מה אפשר לעשות עם הסוגיה הפלסטינית בעידן טראמפ

ההזדמנויות החדשות שיוצר ממשל טראמפ מאפשרות לישראל לחתור ליעדים ריאליים בסוגיה הפלסטינית: אוטונומיה חלקית בנוסח בגין ורבין, שאת עקרונותיה העכשוויים שרטט נתניהו בנאום בר אילן

יקבלו פחות ממדינה. נתניהו בראיון לרשת CBS השבוע. צילום מסך

מדינת ישראל של סוף 2016: ראש הממשלה מודיע בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית שהוא מקווה שנשיא ארצות הברית יעזור לו לנהל משא ומתן על פתרון שתי המדינות. מנגד, האופוזיציה השמאלית בתהליך אינפנטיליזציה מואץ. עומר בר־לב אומר שדבריו של נתניהו מזכירים לו את ערפאת, שכלפי חוץ אומר דבר אחד, ולקהל הביתי – דבר אחר. וב'בצלאל', פרק המשך לפסל הזהב: נתניהו וחבל תלייה.

באופן אובייקטיבי, התנאים המדיניים עכשיו משתפרים ככל שמדובר במציאת הסדר כלשהו עם הפלסטינים. אלא שהתנאי הבסיסי נשאר בלתי אפשרי: בסביבה העכשווית של המזרח התיכון, עם מלחמות דאעש, המעורבות האיראנית המוגברת בכל פינה וקריסת עיראק, סוריה ותימן – אין מקום ואין היגיון בכינונה של עוד מדינה מוסלמית קטנה ואלימה בשם פלסטין. הנרי קיסינג'ר, בריאיון ענק שהעניק לג'פרי גולדברג אחרי הבחירות בארצות הברית, תיאר את המצב הבלתי אפשרי הזה בצורה מדויקת. זו לא מדינה שתוכל להתקיים, ולא יהיה מי שיוכל להגן עליה. מבחינת ישראל, היא תהפוך לאיום מוגבר על סף מרכזי האוכלוסיה שלה.

ועם זאת, עלייתו של נשיא אוהד והסתלקותו של נשיא עוין, ובנוסף שיפור היסטורי ביחסי ישראל עם מדינות המעגל הערבי הראשון – מצרים, ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ וירדן – יוצרים סביבה מדינית תומכת במשא ומתן.

קיסינג'ר המליץ לנתניהו לכונן "ממשלה פלסטינית" בגדה המערבית עם מרב המאפיינים של ריבונות, אבל מבלי שתהפוך למדינה עצמאית. במקביל, על ישראל להוריד פרופיל ביהודה ושומרון, להנמיך את הטונים, להוריד את קצב הבנייה. עם שותף מתאים ברמאללה זה אפשרי. הבעיה היא שממשלת ישראל כפי שהיא לא מסוגלת לייצר דינמיקה שתקדם חזון של אוטונומיה פלוס. אפילו אם שמים בצד, כפי שהמליץ קיסינג'ר, את נושאי ירושלים, הפליטים וכל השאר, ההרכב של הליכוד יחד עם הבית היהודי לא מספק את יכולת התמרון הדרושה לראש הממשלה נתניהו.

מנגד, השמאל כפי שאפשר לראות נמצא בתהליך אינפנטיליזציה פסיכוטית. מישהו יכול להסביר מאיפה צצה האווירה האלימה והמסיתה הזאת? אבל יש לה אפקט ברור: התוקפנות של מנועי הלוחמה הפסיכולוגית בהובלת רביב דרוקר ואילנה דיין, יחד עם עמוס שוקן ואלוף בן, יוצרת חומת אש שמונעת מבוז'י הרצוג או יאיר לפיד לחבור לנתניהו.

ה"כיבוש" החליף את ה"שלום"

עטיפת הספר החדש

בימים אלה יצא ספרו של ז'ק נריה, 'בין רבין לערפאת – יומן מדיני 1994-1993'. כבר מהעמודים הראשונים ברור שיצחק רבין לקראת אוסלו ואחריו היה הרבה יותר קרוב לבנימין נתניהו של היום, ואפילו לבית היהודי, מאשר למישטה הליצנים האלים שבאופוזיציה. חלקים רציניים בחברה הישראלית עברו מאז 1993 התמוטטות עצבים מוסרית ואידיאולוגית. עורך העיתון המשפיע ביותר על האליטה הישראלית תומך ואף מעודד טרור, קרי רצח יהודים. את מילת הקסם הקדושה "שלום" החליפה המנטרה "כיבוש" או "אפרטהייד".

אבל פתרון ביניים לטווח כלשהו הוא אפשרי. במסגרתו, צה"ל ושאר זרועות הביטחון לא עוזבים את השטח. מעין צילום מצב ביטחוני: הנוכחות הישראלית ההתיישבותית נשארת; גבול הביטחון נשאר על הירדן. ואילו הפלסטינים, שממילא כבר יש להם מדינה חלקית בעזה, מקבלים עוד מאפייני ריבונות שעליהם צריך לשאת ולתת. כל זה מבלי שסממני הריבונות דוחקים את רגלי ישראל.

כפי שז'ק נריה מזכיר בספרו, חזונו של רבין כלל איחוד פדרטיבי "בינם לבינינו", זאת בתנאי "שההסכם יתפתח כראוי". "אם זיקתם הכלכלית היא במידה רבה כלפינו, והיא תענה גם על  הבעיות הביטחוניות וגם על הזכות של כל יהודי להתיישב בכל מקום, תהיה אז חלוקה שתיתן ביטוי לישות שלהם אך לא בהכרח מדינה עצמאית", אמר רבין. מעניין מה ציפי לבני ושלי יחימוביץ' אומרות על החזון הזה שביטא יצחק רבין ב־1993, ומה אומר עומר בר לב. דברי רבין בתקופת אוסלו נשמעים כהד קרוב למה שנפתלי בנט אומר היום.

בנאום בר־אילן נתניהו דיבר בעיקר על הכרה בישראל כמדינה יהודית ועל שליטה ביטחונית וגבולות ביטחון. קשה היה למצוא – אם כי בעזרת זכוכית מגדלת זה התאפשר – את הביטוי "מדינה פלסטינית". הסיבה להתעקשות על נושא ההכרה במדינה "יהודית" היא שמאז הסכם אוסלו עוסקים הפלסטינים ביתר אינטנסיביות בדה־לגיטימציה של ישראל. כאשר הם מדברים על פתרון שתי המדינות, הם חושבים הלאה – על מדינת ישראל שתמשיך להיות מותקפת אידיאולוגית כמי שאיננה עומדת בעקרונות השוויון. המתקפה הפלסטינית לאורך השנים היתה כל כך מוצלחת, שהיום האמריקנים עצמם מאשימים את ממשלת ישראל שבגללה לא הושג שלום, כפי שעשה מזכיר המדינה הפורש ג'ון קרי בפורום סבן. וחלקים גדולים במפה הפוליטית הישראלית תומכים במאבקם.

בכל מקרה, קשה לראות התקדמות לחזון הכמעט־מדינה באמצעות משא ומתן ושיתוף פעולה פלסטיני. ממשלת ימין מרכז תוכל לקדם את הרעיון חד־צדדית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. אין חיה כזאת אוטונומיה חלקית או מלאה, חוץ מבחדרי ה"דיונים". בפועל זה מדרון חלקלק ותלול מאד למעבר מדינה ערבית שהיא סכנה למדינה היהודית בין שתקום כאן מדינה מוסלמית קנאית כלשהו, ובין אם תחיה אותנו בשלום ותחנוק אותנו מרוב "שלום" ו"זכויות אדם". השמאל לעולם לא ישקוט על שמריו כמו הימין. אסור לנו ליפול למלכודת האוטונומיה (ולא ל"סדורי בטחון מפתים וחלולים)

  2. המצב הוא כזה – הערבים תקועים בעבר (כולל שכתוב ההיסטוריה) ואנחנו תקועים בעתיד. יש פה שיח חרשים. אנחנו חייבים ללמוד יותר על שורשי הסכסוך הערבי יהודי, שמתחיל מאות שנים אחורה בארצות ערב, כדי להבין מה מניע את הערבים היום. ממליצה לכולם לקרוא את הספר "מאז ומקדם".
    אנחנו חייבים לעבור מהגנה להתקפה. להפסיק לחשוב מה "יעבוד" ולהתחיל לחשוב איפה הצדק? להתחיל להתקיף אותם בארץ ובעולם על כל השקרים שהם מפזרים, ועל ההסתה שלהם.
    כל השמאלנים בעולם שואלים אותנו שאלות שמתבססות על הנחות שקריות שהם אכלו וטיפחו במשך שנים. הזמן הגיע לחזור לאמת. שום אוטונומיה. שום זכויות, שום מדינה. הם הוכיחו לנו כבר במשך שנים, עם כל הנסיונות שעשינו איתם, שזה לא ילך. שהם חברה אלימה ואנטישמית מבטן ומלידה, ואין להם שום כוונה להפסיק עם זה. שעם חברה כזו לא ניתן לחיות ביחד יהודים וערבים. לא בארצות ערב, ולא בישראל. זה זמן לטרנספר. זה זמן להתיישבות וציונות ותימלא הארץ כולה בערים, שכונות, ופארקים של יהודים ועבור יהודים בלבד. זה זמן ליד חזקה ולא מתפשרת נגד הטרור. זה זמן לתעמולה חזקה מאוד של הסברה לעולם על ההיסטוריה היהודית ציונית, בלי למצמץ ובלי להצטדק.

    1. יפה כתבת ואמת דיברת. ממילא המצב עצמו יוביל לכך בסוף וככל שהערבים ירבו בשקרים וברצחנות כך יתקרב סופם בארץ והם יועברו לערב. אף אחד לא אמר שעלינו לחיות עימם וזה כלל לא מתאים לנו.

  3. המוטו של יוסי שריד ז"ל ערב מערכת הבחירות 1992 היה "להמריץ את רבין", אך הוא נכשל. רבין ז"ל היה אנטיתזה ל"המרצה" או להפוך ל"מרצ".
    בפועל(בלי מחשבה תחילה), הוא לא שיער/כיוון לכך את הישג(מאז ממשלת נתניהו בקנדציה הראשונה) שכל הממשלות תהיינה "מומרצות".

    האם אנחנו עומדים מפני כיוון חדש בפתח(במקום כל פעם "להמריץ את הממשלות")??

  4. אין מה לעשות.. כבשים עם אידיאולגית 'רק ביבי' ליכודניקים יגנו על כל דעה אמירה ומעשה של ביבי!

  5. הצעד של ראש הממשלה שהוא מקווה שנשיא ארצות הברית יעזור לו לנהל משא ומתן על פתרון שתי המדינות נועד להציג פתיחות ורצון לפתרון מדיני מעמדה של כוח, ספק אם יש מישהו שמאמין שזה אפשרי אבל אולי כמו שקלינטון אמרה "נשחק בנדמה לנו וזה עדיף על כלום"

    אם אני יכול להמליץ על הכתבה בבלוג הזה של כתב מצויין שמתיחס לנושא ושווה עידוד
    http://danireshef.blogspot.co.il/

  6. מה עם האופציה הירדנית? בארץ ישראל שממזרח לירדן יש משטר מלוכני בראשות משפחה סעודית ששולטת על רוב פלסטיני. משום מה הפתרון הפשוט ביותר לא עולה לדיון ציבורי. מדינה פלסטינית ריבונית בירדן משולבת בקונפדרציה עם ישראל בקונסטלציה כזו או אחרת היא הפתרון המתבקש. גם ירדן וגם הרשות היו קורסות מזמן בסערת הג'יהדיסטים לולא הכידונים של ישראל.פתרון כזה יביא סוף לבעיית הפליטים בעיית המים בעיית האזרחות של ערביי השטחים והבעיות הכלכליות. הניזוק העיקרי הוא בית המלוכה האשמי והמעצמות התומכות בו אבל לתושבי ארץ ישראל רבתי- היהודים והערבים זהו פתרון טוב מאוד