מִנִּקְרַת הַצּוּר: הטור השבועי של צור ארליך

על המסים

מסים הם מכת מדינה שאפילו נס חנוכה לא יצליח לפתור. צור ארליך על תלאותיו של העצמאי וההתעללות הבלתי פוסקת באזרח הקטן

מייאש; אילוסטרציה. צילום: Pabak Sarkar CC BY 2.0 via flickr

הָעַצְמָאִי הוּא מֶלֶךְ.
הוּא אֶת עַצְמוֹ מַגְשִׁים.
הוּא מֶלֶךְ וְעַל כֵּן אָסוּר לוֹ
לְהַרְבּוֹת נָשִׁים.
מֻתָּר לוֹ הַדּוֹמֶה לְכָךְ,
גַּם הוּא בְּנוּ"ן וְשִׁי"ן:
מֻתָּר לוֹ
אוֹ מוּטָב: חַיָּב הוּא
לְהַרְבּוֹת נוֹשִׁים.

וְאִם דַּרְכּוֹ צָלֵחָה
הֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע.
אֲהָהּ, נִשּׁוֹם, נוֹשִׁים עָלֶיךָ
כִּי עִסְקֶךָ הֻרְשָׁה.
נוֹשִׁים עָלֶיךָ, עַצְמָאִי חֵלֵכָה,
מֶלֶךְ בְּלִי אַרְמוֹן.
חוֹלְקִים לִבְּךָ, חוֹלְבִים חֵילֵךָ,
נוֹשִׁים מְלוֹא הַרְמוֹן.

נוֹשִׁים מֻרְשִׁים.
יֵשׁ גַּם רְשׁוּת וְגַם מוֹסָד.
קוֹפְצִים עָלֶיךָ מֵהַצַּד,
וְאִם תִּהְיֶה נֶחְמָד יַשְׁאִירוּ לְךָ קְצָת.

לְכָל נוֹשֶׁה בָּרוּךְ הַשֵּׁם יֵשׁ
אִישִׁיּוּת וּנְשָׁמָה.
לְכָל נוֹשֶׁה בָּרוּר כַּשֶׁמֶשׁ
אֵיךְ לָקַחַת נְקָמָה.
אִם לְאָכְלָה קָרָה, חַמָּה,
וּמָה שִׁעוּר הַנֶּחָמָה
חֲצִי מַלְכוּת אוֹ מָה.
לְכָל אֶחָד, לְכָל אַחַת, יֵשׁ גַּחֲמָה.
אֶת לַחְמְךָ יֹאכְלוּ בַּשֶּׁמֶן,
הוֹי הַמֶּלֶךְ,
וְאוֹתְךָ בְּלִי מֶלַח.

גְּבִירַת הַבַּיִת, רִאשׁוֹנָה וּמְנֻסָּה:
מַס הַכְנָסָה.
הָרִאשׁוֹנָה לִהְיוֹת בַּשֶּׁטַח,
הָרִאשׁוֹנָה לִזְכּוֹת בַּנֶּתַח
הַנִּשָּׂא.
מִכָּל נוֹשֶׁיךָ בַּהַרְמוֹן
הִיא רִאשׁוֹנָה (בָּרוּר: גְּבִירָה)
לְתַעֲנוּג הָעֲבֵרָה
עַל לֹא תַּחְמֹד.
הִיא פְּרוֹגְרֶסִיבִית בַּפֵּרוּשׁ
הַמִּתְקַדֵּם שֶׁל הַמִּלָּה:
עַל כָּל עוֹד שֶׁקֶל וְעוֹד גְּרוּשׁ
הִיא תִּתְקַשֶּׁה עוֹד בִּגְמִילָה.
וְאִם תּוֹסִיף וְתַעֲבֹד
אֶצְלָהּ יִגְדַּל הַתֵּאָבוֹן;
אַתָּה תִּישַׁן, מָשָׁל-שְׁנִינָה,
עַל הַסַּפָּה אִם
לֹא תַּחְלֹק לָהּ לַפְּנִינָה
מָנָה אַפַּיִם.

אָח, אֵיפֹה הִיא וְאֵיפֹה הַפִּילֶגֶשׁ,
גְּבֶרֶת רֶגֶשׁ:
בִּטּוּחַ לְאֻמִּי!
אִתָּהּ כָּל פַּעַם, פֶּגֶשׁ פֶּגֶשׁ
הַלְּבָבוֹת הוֹמִים.
אַחַת לְחֹדֶשׁ
לְפָחוֹת יֵשׁ
לָהּ בַּסַּל אֵיזֶה פִּנּוּק.
דְּמֵי כִּיס לְיֶלֶד
וְצ'וּפָּר לַחֹפֶשׁ;
כָּזֹאת אַיֶּלֶת
אֲהָבִים –
אֲבָל זִּנּוּק
הִיא מְזַנֶּקֶת פַּעַם בִּתְקוּפָה
עַל צַוָּארְךָ בִּמְלֹא מִשְׁקַל גּוּפָהּ
וּבְעֵינֶיךָ אָז תַּבִּיט:
יֵשׁ חוֹב! חוֹבוֹת יֵשׁ!
עִם רִבִּית!
וְכָל חֶלְבָּהּ וּסְאוֹן דָּמָהּ
רוֹגְשִׁים עָלֶיךָ: מִקְדָּמָה!
בְּשֹׁוִי כָּל הַכְנָסוֹתֶיךָ!
עַכְשָׁו כְּבָר, תֶּרַח!

וְיֵשׁ שָׁם גַּם אַחַת שֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת
כְּמוֹ הָרַעַם:
מַעַ"מ.
אַחַת כָּזֹאת שֶׁמְּסֻגֶּלֶת
לִדְחוֹת בְּקַשׁ אוֹ בְּסַרְגֵּל אֶת
הַחֲשָׁקִים וְהַחִשּׁוּק
אֲשֶׁר מִתְגַּלְגְּלִים בַּשּׁוּק
מִנִּי דּוּכָן אֱלֵי דּוּכָן,
בְּמֶתֶק טַעַם,
וּלְשָׁמְרָם רַק לִכְבוֹדְךָ
כְּשֶׁהַתַּקְבּוּל לְךָ נִדְחָה,
וְאָז מִמְּךָ, מַלְכִּי, לִדְרֹשׁ,
אֶת הַתַּשְׁלוּם הַזֶּה מֵרֹאשׁ:
הוֹי אַהֲבָה תְּסוּסַת תִּירוֹשׁ,
עַזָּה כְּמוֹ פַּעַם.

וּבַהַרְמוֹן עוֹד יֵשׁ מִלּוֹא.
עַל הַדִּירָה
יֵשׁ מַס שֶׁל שֶׁבַח,
וְעַל הַדֶּלֶק בָּא הַבְּלוֹ,
וְיֵשׁ מִסֵּי חֶבְרָה
וָרֶוַח
אֲשֶׁר מַרְבִּין אֶת הַשִּׂמְחָה
לְעַצְמָאִי וְעַצְמָאִית
וּמַמְעִיטִין אֶת הַצְּמִיחָה
כִּי הַמַּרְבֶּה הוּא הַמַּמְעִיט.

נוֹשִׁים עָלֶיךָ הַנִּשּׁוֹם.
אֶחָד הוּא גְּבֶרֶת אֲצִילָה,
אַחֵר הוּא פְרֵחָה,
שְׁלִישִׁי דְּלִילָה.
בְּמִטָּתְךָ יֵלְכוּ לִישֹׁן.
הֵם שׁוּתָפֶיךָ.
אַתָּה הוֹפֵךְ אֶת הַכִּיסִים
וְעִם פַּךְ שֶׁמֶן מְרוֹקָן
אַתָּה אוֹמֵר עַל הַמִּסִּים
וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַפֻּרְקָן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר