למה טראמפ עדיין מצייץ ללא הכרה

החתירה המתמדת תחת הלגיטימיות של ניצחונו גורמת לטראמפ להתנהג כאילו הוא עדיין בעיצומו של הקמפיין. אבל מה שיקבע את גורל נשיאותו אינם הציוצים בטוויטר, אלא יכולתו לעבוד נכון עם הקונגרס

מתערב יותר מדי בפרטים קטנים מדי. טראמפ. צילום: Marc Nozell CC BY 2.0 via flickr

החלק המשעשע ביותר בתהליך העברת הסמכויות לטראמפ הוא הקלות שבה הוא מצליח להדהים בכל פעם מחדש את התקשורת, לעתים קרובות בפחות מ־140 תווים שמאפשר טוויטר. בוקר אחד דיווחו ב'פוקס ניוז' על שיגעון שמאלני באיזו מכללה נידחת בניו־אינגלנד: שריפת דגל הובילה לכך שהנהלת המוסד, בצעד נבזי מהרגיל, הסירה גם את הדגל האמריקני המתנופף מעל הקמפוס. טראמפ שמע על כך, וצייץ שעונשם של שורפי דגלים צריך להיות מאסר או אבדן אזרחות.

כרגיל פורצת בתגובה סערה חוקתית על 'כרסום בזכויות האזרח', והליברטריאנים מתחילים למרוט את שערם. עד שאמצעי התקשורת מסיימים לכלות את חמת זעמם על הסכנה התורנית של פגיעה אנושה בחופש הביטוי, בעליונות השיפוטית או בכסף־לכל־פועל, טראמפ כבר עבר הלאה. לסערה הזו הייתה תוחלת חיים קצרה יותר מזו שטראמפ עורר באוגוסט אשתקד, כשיצא למתקפה נגד מתן אזרחות אמריקנית כזכות מוּלדת.

טראמפ שולט כיום בזירה הפוליטית באופן מוחלט, עד שהמילה קלינטון נשמעת מוזרה במיוחד, וברק אובמה, במקרה נשיא ארה"ב, נראה לחלוטין לא רלוונטי. אובמה נתן ביום שלישי נאום חשוב ביותר בנושאי ביטחון לאומי, אבל העיניים היו נשואות דווקא להודעת הפרישה של מייקל פלין ג'וניור מתפקידו בצוות המעבר של טראמפ.

טראמפ מצליח להפנט את אמצעי התקשורת לא רק בתהליך התיאטרלי של איוש התפקידים בממשלו, אלא גם בהתערבות האישית שלו, שנראית בלתי נשיאותית בעליל לפי אמות המידה המקובלות.

הגודל כן קובע. המעורבות האישית של טראמפ בפרטים הקטנים־מדי נראית לא לכבודו של הנשיא: הוא מנע סגירת מפעל של ענק המזגנים 'קֵרְיֵיר' באינדיאנה; הוא הכריז באופן מפתיע, בהצהרה שנמשכה פחות מדקה והייתה חסרת הקשר כלשהו, על השקעה גדולה של יפן בארה"ב; והוא קרא לבטל את בנייתו של המטוס הנשיאותי החדש 'אייר פורס 1' על ידי חברת 'בואינג'.

אלה הם דברים קטנים, אך הם יוצרים את התחושה שמדובר בסגן שר בשליחות מסחרית כלשהי במרכז אסיה, שמתמקח עם קבלן או מושל מדינה במאמץ למכור משהו; או לחלופין, בטראמפ המועמד שמנסה לקדם סטייקים או יין מתוצרתו, בנאום הניצחון הביזארי שלו בפריימריז במישיגן.

נשיאים לא עושים בדרך כלל דברים כאלה. זה מקטין אותם. מצד שני, טראמפ עדיין אינו נשיא, והנקודה כאן היא יותר סמלית מאשר מהותית.

ההתערבות שלו למניעת סגירת מפעל 'קֵרייר' נועדה להפגין אכפתיות כלפי הפועלים שתמיכתם בו הביאה אותו אל הבית הלבן. ההצהרה על ההשקעה היפנית הייתה מקדמה על חשבון הבטחתו להיות "הנשיא מייצר־המשרות הגדול ביותר שאלוהים ברא אי־פעם" (טענה מפוקפקת למדי: איזה תפקיד בדיוק מילא טראמפ בהשקעה הזאת? התחייבות כספית בסדר גודל כזה ודאי תוכננה זמן רב לפני יום הבחירות). וההצהרה על 'בואינג' היתה ראוותנית, והעבירה מסר על כוונתו לצאת למסע הצלב המצופה ממנו כנשיא שהגיע מחוץ למערכת ולפקח בקנאות על צמצום הוצאות הממשלה.

להישאר בגבולות הקונצנזוס הרפובליקני

זו איננה אימפולסיביות אקראית של טראמפ; יש בה היגיון. מדובר בהמשכו של הקמפיין. טראמפ רגיש מאוד לבעיית הלגיטימציה שלו, כפי שהוכיח הציוץ שלו שטען כי ניצח בעצם גם בספירת הקולות הכללית, אף שפיגר בה באופן ניכר. היריב הגדול שלו הם אחוזי התמיכה בו. בחודש אוגוסט, בסקר של 'בלומברג', היו לו 33 אחוזים. כעת יש לו כבר 50. זה עדיין לא מתקרב ל־79 האחוזים של אובמה באותו שלב בשנת 2008, אך זהו בכל זאת שיפור משמעותי.

ההתערבויות הקטנות של טראמפ עושות את שלהן, אך הן טומנות גם סיכון עבורו בעצם הכנסת הממד האישי כל־כך לתקופת נשיאותו המתקרבת. הטכניקה הזו מושאלת ממנהיגים בעולם השלישי, המתמחים בהפגנת הקשר האישי שלהם עם האזרח הפשוט. בדמוקרטיות אמיתיות, לעומת זאת, המשך התמיכה הפוליטית במנהיג תלוי בתמונת ההצלחה הגדולה יותר שהוא מייצר עבור המדינה באופן כללי, וזו איננה נובעת מתיקונים קטנים בסדר הגודל של 'קרייר'. היא תתרחש כתוצאה ממדיניות שתשנה באופן בסיסי את האופן שבו דברים פועלים, ותעלה את האומה על מסלול חדש.

"רק אני יכול לתקן את זה", הכריז טראמפ בכנסים שלו. ואכן, בהתערבות אישית הוא יכול לבצע תיקונים קטנים בסדר הגודל של 'קרייר', ההשקעה היפנית ו'בואינג'. אבל בסופו של דבר הוא חייב לקיים את הבטחותיו באשר לרפורמה במס, תיקון חוק הבריאות, צמיחה כלכלית ויצירת מקומות עבודה ברחבי המדינה. וכל אלה מצריכים שיתוף פעולה עם הקונגרס.

הקונגרס הנוכחי, ה־115 במספר, הוא רפובליקני, והוא מוכן ומזומן לדחוף קדימה את החקיקה שתממש את ההבטחות שניתנו לפני הבחירות. טראמפ מצדו צריך למנוע עימותים מיותרים. ההנהגה הרפובליקנית כבר אותתה שתתנגד בתוקף לנושאים מסוימים, כמו הטלת מיסוי על חברות שיעבירו משרות ייצור למיקור חוץ. עם זאת, ישנו מכנה משותף רחב דיו בין טראמפ לרוב הרפובליקני בקונגרס, כדי לגרום לכך ש־2017 תהיה שנה פוריה במיוחד. האתגר יהיה להישאר בגבולות הקונצנזוס הרפובליקני.

טראמפ ימשיך לצייץ, והתקשורת תמשיך לבלוע את הפיתיון. זה מאוד משעשע, אבל זהו עניין משני. המקום שבו יוכרע גורל נשיאותו של טראמפ הוא הקונגרס.

________________________

המאמר הופיע ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב. 

@2016 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. לאובמה היו 79% תמיכה אך מה הוא עשה עם זה.הביא את ארה״ב לתחתית המדרגה. לא תמך במוברק והביא את האחים המוסלמים. יצא מעיראק וגרם להתמוטטותה. הסורים השתמשו בנשק כימי וארבה שאיימה לא עשתה דבר. רצח עם ופשעי מלחמה ברוסיה וארבה מתעסקת בעמונה.

  2. הבן אדם לא עושה מסיבות עיתונאים הוא מצייץ מעל לראשיהם היישר אל הציבור..
    זה מה שמוציא את הממסד העיתונאי מכליו.. לטראמפ חושים תקשורתיים ופוליטיים של חתול אשפתות. תראו לי את חתול הבית שיעמוד מולו – השאלה הגדולה עד כמה יצליח להתמרק.. ללבוש טוקסידו ולשחק את המשחק שיסחוף אחריו את האליתות המובילות.. יש לי תחושה שהוא אכן "ישחק אותה".

  3. מאמר של האליטות, שעדיין לא מבינות כלום.
    רק דוגמה אחת: בניגוד לכתוב, הצלת מפעל קרייר היא בדיוק מה שטראמפ צריך היה לעשות, ולצייץ לכל העולם. הוכחה שטראמפ הבטיח ומקיים. אמר שמפעלים יישארו בארה"ב, וזה בדיוק מה שהוא עושה עוד טרם הושבע.
    ואגב, העיתונות מצטטת ציוצים שלו. ואז מוסיפה פרשנות ארסית. הוא מוביל, הם מזנבים.