת סיעת הירוקים שמועמדה זכה בנשיאות, ובין מנהיג 'הכחולים' כפי שמכונה 'מפלגת החירות', היינץ כריסטיאן שטראכה, שהוא המועמד המוביל לזכות בבחירות הכלליות הקרובות.

הדיון הזה המחיש היטב את תהליכי השינוי וההקצנה שעוברים על אירופה. משני צדדיו ניצבו נציגי מפלגות שנחשבו באופן מסורתי למפלגות שוליים קיצוניות, ואשר הצליחו להשתלט על המירוץ לנשיאות המדינה. נציגי המפלגות הגדולות המסורתיות, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ו'מפלגת העם' השמרנית, שחילקו ביניהם את השלטון במדינה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, נדחקו כעת לשוליים וכמעט לא קיבלו זמן ביטוי. כל בחירה שהאוסטרים היו עושים הייתה היסטורית: נשיא לאומני ראשון או נשיא 'ירוק' ראשון באירופה המאוחדת. גם בבחירתה ה'ממסדית' כביכול הפכה אמש אוסטריה לפורצת דרך.

נציגי התקשורת האוסטרית הממסדית יצאו אמש מגדרם בניסיון לייצר סכסוך בין המועמד המפסיד של מפלגת החירות, נורברט הופר, לראש מפלגתו שטראכה. בשתי ההצבעות לנשיאות – בבחירות במאי שבוטלו ואתמול – הצליח הופר להשיג אחוזי הצבעה היסטוריים מבחינת מפלגתו (49% במאי ו־46% אמש). שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר שמהם נהנתה המפלגה בבחירות שבהן היא הונהגה על ידי שטראכה לא חצו את רף 31 האחוזים (בבחירות לראשות עיריית וינה ב־2015). לנוכח הישגיו המכובדים של הופר, התקשורת האוסטרית מעריכה שהוא יבקש לערער על הנהגתו של שטראכה  לקראת הבחירות הכלליות ולכבוש את הנהגת המפלגה. הופר הבהיר באופן חד־משמעי שאין בכוונתו לעשות זאת, וכי הוא יתייצב מאחורי הנהגתו של שטראכה כדי לתרום לניצחון המפלגה בבחירות הצפויות להיערך ב־2018, אם לא יתרחש משבר ממשלתי שיקדים אותן.

להופר, לצמרת מפלגת החירות וליריביהם הפוליטיים הרבים ברור שהתבוסה בבחירות לנשיאות רק חיזקה את סיכויי 'הכחולים' לנצח בבחירות הכלליות הבאות. הם מיצבו עצמם במרכז המפה הפוליטית, וחיזקו את תדמיתם ככוח אנטי־ממסדי שכל האליטות נאבקות בו. מבחינת מפלגת החירות, התבוסה הכואבת אמש היא ירידה לצורך עלייה.

הימר על הסוס הלא נכון; ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי. צילום: Kremlin.ru CC BY 4.0 via Wikimedia Commons
הימר על הסוס הלא נכון; ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי. צילום: Kremlin.ru CC BY 4.0 via Wikimedia Commons

הבדידות המזהירה של מרקל

בעוד שהאוסטרים הצביעו כפי שהצביעו מתוך רצון למנוע מארצם תדמית בינלאומית שלילית – להפוך שוב ל"מדינה הנאצית״ המובילה באירופה, בהתאם לתווית הפוליטית שהודבקה למפלגת החירות על ידי יריביה – נדמה כי המצביעים האיטלקים כלל לא חשבו על הפגיעה בתדמית ארצם שתיגרם כתוצאה מדחיית רפורמת רנצי. הכעס הציבורי הגובר, בעיקר בקרב המצביעים הצעירים, על אי־יכולתה של הממשלה המכהנת לשפר את מצבה הכלכלי של איטליה, למצוא מזור למשבר החמור בתחום הבנקאות ולצמצם את ממדי האבטלה הגדולים, בעיקר בדרומה העני של המדינה, הביא את המצביעים האיטלקים להצביע נגד שינוי הסטטוס־קוו שיכול היה להעניק לממשלה את הכלים לבצע את המדיניות הרצויה עבורם. במקום להצעיד את ארצם קדימה החליטו האיטלקים להקשיב למתנגדיה הרבים של הרפורמה – מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני – שטענו כי שינוי שיטת הממשל יהפוך את ראש הממשלה לדיקטטור כול יכול. אפילו ראש הממשלה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, שבתקופות כהונתו עשה ככל יכולתו כדי להפוך לשליט מעל לחוק, התנגד לרפורמה.

איטליה נכנסת כעת, שוב, לעידן של אי־ודאות פוליטית. גם אם נשיא המדינה יחליט על הקמת ממשלת טכנוקרטים שתחליף את הממשלה הנוכחית, ספק אם זו תוכל לייצר פתרונות למשבר הבנקים האקוטי המאיים על כלכלת המדינה, באופן שימנע ממפלגות אנטי־אירופיות לזכות בבחירות הכלליות הבאות הצפויות להיערך גם הן ב־2018, אם לא יוקדמו כבר לחודשים הבאים.

עם התפטרותו של רנצי והודעתו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד על הסתלקותו מהמרוץ לנשיאות ארצו, מאבדת קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל את שני שותפיה העיקריים להנהלת אירופה. לאחר ההצבעה על ה'ברקזיט' ביוני האחרון יצרה מרקל הנהגה חלופית לאיחוד האירופי, עם נשיא צרפת וראש ממשלת איטליה, שנועדה למצוא מזור מיידי למהלומה הקשה שחטף האיחוד עם החלטת בריטניה לעזוב את שורותיו.

מרקל, שהודיעה על כוונתה להתמודד זו הפעם הרביעית על הנהגת ארצה בבחירות הכלליות שייערכו בספטמבר הבא, תתייצב בימים הבאים בכנס מרכז מפלגתה, שאמור היה להיות כנס הכתרה חגיגי ביותר, בבדידות מזהירה. אך ככל שמצבה של אירופה מידרדר, וככל שאי־הוודאות והקיצוניות סביב גרמניה מתחזקים, סיכוייה של מרקל לנצח בבחירות גדלים. יציבות והמשכיות היו תמיד נוסחת הניצחון של הקנצלרית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. אבן אחרי אבן, מדינה אחרי מדינה, חומת האיחוד הולכת ומתפוררת. בעוד שנתיים-שלוש תישאר רק גרמניה, ששרידי האיחוד יתמוטטו על ראשה. סדר עולמי "נאור", המשחק לידי המוסלמים? לא בבית ספרנו. מצטערים מאוד, אבל כותבי וקוראי "הארץ" ייאלצו למצוא להם חלום עיוועים חדש,

  2. התיקשורת רובה ככולה שמאלנית. איך אפשר לכתוב- ככל שאי הודאות והקיצוניות סביב מרקל-כשהכונה כמובן לשינויים. בעיני השמאל, הימין לאומי, הוא-הקיצוני. אין שום קיצוניות בימין הלאומי. זה עליית הימין הלאומי החזק. מי ומה שהיה קיצוני זה ,כל הסורוסים והאובמה ברק . וארופה השמאלנית קיצונית. המסורת השמאלנית המאוד קיצונית ,כניראה כבר לא מתאימה לימינו. עמים זרמים ושבטים מרימים ראש ,בכל מקום בעולם. ההשחתה באליטות היא מטורפת. רוב האליטות שמאלניות.היחס הוא 60 אחוז. גם בימין יש שחיתות אדירה וההמון לא אוהב את שניהם. זו רק ההתחלה.הכי מזעזע זה היתעלמות המדיה המערבית, מכל השערוריות. רק אם אתה הולך לאלטרנטיבה כמו ביוטיוב למשל, אתה קולט כמה האליטות השחיתו. החומרנות הרסה אותם ,והעבירה אותם על דעתם. גם השכל היהודי נימצא שם למרבה הצער וחזק.מלא אנשים מעלים סרטים תוכניות ביוטיוב למשל, בגלל חוסר אמון בתיקשורת. חבל שאין את זה בארץ. ההמון מיתחת לשטח כועס וזועם. התוצאות הם מין ביטוי לכעס זה.
    רציתי להוסיף. בברייקסיט בלט אספקט בו הצעירים הצביעו ,בעד הישארות. בעוד המבוגרים נטו להפך. עוד דבר -החבלים סקוטלנד ואירלנד כמדומני ,ההמון שם ,אם זה היה תלוי בו, היה נישאר. מי שהכריע בהמוניו לעזוב זו למעשה הכבודה הבריטית ובגדול. זה מאיר נקודה מסוימת. שהחלשים והקטנים חוששים יותר. כמו סקוטלנד אירלנד. אוסטריה ,יוון אולי. הגדולים הם אלה שעושים את הדרמה, תופסים אומץ-הבריטים האיטלקים. זה כאילו המדינות הגדולות שהקימו את היורו עושות תפנית. מרגישים שלא שווה להם להמשיך לקיים את האיחוד. הקטנות יותר מפוחדות מיתכנסות מחפשות גב אבא אמא.גם אספקט הצעירים בבריטניה ,שנטו להישאר והצעירים באמריקה, שנטו לעבר הילרי הוא איפיון מעניין. אבות מול צאצאים. כאילו האבות מביטים על צאצאיהם ונחרדים. ומנסים להציל אותם ממה שקיים. למשות ולהציל צעירים אלה, מאיזה משהו לא טוב.

  3. האיטלקים מוכיחים למדינות אחרות ולארגונים בינלאומיים כולל חברות שאין מה להתעסק איתם. אירופה לא רוצה לעזור לעצמה. עלוב ביותר