מסילות אל החירות הלאומית

ישראל איננה מדינה "יהודית ודמוקרטית", אלא מדינה יהודית שנוהג בה משטר דמוקרטי. וכשאיילת שקד מחמיצה את ההבדל הקריטי הזה, היא מקבלת את כללי המשחק של השמאל הפרוגרסיבי ובג"ץ. תגובה לשרת המשפטים, מאמר שני

הלאומיות היא נתון טבעי, לא מצב חלקי וירוד. אזרחים צופים במטס חיל האוויר ביום העצמאות 2016. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

במאמרי הראשון שנכתב בתגובה למאמרה של שרת המשפטים איילת שקד, "מסילות אל המשילות", עסקתי בטענה המרכזית של שקד שלפיה היהדות היא המקור לדמוקרטיה. הראיתי שההפך הוא הנכון, וכי למסורת וההיסטוריה היהודית אין דבר וחצי דבר עם מחשבה מדינית בכלל ועם דמוקרטיה בפרט.

על סמך אותה הנחה מוטעית, שהיהדות היא המקור לדמוקרטיה, כתבה שקד:

אני מאמינה שנהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר.

הבסיס המופרך של מאמרה הופך גם את הטענה הזו לחסרת יסוד.

כיצד ניתן להצדיק בדרך אחרת את הקשר שבין מדינת לאום לדמוקרטיה וחירות? בכך אעסוק במאמר זה.

מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי

הטעות היסודית של שקד נובעת מבחירתה לשחק במגרש הרדיקלי של בג"ץ והשמאל, קרי בתוך המסגרת של הגדרת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".

ישראל איננה ישות בעלת שני תארים שווי ערך, יהודית ודמוקרטית. מדובר בקטגוריה שנכנסה לחוקי היסוד ב־1992, ומאז המהפכה המשפטית והאקטיביזם השיפוטי הפכה להפרעת פיצול־אישיות קולקטיבית. אם דמוקרטיה היא מהות שוות ערך ללאומיותה של המדינה, הרי ברגע שדמוקרטיה הופכת ל"דמוקרטיה מהותית" נוצרת סתירה בלתי פתירה.
במקום לכפור בטעות הזו, שקד מקבלת אותה וכותבת: "אנחנו רוצים לקיים כאן מדינה 'יהודית ודמוקרטית'…". בעשותה כך מותירה שקד את פיצול האישיות על מכונו, ונזקקת ללוליינות דרשנית כדי להצדיק את עמדתה.

הצורך בשימור הרוב היהודי איננו זקוק להצדקות מן הדמוקרטיה. לו היה העם היהודי מקים ישות ריבונית לפני אלף שנה, הרי שהוא לא היה מקים משטר דמוקרטי אלא משטר התואם את אחד הדגמים שהיו קיימים בקרב האומות שעמן הוא בא במגע, ממש כפי שעשה כשאימץ את מוסד המלוכה.

משאת נפשו של העם היהודי הייתה ריבונות יהודית, לא ריבונות יהודית ודמוקרטית. אם בעתיד ימצא העולם המערבי שיטה פוליטית טובה יותר מדמוקרטיה או יהפוך את הדמוקרטיה ללא־לאומית, מה שהשמאל הפרוגרסיבי מנסה לעשות, מה נעשה אז עם פיצול האישיות הזה?

ישראל היא מדינה יהודית, שמתקיים בה משטר דמוקרטי. כך הדבר הובן תמיד בכל מדינות הלאום בעולם המערבי. גם מגילת העצמאות נכתבה ברוח זו, והמונח "דמוקרטית" כלל לא מופיע בה. אפשר לטעון ששקד 'מתחכמת' להגדרה הבג"צית, אבל זוהי התחכמות מזיקה, משום שהיא מותירה אותנו במגרש משחקים שאין לו בסיס, וגוזרת עלינו להמשיך את כיפופי הידיים שכפה בג"ץ על ישראל. מבחינת מאמרה של שקד, היא חושפת את הארגומנטציה שלה לביקורת קטלנית (להרחבה בסוגיה זו של הגדרת ישראל כיהודית ודמוקרטית, ראו מאמרו של ד"ר רן ברץ, "לא יהודית ולא דמוקרטית").

כיפופי ידיים בלתי נגמרים. בית המשפט העליון. צילום: פלאש 90

חירות לאומית והמסורת היהודית

בניגוד לטענת שקד על המקור היהודי כביכול של הדמוקרטיה, דווקא בהקשר של חירות לאומית יש להיסטוריה היהודית מה לומר, והרבה. שאיפתו של העם היהודי לחירות לאומית מצויה בראשיתנו כאומה ביציאת מצרים, והדבקות בשאיפה הזו היא אבן היסוד של העם היהודי, הנטועה באמונתו מראשיתה. שאיפה עתיקה זו היא שהיוותה השראה לעמים רבים לחתור ולממש את חירותם שלהם.

בעוד שחירות לאומית – קרי, היותה של אומה נתונה ברשות עצמה ואיננה כפופה לשלטון זרים – היא שאיפתו של העם היהודי ושל לאומים רבים מקדמת דנא, הרי שצורת המשטר בתוך מדינת הלאום היא עניינו של הלאום.
על כן, חוק היסוד 'ישראל מדינת הלאום של העם היהודי' מוצדק בלי קשר לדמוקרטיה, ממש כפי שחוק השבות מוצדק. כהערת אגב אומר ששימור הרוב היהודי הוא העיקר בשמירת מדינת הלאום, ועל כן יש צורך לעסוק בחוקים בהקשר זה בעיקר.

אותה שאיפה יהודית עתיקה התעוררה שוב בהיסטוריה המודרנית של אירופה. הסדר הלאומי שהתפתח באירופה בתהליך ארוך מאז התמוטטות הסדר הפיאודלי, התבסס במאה ה־19 על שאיפתם של עמים להשתחרר משעבוד לשלטון זר ולזכות בחירות לאומית. כך כותב יחזקאל קויפמן בספרו 'גולה ונכר':

אירופה שאפה יותר ויותר לכוון את צורתה המדינית כלפי מידת הקיבוצים האתניים ולספק את צרכיהם של אלה, אם על ידי יסוד מדינות לאומיות ואם על ידי מתן זכויות אוטונומיות לשבטים מסוימים. להלן צפונה הייתה בעיקר זה עוד כוונה כוללת יותר: לספק את דרישת החירות, למעט ככל האפשר את יסוד האונס והשעבוד ביחסים שבין עם לעם. מתוך ההנחה, שהשותפות האתנית היא יסוד טבעי של השותפות המדינית.

האוחזים ברעיון הלאומי מאמינים שהלאומיות איננה מצב חלקי וירוד ביחס לאידיאל אוניברסלי כלשהו. בעיניהם הלאומיות היא נתון טבעי ראשון ואחרון שעליו יש לבסס את הישויות המדיניות, ועל בסיסה יש לשאוף לחברה מתקדמת.

זאב ז'בוטינסקי, שהיה מודע היטב לתפיסה הרואה בלאומיות אבן נגף בפני הקדמה, מבהיר זאת במפורש במאמרו 'על הלאומיות', שפרסם כבר בשנת 1903. הלאומיות, כותב ז'בוטינסקי, היא נתון טבעי ראשון, וגם באחרית הימים, ככל שהאנושות תתקדם ותשגה בשלום, היא תיוותר כזאת: "מאפייני הלאומיות הייחודיים לא זו בלבד שלא יתבטלו בהשפעת הקידמה, אלא אדרבה, הם יזכו למרחב מחיה גדול יותר, לחירות רבה יותר בעתיד…". והוא מסיים: "הלאומיות היא ביטוי לאינדיבידואליות של העמים".

בין לאומיות לדמוקרטיה

דמוקרטיה, כשמה, היא שלטון העם. קרי, צורת משטר שמדינות הלאום עשויות לאמץ, כפי שהן עשויות לאמץ צורות משטר אחרות.

הטיעון בדבר הקשר שבין מדינות לאום לדמוקרטיה הוא מורכב יותר ממה שהציגה שקד במאמרה. לשם הבנת הקשר הזה עלינו להשתמש בכלים שמרניים, קרי עיון בהיסטוריה של צמיחת הדמוקרטיה המודרנית. עלינו להציב לנגד עינינו את ההיסטוריה של התפתחות מדינות הלאום בשלהי המאה ה־18 ובמאה ה־19, ואת הקשר היסודי שבין התפתחות זאת ובין עלייתה של צורת המשטר הדמוקרטי שאפיינה את המדינות הללו.

מדינות הלאום בעת החדשה נוסדו לא רק על רעיון החירות הלאומית, אלא גם על רעיון השוויון המלא שבין בני האומה. מאחר שהזהות הלאומית גברה על כל הבדל אחר שבין בני האומה – מעמדי, דתי וכדומה – הרי ששוויון בין בני האומה הוא עיקרון מרכזי שביטויו המובהק ביותר הוא שוויון פוליטי. זהו המקור לדמוקרטיה.

קויפמן בספרו מנתח לעומק את התופעה, ומגיע למסקנה שהרעיון הלאומי עצמו נוצר מתוך השאיפה לחירות שפשטה באירופה במאה ה־18 והתעצמה עם המהפכה הצרפתית:

האידאולוגיה של המהפכה הצרפתית הייתה קוסמופוליטית, אנושית־כללית, ונושאיה לא ידעו את הרעיון הלאומי. אבל אידאולוגיה קוסמופוליטית זו הולידה, בשעה שניסתה להתגשם בצורות ממשיות, את התנועה הלאומית.

השאיפה האוניברסלית לחירות, בבואה להתגשם בחיים הפוליטיים, מצאה את הצורה הלאומית הטבעית כדרך הנאותה ביותר להתגשם בה, הן במובן של חירות לאומית כלפי חוץ והן במובן של חירות בקרב בני האומה פנימה, קרי דמוקרטיה.

עיון בהיסטוריה של התקופה המודרנית מגלה לנו שאמנם הדמוקרטיה והליברליזם אינם נלווים בהכרח למדינת לאום, אך גם שבפועל הם נלווים לרוב למדינות לאום.

במאמרי הקודם ציינתי את הקשר הזה:

תהליך התפתחותן של מדינות הלאום החל בסוף ימי הביניים, עם התמוטטות הסדר הפיאודלי והיווצרות סדר לאומי. בסוף המאה ה־18 היו ארה"ב, צרפת (במהפכה הצרפתית), ובריטניה שבה התהליך היה ארוך וייחודי, לשלוש מדינות לאום דמוקרטיות. הדמוקרטיזציה הייתה חלק מהתפתחות מדינות הלאום. בהמשך ישיר לכך החלו תנועות לאומיות בכל אירופה לדרוש הקמת פרלמנט, כדי שלפרטים, כילידי האומה, תהיינה זכויות פוליטיות וחירויות שקודם לכן הופקעו מהם.

אף שהרעיונות של חירות וזכויות טבעיות קדמו בזמן למדינות הלאום, הרי כפי שנאמר לעיל, ההתגשמות הפוליטית שלהן התממשה עם הקמת מדינות הלאום.

בשנים האחרונות אנו עדים לכך שהניסיונות להקים צורות משטר שאינן מבוססות על לאומיות מביאים לתוצאות קשות. כך, מדינות ערב שהוקמו בצורה מלאכותית מתפרקות לשבטים, קרי לקבוצה הטבעית; האיחוד האירופי, שנטל את הריבונות מן המדינות והעמים, הביא למשבר הגירה חמור ומסוכן באירופה ולהתנגדות גוברת והולכת לקיומו בקרב התנועות הלאומיות המתחזקות בתוך המדינות המרכיבות אותו; וארה"ב חווה משבר פוליטי חמור בשל סוגיות הגירה ובשל העמקת העוינות בקרב שחורים ואחרים.

בהיעדר הומוגניות טבעית ורחבה בקרב אזרחי המדינה גוברות החשדנות והעוינות, והיציבות הפוליטית מתערערת באופן מסוכן. במצב כזה, הדמוקרטיה והחירויות לא רק שלא ישגשגו, אלא להפך.

הציונות צעדה בנתיב של מדינות הלאום הדמוקרטיות, ובשל כך מדינת ישראל קמה כמדינת לאום דמוקרטית. זהו הדגם שההיסטוריה הוכיחה שהוא הטוב ביותר עבור הדמוקרטיה, ועל כן הגנה על מדינת הלאום מחזקת את האפשרות שישראל תישאר מדינה יציבה, ומגבירה במקביל גם את הסיכוי שהיא תישאר דמוקרטית. ההיסטוריה המודרנית מבססת את זה, המציאות הבינלאומית מבססת את זה, וזהו הטיעון ששקד הייתה צריכה להתבסס עליו בחלק השלישי.

המאבק בישראל בסוגיה הזאת איננו ייחודי. במדינות לאום שאיבדו את היכולת להכריע את גורלן בעצמן בשם רעיונות אוניברסליים ומוסדות גלובליים, בין היתר מוסדות משפטיים, קמות תנועות לאומיות התובעות להשיב לאזרחים את היכולת הזאת, קרי את הדמוקרטיה.

נייג'ל פרג', מי שהוביל את מחנה התומכים ב'ברקזיט' בבריטניה, טוען בדיוק את הטענה הזו. לדבריו, הברקזיט, כמו ניצחונו של טראמפ בארה"ב ומשאל העם באיטליה, מבטאים את עלייתן מחדש של הדמוקרטיה ושל מדינת הלאום.

בחלק הראשון של מאמרה מדגישה שקד את תפקידה של חירות הפרט בחיים הדמוקרטיים של האומה ואת הצורך להגן עליה. התפיסה כי חירות מקסימלית של הפרט הכרחית לשגשוגה של המדינה ולדמוקרטיה שלה היא הרחבה של מעמדו של היחיד בתוך מדינת הלאום הדמוקרטית, הרחבה טבעית הנובעת מהשוויון בין הפרטים בתוך הלאום.

לסיכום: הגנה על לאומיותה של ישראל מוצדקת גם כשלעצמה, וגם מתוך הקשר ההיסטורי והעכשווי שבין לאומיות לדמוקרטיה.

שאיפה עתיקה לחירות. ד"ר חוה כץ מרשות העתיקות עם מטבע מתקופת בית שני. צילום: אביר סולטן, פלאש 90

חירות כמוסד פוליטי

הרדיקליזם של השמאל הפרוגרסיבי, המנחה בין היתר את בית המשפט העליון, מנתק את הזיקה שבין לאומיות לדמוקרטיה. השקפה זו מנתקת את הקשר שבין החברה הטבעית ובין המוסדות הפוליטיים. היא תופסת את החירויות והזכויות כמנותקות מן הבסיס הטבעי שלהן, הופכת אותן לאוניברסליות וכופה על החברה לממש אותן. התוצאה, כפי שהמציאות מוכיחה, היא ערעור היציבות של החברה הטבעית וכתוצאה מכך ערעור יציבותו של המשטר הפוליטי.

אחת הטעויות הנפוצות והמזיקות היא תפיסת החירות כדבר־מה השייך לאדם מעצם לידתו ושהמדינה והחברה פוגעות בו, ועל כן יש להגן על היחיד מפני המדינה והחברה. "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים", כך פותח רוסו את הפרק הראשון של 'האמנה החברתית', בניסוח קנוני של הטעות הזאת.

התפיסה השמרנית של מושג החירות שונה לחלוטין, ויש לה משמעות אחרת לגמרי. לפיה, החירות היא מוסד פוליטי שהתפתח בדרך אבולוציונית בנסיבות מסוימות, ולא רעיון מופשט שעלה יש מאין וארגן את הסדר הפוליטי בכל חברה באשר היא. התנאי לקיומו ולהתפתחותו של מוסד החירות היא מערכת חברתית ופוליטית המסוגלת לאפשר אותו.
בספרו 'מחשבות על המהפכה בצרפת' תוקף אדמנד ברק בחריפות את המהפכה הצרפתית. טענתו היא שבשם אידיאל מופשט של חירות, המהפכה מקעקעת את כל מוסדות השלטון והחברה ומשחררת כוחות עצומים שלא ברור כיצד יתפקדו במצב של חירות, ועל כן התוצאה עלולה להיות הרת אסון – מה שאכן קרה.

אגב, גם ניסיונה של ארה"ב לכפות דמוקרטיה על עירק לאחר הפלת סדאם חוסיין הוביל לקטסטרופה, זאת משום שהחברה הטבעית הייתה נטולת כלים לממש אותה.

אדמנד ברק, שהיה מדינאי בריטי, היה ידוע בעמדותיו האמיצות בעד החירות, כאשר האירוע החשוב בהקשר זה היה תמיכתו במאבקן של המושבות בארה"ב לחירות. היה מצופה אפוא שדווקא הוא יתמוך במהפכה הצרפתית, אך ההפך בדיוק קרה.

את הנימוק המרכזי של ברק להבדל בגישתו ניתן לנסח כך: המושבות הבריטיות באמריקה שייכות למסורת הבריטית, מסורת שבה החירות הושגה באורח אבולוציוני והיא מגובה במוסדות המשמרים אותה. על כן מאבקן לחירות איננו בבחינת מהפכה, אלא תביעה מוצדקת. לא כן המהפכה בצרפת.

מאחר שהחירות היא מוסד פוליטי המתפתח במסגרת מוסדות טבעיים ופוליטיים ומוגן על ידם, הליברל הקלאסי פועל לשמר את המוסדות הללו כדי להגן על החירות. הלאומיות היא המוסד החשוב ביותר מן הבחינה הזאת.

בין דמוקרטיה לדמוקרטיה מהותית

המהפכה החוקתית של אהרון ברק איננה רק מהפכה בפירמידה השלטונית, המציבה את בית המשפט העליון כגורם המכריע במרחבי המשילות של שתי הרשויות האחרות. המהפכה הזו היא תוצר של מהפכה אידאולוגית, המציבה את אידאת זכויות האדם כתכליתה של המדינה ואת המערכות השלטוניות ככפופות אליה; לא עוד דמוקרטיה כמערכת שלטון עצמית של מדינת הלאום היהודית, אלא דמוקרטיה הכפופה למערכת ערכים פוסט־לאומית. לשם כך בדיוק הומצאה ההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית.

בהקשר זה חשוב לציין בקצרה את ההבדל היסודי בין זכויות אזרח לזכויות אדם. זכויות אזרח הן זכויות דמוקרטיות שאין לפגוע בהן – כמו חופש הביטוי, ההתאגדות, העיתונות, הזכות לבחור ולהיבחר ועוד. כולן מתיישבות היטב עם מדינת הלאום הדמוקרטית, ועליהן יש להגן מפני עריצות הרוב.

זכויות אדם, לעומת זאת, הן קטגוריה אוניברסלית שמרחיבה את היקף הזכויות מעבר לחירויות היסוד בדמוקרטיה, כמו גם אל גורמים שאינם אזרחי המדינה. בין שתי הקטגוריות הללו פעורה תהום עמוקה, שנעלמה בשיח העכשווי בישראל על ידי השמאל הפרוגרסיבי, שהחליף את זכויות האזרח בזכויות האדם.

אם כן, המהפכה החוקתית היא תוצר של אידאולוגיית שמאל פרוגרסיבית אוניברסלית, הרואה בלאומיות גורם פרטיקולרי המהווה מכשול בדרך למדינה "מתוקנת ומוסרית".

הדמוקרטיה המהותית היא מושג המגלם בחובו את ניתוק הקשר שבין מדינת הלאום לדמוקרטיה. בעוד שהמחשבה השמרנית־ליברלית תופסת את העובדה שהדמוקרטיה והחירויות התפתחו באופן היסטורי יחד עם מדינת הלאום כנקודה מכרעת, הרי שהמחשבה הפרוגרסיבית תופסת אותה כמקרית ושולית.

המחשבה הפרוגרסיבית, המבצעת ניתוק מלאכותי של הקשר שבין דמוקרטיה ללאומיות, מנסה, במובן מסוים, לממש את רעיון החירות הקוסמופוליטית של המהפכה הצרפתית תוך דילוג על ההיסטוריה הממשית שבה הוא התגשם בפועל. לא מדובר בהתפתחות של הדמוקרטיה עצמה, אלא בתפיסה רדיקלית המשנה סדרי בראשית.

מתוך השקפת העולם הזו, אין אף אדם או פרוצדורה שיש להם הצדקה לפגוע בערכים האוניברסליים. על כן, תפקידו של בית המשפט העליון הוא לוודא את כפיפותן של הרשויות, הנבחרות והלא נבחרות, למערכת הערכים הזו.

נקודה מרכזית היא שההתערבות של האקטיביזם המשפטי איננה רק פגיעה ישירה בתחומים הנתונים לכנסת ולממשלה, אלא באותה עת היא פוגעת בחירותם של האזרחים שבחרו בכנסת ובממשלה כדי שיממשו את רצונם.

חירותו של היחיד היא הגורם המכריע בשני החלקים הראשונים אצל שקד. בחלק הראשון היא מגנה על חירותו של היחיד מפני המחוקק בתחומים שאל לה למדינה להתערב בהם, ואילו בחלק השני היא מגנה על חירותו של היחיד מפני האקטיביזם השיפוטי באותם תחומים השמורים למדינה.

ממשלה נבחרת בדמוקרטיה שואבת את כוחה מהעם, שהוא הריבון. היחידים בוחרים במי שמייצגים את השקפתם בצורה הטובה ביותר, על מנת שיממשו את רצונם. לכן, האקטיביזם המשפטי החודר למרחב הרשויות הנבחרות, הממשלה והכנסת, חודר למעשה למרחב החירות של היחיד ומאיין את בחירותיו החופשיות.

המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי חותרים אפוא לא רק תחת לאומיותה של המדינה, אלא גם תחת חירויותיהם של הפרטים בשני המובנים המצוינים בשני החלקים הראשונים במאמרה של שקד. למעשה, האקטיביזם השיפוטי מאיין הן את חירויות היחידים והן את הדמוקרטיה. אפשר לומר שדווקא זוהי הדמוקרטיה הפורמלית, משום שהיא מרוקנת את חירותם של היחידים בתחומים החשובים ביותר והופכת אותה לפורמלית בלבד.

אם כן, האקטיביזם השיפוטי הוא היריב המרכזי של שקד בשלוש הסוגיות המופיעות במאמרה. מתוך מוסר אוניברסלי הוא שולל את הלאומיות כגורם לגיטימי בחקיקה ובמשפט, והוא שולל את הלגיטימיות של חירויות הפרט לחרוג מאותו מוסר אוניברסלי.

המחשבה הפרוגרסיבית היא רדיקלית, אך המענה של שקד בחלק השלישי מציג רדיקליות הפוכה. קרי, ניסיון להשיב באמצעות תזה חסרת בסיס על הקשר שבין היהדות לדמוקרטיה. כך אנו מקבלים שיח בין שני מחנות רדיקליים שאין להם בסיס משותף. הדרך הנכונה היא לשוב אל צורת החשיבה השמרנית ביחס לחירויות ולדמוקרטיה.

בין פוסט־לאומיות לטרום־לאומיות

המהפכה הציונית, שהטמיעה את הרעיון הלאומי בקרב עמנו ובהצלחה רבה, הביאה עמה שינוי דרמטי: הלאומיות הפכה לגורם המכריע. הלאומיות היא גם גורם אינטגרטיבי, המלכד את כלל בני האומה מעבר לכל הבדל אחר. לכן ראוי לזכור שלא רק הפוסט־ציונות מאיימת על המשך הצלחתו של המפעל הציוני, אלא גם עמדות טרום־לאומיות.

שרת המשפטים שקד מכהנת בתפקידה מטעם מפלגה דתית מגזרית, מפלגה שמקבלת את הלאומיות בצורה חלקית. בישראל של ימינו הפכה הדת לגורם מפלג, הפועל בניגוד למגמה האינטגרטיבית של הלאומיות.

שלוש המפלגות הדתיות מייצגות שלושה מגזרי אוכלוסייה המתקיימים בסתירה ליסוד האינטגרטיבי של הלאומיות: מפלגה חרדית על טהרת יוצאי אירופה, מפלגה חרדית שנייה על טהרת יוצאי עדות המזרח, ומפלגתה של שקד, שבדלנותה בדתיותה. כל מפלגה דתית מקיימת מערכות חינוך נפרדות זו מזו ומיתר החברה היהודית.

מצביעי המפלגות הדתיות מתבדלים גם בחיי הקהילות שלהם, והחרדים אף נמנעים מליטול חלק בחיים המודרניים הנדרשים כדי לשמר את עוצמתה הביטחונית, המדעית והטכנולוגית של ישראל.

הייתה זו שקד שבאמצעות הוועדה שהיא עמדה בראשותה, שימרה את המסגרת המפלגתית־מגזרית של שירות ההסדר, תוך שהדבר פוגע בצורכי הביטחון של הצבא, ומהווה גם פגיעה חמורה בשוויון הנדרש בנטל השירות הצבאי ובלכידות הנדרשת בצבא ובחברה.

אם כן, מערכות נבדלות בחינוך ובחיים, שירות צבאי לא קיים אצל החרדים ומסגרת חלקית של ההסדר – האם צריך יותר מכך כדי להוכיח עד כמה המסורת היהודית רחוקה לא רק ממחשבה מדינית או דמוקרטית, אלא גם מהיכולת להפנים חיים לאומיים ריבוניים בכלל ובעולם המודרני בפרט?

המציאות הזו היא מעין חזרה לנקודת המוצא של ספר שמואל, לנקודת המוצא הטרום־לאומית, והיא מבטאת את הקושי העמוק של העם היהודי לקיים חיים לאומיים מדיניים ברי קיימא.

הציונות מבוססת על מסורת מדינות הלאום הדמוקרטיות, ובה בעת היא מהווה מהפכה בהיסטוריה היהודית – מהפכה שהצליחה. האיום עליה מגיע לא רק מעמדות פוסט־לאומיות מצד שמאל, אלא גם מעמדות טרום־לאומיות שמקורן במסורת הדתית.

אם הלאומיות לא תתפקד כגורם אינטגרטיבי, התוצאה תהיה התרופפות בעוצמת ההומוגניות של הרוב הלאומי, העלולה לסכן את עוצמתה וקיומה של המדינה ובמידה רבה גם את יכולתה לקיים משטר דמוקרטי תקין. גם על כך על שקד לתת את הדעת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

31 תגובות למאמר

  1. חשוב לדעת: במגילת העצמאות לא מוזכר אלא "מדינה יהודית" בלבד!
    בן גוריון שהכריז על הקמת "מדינה יהודית ודמוקרטית" נזהר שלא לכתוב את הצמד הלז
    במגילת העצמאות כדי שלא ליפול במהמורות כנ"ל. וכמובן שמה שנכתב במגילת היסוד
    של המדינה גובר על מה שנאמר.

  2. שמע – אתה מלהג לאורך ההסטוריה כדי לפגוע בדיעה הרווחת
    אינך שוטח חזון למשטר היהודי שאתה מציע.

    לאמר שלפני 1000 שנה מדינה יהודית לא היתה דמוקרטית
    זה כמו לאמר שלפני 1000 שנה, במדינה היהודית, לא היו נותנים לילדים להיות כל היום בסמארטפונים.

    אני יודע שכל ההצעות הפאשיסטיות (כלומר פוגעות בחירות הפרט) נאמרות מתוך קריצה שבעזרת שלטון פחות דמוקרטי נוכל לסלק מכאן את הערבים והסוף לצרותינו
    זה מפתה אלא שמדינת ישראל שאינה דמוקרטית די תביא לחיסול מדינת ישראל כמו שאנחנו מכירים והיא תצטרף לעוד מדינות דתיות מוסלמיות בתחתית הסולם מבחינת הישגים ובראש הסולם מבחינת מלחמות, גם מלחמות אזרחים.
    אין מנוס מלאמר שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית והיא בית ליהודים באשר הם. הצידוק לכך לא חייב להתחיל לפני 3000 שנה. הוא יכול להתחיל אפילו מלפני 100 שנה

    1. מדינת היהודים יכולה וצריכה להיות דמוקרטית עבור האזרחים היהודים שבה. היא לא צריכה לחלק זכויות אדם לאוייביה היושבים בקרבה ומנסים לפרק אותה מבפנים. ארצות ערב ביצעו טיהור אתני לכל היהודים שישבו בהן. כתוצאה מכך מעל שש מאות אלף פליטים יהודים ברחו או גורשו והגיעו לארץ ישראל. מדינת היהודים צריכה להיות מקלט ליהודי העולם. היא לא צריכה להוכיח לאף אחד כמה היא דמוקרטית. היא באה לפתור את בעיית היהודים ולתת להם את זכויות האדם שנשללו מהם בגלות. הערבים מוזמנים לגור בכל אחת ממדינות ערב שגירשה יהודים שם הם יקבלו את זכויותיהם המלאות. נמאס לי שאנחנו מתאימים את המדינה שלנו לצרכי הערבים האויבים שלנו. זה אבסורד

    2. את הקריצה הזו רק אתה רואה. רק אתה כאן הפאשיסט (כרגיל) שחושב על דברים כאלה.

    3. מירית
      אז בוא נעשה את הסלקציה
      מוסלמים – נגרש
      ערבים – נוצרים? נשאיר או נגרש?
      בדואים – מה איתם? הם גוזלים שטחים – אז לגרש?
      נוצרים?
      צ'רקסים ודרוזים – אפשר להשאיר
      מה עם חילונים, כאלה שמצהירים שאין להם דת? – נעשה להם בדיקת רקע או שנגרש כי הם בטח שמאלנים?

      מחכה לתשובתך

    4. אל האופק,
      לגרש ערבים. נקודה. לא משנה אם הם נוצרים או מוסלמים. גם חבר הכנסת הערבי שהלך לבקר אסירים ביטחוניים עם פלאפונים הוא נוצרי. אני לא מתרשמת מהנוצריות. יותר חשוב שהם ערבים. אוייבים. רוצים ומסיתים לרצח יהודים. תומכים במחבלים. אני לא מבינה למה אתה חושב שאנחנו חייבים משהו לאוייבים שלנו.
      שוב, יותר משש מאות אלף פליטים יהודים גורשו או ברחו מארצות ערב. מדינות ערב עשו טיהור אתני ליהודים. אין סיבה שבמדינת היהודים האחת והיחידה נצטרך לסבול מאיום מתמיד של אוייבים החיים בקרבנו וכל יום יש פיגוע. זה לא חיים. לא צריך לתת להם שום זכויות כאן.

      לגבי חילוניים – מה הקשר? אנחנו מדברים על מדינת היהודים שתחיה בשלום ללא אוייבים המאיימים עליה מבפנים. מה זה קשור לחילוניים בדיוק?

  3. צריך להוסיף עוד נקודה מאוד מאוד חשובה. החזון של המדינה הזאת קשור להיסטוריה של היהודים בגולה. רצינו לשלוט בגורלינו. רצינו צבא ומשטרה יהודי שיגן על ביטחוננו. רצינו שהמדינה תהיה עם רוב יהודי ששולט בגורלו. לא סתם רצינו יהודית ודמוקרטית. היהודים הופלו לרעה גם בארצות הנצרות, וגם בארצות האסלאם.
    במדינה היהודית רצינו לתת לכל היהודים זכויות אדם מלאות, כמו בכל מדינה נורמלית. כלומר רצינו מדינת היהודים, עם זכויות אדם מלאות ליהודים – נטולת אפליות כמו שהיהודים הופלו בגולה. זה כל הסיפור. מדינת היהודים נועדה לתת מקלט ליהודי העולם. נועדה לפתור את בעיית היהודים. הדמוקרטיה שלה הוא חלק מהפיתרון הזה. הדמוקרטיה שלה לא נועדה לשרת את צרכי הערבים. הם כלל לא אמורים לגור במדינה שלנו. הם אוייבים. להם לא צריכות להיות זכויות.
    לערבים המוסלמים יש 22 מדינות לא דמוקרטיות עם שטח בלתי מוגבל. הם יכולים ללכת לגור בכל אחת מהמדינות האלה. אנחנו נגור במדינת היהודים היחידה בעולם. לא נכופף את עריכנו היהודיים והדמוקרטיים על מנת להתאים לצרכי אוייבנו.

    1. מי שאת שתקבעי מה החזון של העם היהודי או של המדינה?
      מי זה "רצינו" ?
      החלוצים הסוציאליסטים?
      הבורגנים מהעליה הרביעית?
      עולי המזרח ותימן?

    2. ואולי רצינו מדינה שמתייחסת יפה למיעוטים, לתקן את איך שהתנהגו אלינו?

    3. התשובה למתנחל היא כולנו. כל היהודים בארצות האסלאם ובארצות הנצרות הושפלו והופלו לרעה. בפרנקפורט בגטו היהודים היו חייבים לחזור עד שעה מסויימת לגטו. היה אסור להם לעסוק במקצועות רבים, ללכת לאוניברסיטה, ללכת לשוק באותן שעות שהגויים היו. בארצות האסלאם היהודים הושפלו, בתי הכנסת שלהם חוללו, בתיהם נשרפו. לא היה להם חופש תנועה, חופש ביטוי. האספסוף המוסלמי המשולהב עשה בהם פרעות באין מפריע. אז כן. כל היהודים רצו לחיות במדינת היהודים שתשמור על ביטחונם ועל זכויותיהם לחיות כאנשים נורמאלים ולא כמיעוט נרדף. זה החזון וזו הסיבה להקמת מדינת היהודים. ואסור לנו לשכוח את זה ולו לרגע. אין אף מדינת יהודים אחרת בכל העולם. לערבים יש 22 מדינות. לא תפקידנו לדאוג להם. תפקידנו לדאוג ליהודים.

  4. דמוקרטיה היא לא רק "צורת משטר" או "שיטה". דמוקרטיה היא הביטוי המלא והאינטנסיבי ביותר לרוח העם וללאומיות. עקרון הכרעת הרוב של הדמוקרטיה הוא למעשה כמעט שם נרדף ללאומיות, וקשה עד בלתי אפשרי לנתק בין השניים. לכן, האמירה לפיה דמוקרטיה היא רק "שיטה", יונקת בעצמה ממקורות השמאל ומאמצת מבלי משים את ההבחנה בין דמוקרטיה פרוצדורלית למהותית. משה איפרגן לא מספיק סגור על המושגים כנראה.

    1. מתתיהו, ההערה שלך נכונה, אבל המאמר מרחיב עליה רבות. מוסדות, הומוגניות, שוויון בין הפרטים וכו' אומרים בדיוק את זה.
      אף חברה לא תאמץ דמוקרטיה רק כפרוצדורה אם אין לזה בסיס בחברה הטבעית.
      דמוקרטיה היא אכן כמעט שם נרדף ללאומיות, אבל לא בהכרח. במאמר הזה לא רציתי להיכנס ליותר מדי דקויות, גם ככה הוא עמוס.

  5. שקד לא טועה וגם בנט לא טועה. הם עושים בדיוק מה ששולחיהם התכוונו – לערער את שלטון המחנה הלאומי ולסלול את הדרך של השמאל לשלטון: להכניס את הרפורמים בדלת האחורית למפד"ל, לחבור ליאיר לפיד נגד החרדים, לקדם את החוק לסגירת ישראל היום ולהקשות על הליכוד ועל נתניהו להנהיג את המדינה כפי שרוצים הבוחרים שבחרו בהם.

    1. הבורות והשיטחיות הן אבות כל תאוריות הקונספירציה, ולך יש תאוריית קונספירציה מכובדת ביותר.

  6. מה זה הפשטנות הזאת? גם בלאומיות ובשמרנות יש יסודות שסותרים את הדמוקרטיה, באותו אופן שהיהדות סותרת את הדמוקרטיה במובן אחד ומתיישבת איתה במובנים אחרים. כל אלו הם עולמות תוכן ומהות שיש ביניהם ובתוכם מורכבויות.

    הניסיון למכור את הלאומיות כפתרון מתוך נוסטלגיה מעומעמת לימי קום המדינה הדמוקרטיים (געגועיי לאלטלנה..) הם הטעייה מכוערת, כביכול פעם הייתה אינטגרטיביות אמתית.

    ובאותו עניין – מה יש לך נגד הפוליטיקה החרדית? הם פוליטיקאים מעולים, ומשקפים נאמנה את רצון בוחריהם. אם יש לך התנגדות – שחק את המשחק הפוליטי, אל תקשקש על לאומיות.

  7. "האיום עליה מגיע לא רק מעמדות פוסט־לאומיות מצד שמאל, אלא גם מעמדות טרום־לאומיות שמקורן במסורת הדתית" האם ניתן להתעלם מכך ששמירת הדת היא הבסיס והגורם המאחד ששמר על הלאום לאורך אלפי שנים? האם נכון להגדיר את הגורם המאחד שבו הייתה קיימת שאיפה לחזור לקיום חופשי בארץ שהתבטאה בפירוש בתפילות לאורך הגלות כמפלג?

  8. לא ברור לי כל כך מה הוא יהודי בעיניך היות ואתה מרחיק אותו לגמרי מן הדת ומן המסורת היהודית בכלל. אבל בדבר אחד היוצא מדבריך אתה צודק. בעינינו התורה קודמת למדינה ולכל שיטת שלטון זו או אחרת.

  9. לאומיות ודמוקרטיה הם שני מושגים נבדלים לעיתים הם חוברים יחדיו ולעיתים הם מתנגשים.
    מספר הבהרות
    בארה״ב הלאומיות אם ניתן לדבר על לאומיות שונה לחלוטין תפיסת האזרחות מבוססת על שותפות פוליטית כלומר קהילה המורכבת מקבוצות אתניות שונות בעלי רקעים שונים השותפים לאותה קהילה פוליטית.
    לעומת זאת הלאומיות המוכרת לנו היא הלאומיות האירופאית שבה אנשים בעלי אותו רקע אתני היסטורי שותפים לאותו לאום
    דיבורים על ארה״ב כמדינה לבנה יחשבו כפגיעה בתפיסה הלאומית האמריקנית . בעוד שיח על ישראל כמדינת היהודים או מדינה יהודית הוא שיח לגיטימי התואם ללאומיות האירופאית.

  10. הבהרה נוספת
    מדינות ערב ניבנו לפי הדגם הלאומי . שהוא הדגם השולט המחבר אינו מבין מהו לאומיות
    יש לאומיות אירופאית המבוססת על שותפות משום מוצא אתני היסטורי כציונות
    ומולה יש את התפיסה האזרחית התפיסה הלאומית האמריקנית בה השותפות הפוליטית היא הבסיס לפיה אנשים ממוצא אתני שונה ורקע היסטורי שונה ורקע גזעי שונה שותפים לאותן ערכים פוליטיים המגדירים אותן כאזרחים בתפיסה זאת אין עדיפות לקבוצה אתנית גזעית בניגוד לתפיסת הלאומיות האירופאית

  11. הבהרת דברי מסוכם מהויקפדיה ערך לאומיות
    לאומיות אזרחית – לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, מניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת.לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, וולונטרי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק. מהגרים לארצות-הברית, למשל, המגיעים מספרד, בריטניה, או סין יכולים להצטרף ללאומיות האזרחית של ארצות-הברית ולהיות חלק מהאומה האמריקנית.

    יש ללאומיות האזרחית גם גרסאות שיש בהן גם יסודות חזקים של לאומיות אתנית או אתנית-דתית[1] המנסות בשם העקרון הזה לכפות על קבוצות אתניות התבוללות לשונית ותרבותית – כמו שקרה למשל, בעבר, בממלכת הונגריה במהלך המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20 וגם בטורקיה ויוון במאה ה-20.

    דוגמה של גרסה ליברלית מיוחדת ללאומיות האזרחית היא במקרה של פינלנד[2] המגדירה רשמית את הלאומיות הפינית כדו-לשונית, תוך מתן זכויות לשוניות ותרבותית מרביות למיעוט הדובר שוודית במדינה.

    לאומיות אתנית – לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים ותרבות משותפת. לרוב נולדים לתוכה והיא אינה ניתנת לבחירה. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית, הפולנית, הסינית, היפנית, הגאורגית, הארמנית ולאומים רבים נוספים באירופה ובאסיה, וכן את הלאומיות היהודית-ישראלית.

  12. הבעתיות בלאומיות היא שמדובר על מושג הפכפך בעיתי להגדרה ניתן לדבר על שני סוגי לאומיות אזרחי ואתני אבל קשה לנסחו
    ברם הניסיון של האיחוד האירופאי נבע מטרגדיה שהלאומיות האתנית הובילה לשני מלחמות עולם

    1. מלחמת העולם הראשונה היתה בין אימפריות רב-לאומיות, לא בין מדינות לאום אתניות.

  13. היות ומדובר בשני סוגי לאומיות הרי שבעוד ללאומיות האזרחית הדמוקרטיה הינו כורח בסיסי .
    הלאומיות האתנית אינה תלויה במשטר הדמוקרטי . למעשה זה שני מושגים נפרדים שאינם תלויים זה בזה
    מכאן שהמושג יהודית ודמוקרטית מתאים למבנה
    המדינה היא יהודית כלומר מדינת לאום המבוססת על הסוג האתני בה יש עדיפות לבני הלאום היהודי בהתאזרחות ובסמליה ומרחבה הפוליטי . ודמוקרטית בכך שהיא מכבדת ומכירה בזכיות של קבוצות מיעוט לאומיות

  14. אני מסכים עם רוב הטענות במאמר.

    אבל איפה הבעיה?

    הבעיה היא שהגורם העיקרי בממשלת ישראל כיום שמקדם את תפיסת "יהודית ודמוקרטית" הוא כמובן לא איילת שקד אלא ביבי, חפשו בגוגל נתניהו ו-"יהודית ודמוקרטית" ותראו שהאיש לא מפסיק ללהג את זה.

    וכמובן אין שום צורך להזכיר שהמגן מספר 1 בשנים האחרונות של האקטיביזם השיפוטי הוא אותו ביבי שמתחייב שוב ושוב להגן על בית המשפט העליון ונמנע באופן גורף מלמתוח עליו ביקורת נוקבת מעבר למלמול פה ושם כאשר ניתנת פסיקה ישירה נגדו.

    כך שתקוף את שקד על כל זאת זה בסדר גמור, אבל בל נשכח שהיריב האידאולוגי העיקרי שלנו הוא ביבי.

    1. השיטה של הקרן החדשה לישראל: לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם עושים את זה (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם מהשמאל).

    2. אני מדבר עובדות. תחפשו בגוגל נתניהו ויהודית ודמוקרטית, תחפשו בגוגל נתניהו ובית המשפט העליון, ותקבלו המון תוצאות שבהן ביבי מתגאה בביטוי יהודית ודמוקרטית והמון תוצאות שבהן הוא מתגאה ומתחייב להגן על בג"ץ לא משנה כמה קיצוני ואנטי ישראלי הוא יהיה.

      אלה עובדות. אני בטוח שאני מדבר בשם ציבור גדול כשאני קורא למערכת אתר מידה לפרסם תחקיר גדול שיחשוף את האג'נדה של ביבי בנושא זה ולא יסתפק במתקפות על שליחיו כמו איילת שקד. גם אם זה לא הכי נעים בעולם.

    3. תחפשו בגוגל "ישעיהו" ו"הקרן החדשה לישראל" ולא תמצאו כלום. כי ישעיהו הוא כינוי בדוי והקרן החדשה לישראל היא תמנון רב זרועות המתחזה לעמותה ישראלית תמימה ללא כוונות רווח:

      http://rotter.net/forum/gil/5570.shtml

      mida.org.il/2015/02/22/קמפיין-ההסתרה-של-הקרן-החדשה-לישראל/

  15. התרבות המערבית שהתפתחה לאחר 2 המלחמות שמה לה למטרה לחסל את הלאומים ולחסל את הגבולות והעלתה על ראש שמחתה את האדם האוניברסלי. כך הותאמה הדמוקרטיה לאזרח האוניברסלי. זה כמובן לא מתאים לעם היהודי. לכן יש למחוק ולהעלים את היהדות מקסימום היה יהודי בביתך אך אדם אוניברסלי בצאתך. אם כן בארץ (ולדעתי גם באירופה) מתרחש מאבק עיקש בין 2 האסכולות או לאום בעל שלטון עם מאפיינים דמוקרטים או דמורקטית לכל לאומיה

  16. במגילת העצמאות כתוב: מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
    מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות.
    מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות.
    לאור זאת ברור שישראל היא אכן מדינה דמוקרטית. והיות והיא מדינת הלאום של העם היהודי היא מדינה יהודית ודמוקרטית בדיוק כמו ש צרפת היא מדינה צרפתית ודמוקרטית.

  17. תודה רבה על מאמרך.
    כמין קרים על נפש עייפה.

    אני מקווה שאיילת שקד תיקח אותך להיות יועצה.