אין שומר בסף: עלייתו של האקטיביזם במשרד מבקר המדינה

כך הפך משרד מבקר המדינה משומר סף האמון על המנהל התקין, לגוף אקטיביסטי שמתערב במדיניות הממשלה ומשרת את האג'נדה של העומדים בראשו

שילוב אג'נדה חיצונית בעבודת הביקורת. המבקר יוסף שפירא, צילום: יצחק הררי /פלאש90

אין זה סוד שרוח חדשה נושבת בעשור האחרון במסדרונות מבקר המדינה. מומחים שחוקרים את הנושא מדברים גלויות על "אקטיביזם ביקורתי", ומתכוונים למגמה של התערבות פעילה מצד המבקר בהחלטות הדרג המדיני והפוליטי. ביקורת המדינה בעידן החדש חורגת מהגישה השמרנית הישנה, שעסקה בעיקר במנהל תקין ובהיבטים טכניים של תהליך קבלת ההחלטות, ועוסקת יותר ויותר בשאלות מדיניות ובטיבן של ההחלטות עצמן.

כך, בין דו"חות טכניים ארוכים ומלאי פרטים כספיים ומנהליים, משרד מבקר המדינה מפיק יותר ויותר דו"חות בנושאים אקטואליים המעניינים את התקשורת, ושולח ידו כמעט בכל תחום הנוגע להנהגת המדינה: החלטות ביטחוניות בזמן מלחמה ומבצעים צבאיים (המנהרות, המשט); עיצוב מדיניות כלכלית (משק הגז, פיקוח על מחירי מזון, תכנית ויסקונסין), קידום אג'נדה חיצונית (חינוך לגזענות, ביטחון תזונתי, ייצוג נשים) ואף עניינים מדיניים (פולארד, אלחנן טננבאום) ופוליטיים (מסמך הרפז). למעשה, אין כמעט תחום המצוי בלב תשומת הלב הציבורית שמבקר המדינה איננו מכריז על פתיחתה של "בדיקה" מטעמו בנושא, לעתים ללא ציון מסגרת זמנים ויעדים מוגדרים לסיום המלאכה.

על פי החוק, בסמכותו של מבקר המדינה לבחון "את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך". החוק מגדיר אפוא היטב את עיקרי הפעולות שאותן אמור המבקר לבצע – למנוע עבירה על החוק וחריגות מהנהלים, לאתר שחיתות ולמנוע בזבזנות. ובכל זאת, המילים האחרונות בסעיף שציטטתי סיפקו בסיס להרחבת הסמכויות, הרחק הרחק מהכוונה המקורית: "כל עניין אחר שיראה בו צורך". סעיף תמים זה מאפשר למבקר אקטיביסט לחקור למעשה כל דבר שיעלה על דעתו, בהתאם לאג'נדה שמנחה אותו ועל פי העדפותיו האישיות. המבקר הקודם, מיכה לינדנשטראוס, הצהיר מפורשות על כוונתו לפרש את החוק באופן נרחב יותר, וכך הוא אכן נהג.

בדיקה של קטגוריית "הדו"חות המיוחדים" באתר מבקר המדינה מגלה את עוצמת השינוי: בין השנים 2003-1993 נרשמו 18 דו"חות מסוג זה בלבד, כאשר רובם עסקו בנושאי ביקורת מנהליים כמו מכירת מניות הבנקים, תשתיות הניקוז במדינה, היערכות לקראת 'באג 2000' וכן הלאה. לעומת זאת, בעשור שלאחר מכן נרשמו לא פחות מ־48 "דו"חות מיוחדים", ובהם שורה של דו"חות בולטים העוסקים בענייני מדיניות מובהקים. בשלוש השנים הנוספות שחלפו מאז הספיק המבקר לפרסם 19 דו"חות מיוחדים נוספים, והיד עוד נטויה.

מבקר המדינה נעשה כה פעיל בשאלות מדיניות, עד שהוא הפך באופן טבעי לשחקן פוליטי מובהק. המבקר שפירא פרסם שני דו"חות הנוגעים לראש הממשלה במהלך מערכת הבחירות האחרונה (מעונות ראש הממשלה ומשבר הדיור). כמו כן הוא עוסק בשאלות אחרות הנוגעות לפוליטיקאים שלכאורה אינן תחת סמכותו, כמו נסיעות ראש הממשלה, נושא שאם מתגלה בו כשל הרי שהוא נתון לסמכותה של מערכת האכיפה הפלילית – הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.

עלייתו של האקטיביזם

לא מדובר רק ברושם כללי. עבודת מוסמך שנכתבה באוניברסיטה העברית בשנת 2012 תחת הכותרת "מגמות אקטיביסטיות בביקורת המדינה בישראל", בחנה את השינוי בעבודת המבקר בכלים אמפיריים. במחקר שכתבה ענת חולתה, כיום שופטת בית משפט השלום אשקלון, נותחו 99 פרקי ביקורת שחיברו מבקרים שונים על שלושה משרדי ממשלה – בריאות, תחבורה ומשפטים – כדי לבחון שינוי לאורך זמן בטיבה של הביקורת ובנושאים המעסיקים אותה.

תוצאות המחקר הן לא פחות ממדהימות. הממצאים, כותבת חולתה, מראים בבירור כי "הייתה עלייה עקבית ברמת ה'אקטיביזם' בעבודתו של מבקר המדינה במהלך השנים". לדבריה, "שיעור ממצאי הביקורת בהם מחיל המבקר תקן חיצוני שאין מקורו במנהל עצמו, וכן שיעור ממצאי הביקורת המהווים התערבות במדיניות, גדלים והולכים".

כשחולתה כותבת "תקן חיצוני" היא מתכוונת לכך שמבקרי המדינה נוטים יותר ויותר להשתמש באמות מידה חיצוניות כדי לבחון את פעולות הממשלה. אמות מידה אלו אינן נובעות מתוך המטרות הפנימיות שמגדירים לעצמם גופי הממשל, אלא מהתקשורת, מהשקפת עולמם האישית של המבקרים או מרעיונות שמסתובבים באקדמיה. וכשזו נקודת המוצא של הבדיקה, ההתערבות בעיצוב המדיניות נעשית מובנת מאליה.

בעוד שאצל מבקר המדינה הראשון, זיגפריד מוזס, לא נרשם כל עיסוק במדיניות (ראו בטבלה להלן), במשך השנים נרשמה עלייה בשיעור הדו"חות שבהן נמצאה ביקורת מדיניות, עד 4.4 אחוזים מכלל ההמלצות אצל המבקר לינדנשטראוס. בהתחשב בעובדה שהרוב המוחלט של עבודת המבקר היא מנהלית וכספית, מדובר בשינוי דרמטי, בוודאי כאשר לוקחים בחשבון שבדרך כלל התערבות מסוג זה נפוצה יחסית בסוגיות בעלות ערך תקשורתי ומשקל ציבורי.

צילום מתוך מחקרה של ענת חולתה, עמוד 32.
        מתוך מחקרה של ענת חולתה, עמוד 32

מעניין לציין כי המחקר זיהה תחום אחד שבו מבקרי המדינה נזהרים מלהתערב: "באופן מובהק משרד המשפטים זוכה לביקורת פחותה מסוג זה, לעומת המשרדים האחרים". כשלוקחים בחשבון שכמעט כל מבקרי המדינה הם שופטים לשעבר, לא קשה להבין מדוע.

אקטיביזם ידוע מראש

עקרונות היסוד הבלתי כתובים של ביקורת המדינה "הישנה" התבססו על שלושה כללים: ביקורת לאחר מעשה ולא בזמן אמת; ביקורת על גופי ממשל והחלטות, ולא על בעלי תפקידים ספציפיים ובלי הטלת אחריות אישית על המבוקרים; אי־התערבות בשיקול הדעת של מקבלי החלטות, ומיקוד הביקורת בדרכים שבהן הגשימו את החלטתם ולא בהחלטה עצמה.

כללים אלו, שעל פיהם פעלו רוב המבקרים, נועדו להפוך את דו"חות המבקר לכלי עבודה יעיל עבור גופי השלטון, ולאפשר להם לקבל הערות אודות ליקויים שתחת אחריותם מבלי לחשוש למעמדם האישי של מנהלים ופוליטיקאים.

שני מבקרי המדינה האחרונים – מיכה לינדנשטראוס ויוסף שפירא – הפכו את הקערה על פיה והצהירו במפורש בנאומים ובראיונות על כוונתם להוביל שינוי במשרד.

כבר עם מינויו הכריז לינדנשטראוס על כוונתו להפר את עקרונות היסוד הללו ולהיות פעיל ונשכני יותר. בנאום ההשבעה שלו בכנסת (29 ביוני 2005) הוא הצהיר: "בדעתי לעסוק בהקדם בנושאים העומדים במקום מרכזי על סדר היום הציבורי במדינה", והבהיר כי לדעתו "צריך המבקר להיות ער לכל ההתרחשויות במדינה". לינדנשטראוס הוסיף כי "הביקורת במקרים מיוחדים אלו תיעשה בזמן אמת ולא לאחר מעשה", וכי "עיתוי מועדי הבדיקה ייקבע על ידי המבקר בהתייעצות עם עוזריו".

בנוסף הצהיר לינדנשטראוס כי יבחן מחדש את שאלת האנונימיות: "אבדוק בהקדם… את סוגיית פרסום השמות בדו"חות המבקר, וזאת מעבר לשמות השרים והמנכ"לים המתפרסמים גם היום. ייתכן שפרסום זה יהיה צעד הרתעתי מן המעלה הראשונה". לאחר ששלל במחי נאום את עקרונות הביקורת הקלאסיים, פרס לינדנשטראוס את המטרה העליונה על פי השקפתו, שהיא הקמת "הרשות הרביעית, הרשות המבקרת", שתהיה "כמו הרשות השופטת, רשות עצמאית, בלתי תלויה, הפועלת מכוח החוק ועל פי החוק לפי שיקול דעתה".

גם המבקר הנוכחי, יוסף שפירא, רואה את תפקידו הרבה מעבר לשמירת המנהל התקין, והוא מוסיף על המבנה האקטיביסטי של לינדנשטראוס גם נדבך של אג'נדה פרוגרסיבית מובהקת. הוא הודיע על כך כבר בנאום השבעתו, כשהצהיר על נאמנותו לחזון המחאה החברתית והדרישה לצדק חברתי:

פרצה בארץ בקיץ שעבר המחאה החברתית, שהיא אות המבשר טובות; הקריאה לצדק חברתי היא הוכחה לכך שהציבור בישראל אינו אדיש, והוא מתכוון, בצדק, לתבוע מנבחריו בכנסת ובממשלה לבצע את המוטל עליהם כשליחיו של הציבור.

על פי ראיון שנערך עמו ב'ידיעות אחרונות' בסמוך למינוי, שפירא ביקש ליזום שינויים בחוק במטרה להגדיר את המבקר כ"נציב זכויות האדם בישראל". בהתאם לכך נוספה באתר המבקר (לא ברור מתי בדיוק) הגדרה נוספת לתפקידו, שאיננה כלולה בחוק:

בדיקת עמידתם של הגופים המבוקרים בנורמות החוקתיות והחוקיות בדבר הגנה והגשמה של זכויות אדם.

שפירא לא היסס לרגע, וכבר במבוא לדו"ח השנתי הראשון שפרסם הוא הכריז על נאמנותו לאג'נדה הפרוגרסיבית:

שיח הזכויות תפס מעמד רם בעשורים האחרונים הן בדין הבינלאומי והן בדיני מדינת ישראל… ביקורת המדינה רואה בהבאת קול זעקתן של אוכלוסיות אלו לידיעת הציבור וביתר שאת לפתחם של מקבלי ההחלטות, חלק בלתי נפרד מתפקידה המוסרי והחוקי כאחד.

משמעות הדברים היא אקטיביסטית להחריד. מדובר בהכנסת אמות מידה אידאולוגיות לתוך עבודת המבקר, תוך בחינת מדיניות מקבלי ההחלטות לאור עמידתם באג'נדה חיצונית של גורם לא נבחר ולא מוסמך.

כך למשל, כשהוא דן באותו דו"ח במצבם של הזרים בישראל, קורא המבקר שפירא לממשלה במפורש לשנות את מדיניותה בהתאם לממצאיו:

במצב זה ולנוכח המציאות האנושית והחברתית הקשה שתוארה בדו"ח, נדרשת הממשלה להשלים את קביעת מדיניותה לאלתר, על סמך תכניות שיגבשו השרים הרלוונטיים, באופן שיבטיח טיפול הולם בזרים. פעולה זו נדרשת גם בהתחשב בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, במורשת ישראל בדבר היחס לחלשים בחברה, ובהם הגר (הזר) היושב בקרבנו, ובדין הבינלאומי בתחומי ההגירה, הפליטות וזכויות האדם.

במילים אחרות, מבקר המדינה תוקף מדיניות ממשלתית ומנחה את הממשלה מפורשות לשנות את מדיניותה בשם האג'נדה האישית שלו, אותה הוא מכנה משום מה "ערכיה של מדינת ישראל". זוהי חריגה מהותית מסמכויותיו, וחדירה חסרת תקדים לשדה לא לו.

המפנה שעבר על משרד המבקר בתקופת שפירא היה כה עמוק, עד שהוא אף הכריז על מותו של אחד התפקידים הקלאסיים של ביקורת המדינה: המלחמה בשחיתות. כך אמר שפירא בכנס שנערך באוניברסיטת בר אילן לפני כשנתיים, שסוקר ב'מידה'. לקרוא ולא להאמין:

שחיתות ציבורית זה מושג אמורפי. לא תפקידי לרוץ לחפש מושחתים וגנבים. השחיתות גם לבשה היום צורה מורכבת וקשה לחשוף אותה. לא רק לי אלא גם לרשויות האכיפה… אני לא בא להצטדק ולומר שנשגב מכוחותיי לטפל בזה ולכן אעבור לזכויות האדם. נעסוק בדברים האלה כאשר ניתקל בהם על הדרך, או כאשר נקבל מידע מהציבור או משותף לדבר העבירה שיבוא ויגלה את אוזנינו איפה הייתה שחיתות.

כך, במקום למלא את תפקידו החוקי, הפך שפירא את מוסד המבקר ל"רשות רביעית" בלתי נבחרת ולא חוקתית, שנועדה לטפל בענייני אג'נדה שונים בהתאם להשקפותיו האישיות. בשחיתות ובמנהל תקין הוא יטפל "על הדרך", ורק כאשר מישהו יבוא "ויגלה את אזנו".

ביקורת בזמן אמת. המבקר הקודם מיכה לינדנשטראוס, צילום: אורי לנץ /פלאש90
ביקורת בזמן אמת. המבקר הקודם מיכה לינדנשטראוס, צילום: אורי לנץ /פלאש90

מי מבקר את המבקר (רמז: אף אחד)

ככל שמתחזקת המגמה האקטיביסטית במשרד המבקר, כך גם גוברת אי הנוחות מהעובדה שמדובר בגוף המתנהל בחוסר שקיפות וללא ביקורת ציבורית. על פי החוק, תקציבו של משרד המבקר מוגש על ידי המבקר לוועדת הכספים של הכנסת ומאושר על ידה, ולא עובר דרך הצינורות הרגילים של האוצר והפקידות הממשלתית. זאת, במטרה לשמור על עצמאותו.

כתוצאה מכך, מי שתפקידו לפקח על הנעשה במשרד המבקר הם חברי הכנסת היושבים בוועדה, שתפקידם לשאול שאלות קשות ולחקור אחר הנעשה שם. אלא שמשרד המבקר לא שש לשתף פעולה עם חברי הכנסת ולחשוף בפניהם מידע. הדיונים בנושא נוטים להיות קצרים ושטחיים, ובסופם התקציב בדרך כלל מאושר אוטומטית. איש איננו מתיימר לשאול שאלות קשות או לחפור יותר מדי. כתב 'דה מרקר' ששוחח עם חברי ועדת הכספים על הנושא בעבר, קיבל את ההסבר האופייני הבא: "אני לא רוצה להתעמת עם המבקר על תקציבו, אולי אני אהיה מחר שר".

במכתב ששלח נציב שירות המדינה לשעבר שמואל הולנדר והתפרסם בעבר ב'הארץ', הוא התלונן על כך מרות:

משרד מבקר המדינה הנו הגוף הציבורי היחיד במדינת ישראל שאין עליו פיקוח כלשהו מצד שום גוף. משרדי הממשלה ויחידות הסמך נתונים לפיקוחם של נציבות שירות המדינה, אגף התקציבים, החשב הכללי הממונה על השכר, משרד המשפטים ועוד. כל אחד מהגופים הללו מפוקח על ידי האחר, וכולם מבוקרים על ידי מבקר המדינה. ורק משרד מבקר המדינה לבד ישכון. אין עליו מרות ואין עליו פיקוח ואין עליו בקרה ואין עליו ביקורת. ואיש אינו שואל מי מבקר את המבקר.

ויש הרבה מה לשאול: תחקיר יסודי שערך 'דה מרקר' לפני כעשור חשף את חגיגות השכר והתנאים המפליגים שנוהגים במשרד המבקר, שאין להם אח ורע בשירות הציבורי. שכרם הממוצע של עובדי משרד המבקר עמד בשנת 2004 על 17,455 שקלים, לעומת שכרם הממוצע של עובדי המדינה האחרים שהסתכם בכעשרת אלפים שקלים. בעשור שקדם לתחקיר גדל תקציב מבקר המדינה כמעט פי שלושה, מ־81 מיליון שקלים ב־1995 ל־221 מיליון ב־2006. במונחים ריאליים מדובר בגידול של כ־75 אחוז, בזמן שתקציב המדינה גדל באותה תקופה בכ־20 אחוזים בלבד.

כדי להשלים את התמונה ערכנו בדיקה בתקציבי המשרד המופיעים באתר המבקר, משנת 2008 עד היום. כפי שניתן להתרשם, מגמת הגידול התמתנה מעט, אך ללא ספק היא נמשכת: בשנת 2008 עמד תקציב המבקר על 227 מיליון שקלים, וב־2016 הוא זינק פי 1.5 ל־350 מיליון – תוספת של 113 מיליון. הוצאות השכר הוכפלו בשיעור דומה: מ־147 מיליון שקלים ל־220 מיליון, כאשר השכר החודשי הממוצע גדל ל־25 אלף שקלים.

מנתוני שכר שפורסמו בעבר ורוכזו בכתבה ב'גלובס' עולה כי משכורתם של 83 מעובדי המשרד עולה על 35 אלף שקלים ברוטו בחודש. ששת הבכירים שבהם משתכרים למעלה מ־50 אלף שקלים בחודש, בהם היועץ המשפטי של המשרד שמשכורתו בשנת 2013 עמדה על כ־60 אלף שקלים בחודש. שלושת המשנים למנכ"ל השתכרו כל אחד כ־55 אלף שקלים בחודש. מנהל אגף ביקורת המדינה השתכר כ־50 אלף שקלים ברוטו בחודש. מנהלי אגפים במשרד המבקר משתכרים בין 47 ל־50 אלף שקלים ברוטו בחודש.

אכן, משתלם להיות שומר סף.

היעדר הפיקוח על משרד מבקר המדינה מטריד אף יותר כאשר בודקים את השינויים בתקני כוח האדם שנעשו בו. מניתוח תקציבי המשרד המתפרסמים באתר המבקר עולה כי חלו שינויים דרמטיים בסדרי העדיפויות הפנימיים במשרד. בעוד שבין השנים 2014-2010 העסיק המשרד 413 תקנים לעריכת ביקורת לעומת 58 תקנים להנהלה, בשנתיים האחרונות (2016-2015) ירדו תקני הביקורת ל־360 בלבד, ואילו תקני ההנהלה זינקו ל־117. הגידול החד ביותר נרשם בסעיף "אמרכלות" – אדמיניסטרציה ורכש – שצמח מ־10 תקנים ל־57. כל זאת בזמן שמבקר המדינה מתגאה ב"התייעלות" ו"מחשוב" של משרדו.

וההסבר? בשורה התחתונה אין לדעת מה בדיוק מתרחש בנבכי המשרד, אבל בהחלט היינו שמחים לקרוא איזה דו"ח ביקורת על העניין. יודעים מה? אפילו נסתפק בתקציר (פנינו לדוברות המשרד בנושא, ונכון למועד פרסום הכתבה טרם התקבלה תשובה).

גם נושא המינויים במשרד המבקר מתנהל הרחק מעין הציבור, וללא ביקורת. כך למשל, מינויו של פרופ' יורם רבין ליועץ המשפטי של המשרד עורר תרעומת רבה. כפי שנחשף ב'מידה', רבין הוא מקורבו של העיתונאי רביב דרוקר וממייסדי 'התנועה לחופש המידע' שבראשותו, ומינויו לתפקיד הבכיר עורר שאלות רבות על השימוש הפוליטי שנעשה במוסד מבקר המדינה כדי לבקר את ראש הממשלה. מעורבותו של רבין בדו"ח ביקורת שיצא בתקופה זו ושעסק בנסיעות השרים – נושא שמעסיק את דרוקר למעלה מעשור – יוצרת מצג של פוליטיזציה ומקנה חוסר אמינות לפעולותיו של המבקר.

אין שומר בסף

בזמן שמבקרי מדינה נעשים יותר ויותר אקטיביסטיים, מתערבים בהחלטות מדיניות ומנסים לעצב סדר יום על פי השקפת עולמם האישית, הביקורת הקלאסית נדחקת לשוליים. באופן אירוני, בשעה שהמבקר נואש מלבלום שחיתויות, נראה כי הוא מקצץ בכוח האדם החוקר ומנפח את החטיבה האדמיניסטרטיבית – הסימן הבולט ביותר לבעיות במנהל התקין ולאי־סדרים פוטנציאליים.

ובעוד הפוליטיזציה והחשיפה התקשורתית גוברים, אמון הציבור נשחק. במקום לשמש כשומר סף מקצועי ואמין, נתפס המבקר יותר ויותר כענף נוסף של אליטה אידאולוגית מנותקת, שרואה בעימות עם הממשלה הנבחרת את ייעודה העליון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. כמו בכל דבר בטבע, גם בפוליטיקה אין ואקום. ברגע שחברי הכנסת אינם ממלאים את תפקידם ושומרי הסף האחרים אינם שומרים על עמדה עצמאית או לכל הפחות תמיכה בשלטון החוק, נותר מבקר המדינה (ובוא נעמיד את הדברים על דיוקם – למבקר המדינה אין שום יכולת לשום סנקציה! לכל היותר הוא יכול להעביר את החומרים לעיון משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה שהם אלה שעשויים אולי לחקור חשדות להפרת חוק ולפלילים) כגוף היחיד שמציע זווית ראיה בוחנת ומעט יותר אובייקטיבית, שבוחן את מעשי השלטון.

    1. מה בדיוק "אובייקטיבי" בדעת המבקר? האם הוא התרומם מעל המצב האנושי ולכן איננו סובייקט יותר?

    2. אכן אין ואקום, אבל המצב בדיוק הפוך.
      כאשר גוף מסוים (מבקר המדינה, בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ וכדומה) מתפשט לתוך תחומים לא לו, וכאשר הממשלה ובית המחוקקים מפגינים חולשה ולא עומדים על דעתם ועל מקומם בתוך המערכת המדינתית, אנחנו מקבלים הפרה קשה של האיזון בין שלוש הרשויות, או מבקר מדינה שהופך את משרדו ותקופת כהונתו למקפצה לקידום דעותיו האישיות.

    3. לאנונימי
      כל כך התרגלת לחיות בדיקטטורה בה קם לו המנהיג (כלשהו) בבוקר ומחליט לסגור גוף שידור למשל (היפותטי) – סתם ככה ואז כל ה"ממשלה" מתיישרת עבורו.
      אתה התרגלת לזה – וזה לא תקין

      הנה איך שהמבקר עובד.
      הוא קם בבוקר ומחליט לבדוק נניח את קק"ל
      הוא שולח תחקירנים, הם עוברים על החשבונות. אם משהו לא כשורה ממשיכים
      הוא מפרסם את זה בספר המבקר. רוב הפעמים זה עוצר כאן
      אם ממשיך – עושים דיון בממשלה
      בממשלה יש כמעט פה אחד – עזבו את זה יש לנו יותר מדי ג'ובים פוליטיים שם.

      וכאן באתר אומרים לך – מה בכלל צריכים לחקור את קק"ל?

    4. ל אל האופק:
      תגובותיך בד"כ כלל מעניינות ומאתגרות מחשבה. במקרה זה האם אתה יכול להסביר למה הדוגמה שלך (קק"ל) היא דווקא מהתחום ה"מסורתי" של מנהל תקין ואינו מהווה "אקטיביזם ביקורתי". האם אתה מסכים לקו העיקרי במאמר שיש עלייה משמעותית (מאוד) בחריגה לתחומים של ביטחון, כלכלה וכו? איך אתה מרגיש עם נושא השכר במשרד המבקר?

      תודה

  2. האקטביזם הוא הפקר בארץ כל פקיד (בעיקר משפטנים) ייתי ויקח, אשר על כן דרוש דחוף "מפקח על" במשרד ראש הממשלה שכל תפקידו לזהות שוד של זכויות שלטון ולהעמיד את הגולש מחוץ לתפקידו חזרה למקומו הטבעי כולל הבג"ץ.ואם אין חוקים ברורים לחוקק אותם דחוף לפני החוקים המטומטמים על זוטות הרצות בכנסת.

  3. המקרקר והדרעקר יחנכו את העם הריבון היושב בציון ההמוני והוא ישלם להם משכורות נפוחות על החינוך..

  4. משרד לא רציני עם מבקר לא רציני. התעסקות עם פוליטיקה.
    אני רוצה שתחקור בנקים, משקורות, עמלות,ריביות משקנתה, הלוואת לתיקונים ללא בטחונות שבסוף נגמרים בתספורת עם ישראל. תספורת חייבים להחזיר לא תיקונים אלה מנהלי הבנקים.

  5. משקף מאוד את המצב שכל מי שעיניו בראשו כבר ראה ממזמן.
    אבל המשרד המבקר כולם מושלמים ולכן טהרנותם מוצדקת…

  6. "בהתאם לכך, נוספה באתר המבקר (לא ברור מתי בדיוק) הגדרה נוספת לתפקידו, שאינה כלולה בחוק:"

    דווקא אפשר לדעת די בדיוק מתי, בעזרת archive.org:

    באוקטובר 2013 היא עדיין לא היתה:

    https://web.archive.org/web/20131014165809/http://www.mevaker.gov.il/serve/site/role.asp

    בנובמבר 2013 אירעה שגיאה בעת גישה לדף הזה:

    https://web.archive.org/web/20131103004006/http://www.mevaker.gov.il/serve/site/role.asp

    בדצמבר 2013 תוכן הדף עבר לכתובת אחרת, ושם כבר היתה הפסקה הזו:

    https://web.archive.org/web/20131213221953/http://www.mevaker.gov.il/he/About/Pages/MevakerTafkid.aspx

    נראה כאילו לקראת סוף 2013 היה שם פרוייקט די גדול של עדכון האתר – במבנה, בעיצוב, וגם בתוכן.

  7. מי שטוען שהוא פועל לטובת הציבור בעצם פועל על פי האג'נדה הפרטית שלו

  8. זהו סיימתם עם בגץ עברתם לשלב הבא? השלב הבא: "אקטיביזם בהשכלה הגבוהה" – "יותר יותר אוניברסיטאות מחכנות לחשיבה אישית וביקרותית ובכך חורגות מהמנדנט שקיבלו להכשיר רובוטים למשק הישראלי"

    ואני לא מבין מהבעיה שהבולדוג של האזרחים אשכרה יעבוד, לפחות מישהו אחד בכנסת צריך לעשות את זה — הוא חוקר, מצא משהו כולם הרוויחו, לא מצא מעולה.

  9. כל "האקטיביזם" הזה של בגץ ושל המבקר, הוא בעצם כינוי מכובס לדיקטטורה של פקידות ולחיסולה של הדמוקרטיה הניבחרת בישראל.

  10. מבקר המדינה – תפקידו לבקר. להעביר ביקורת. למצוא את מה שדורש תיקון.
    לא להלל את ראש הממשלה ואת שריו, לא לשבח את פועלם או אי פועלם.
    אתה הבנת את זה, עקיבא ביגמן?