המחלקה להערות קטנוניות: הבלוג של יגיל הנקין

עלייתו ונפילתו של טרור המטוסים

חטיפות מטוסים שימשו בעבור ארגוני הטרור כלי רב־עוצמה למיקוד תשומת לב וליצירת תיאטרון עולמי של אימה. הנחישות של המערב להגן על עצמו הצליחה לצמצם את האיום הזה לממדים אפסיים. סקירה היסטורית ולקח בצדה

אמצעי אבטחה שודרגו; אסון התאומים. צילום מסך

לפני מספר ימים נחטף למלטה מטוס לובי שהיה בטיסת פנים. החוטפים, תומכי שליט לוב המת מועמר קדאפי, דרשו את שחרור בנו המוחזק במעצר בית, איימו לפוצץ את המטוס, גרמו לטייסים להטיס אותו למלטה, אך בסופו של דבר שחררו את כל הנוסעים, הסגירו עצמם וביקשו מקלט מדיני. הנשק שלהם התגלה כרובי צעצוע.

החטיפה הזו הייתה מזכרת מהעבר, כאשר חטיפות מסוג זה היו עניין נפוץ; תקופה שבה כל אדם לא מרוצה היה שוקל חטיפת מטוס כאמצעי לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב.

חטיפות מטוסים ופיגועים במטוסים או באמצעותם, ימיהן כמעט כימי המטוסים עצמם. כבר ב־1906 תכננו מהפכנים רוסים, בחוסר הצלחה, להשתמש במטוס כדי להפציץ את ארמון החורף של הצאר.

חטיפות מטוסים על רקע פלילי החלו בשנות העשרים; בסוף שנות הארבעים הצטרפו לכך חטיפות על רקע פוליטי: אנטי־קומוניסטים שרצו לברוח ממדינות קומוניסטיות, או קומוניסטים יוונים שרצו לברוח אל מדינות קומוניסטיות.

במהרה נוספו סיבות אישיות לאידאולוגיות, וחטיפות – במיוחד מארה"ב לקובה – הפכו נפוצות להדהים. בשנים 1968־1973 נחטפו בארה"ב לבדה 130 מטוסים; בין נובמבר 1968 לפברואר 1969 אירעו שלושה מקרים שבהם נחטפו שני מטוסים באותו יום (חברות התעופה התמודדו עם המצב באמצעות הדרכה לטייסים לשתף פעולה והכנת מפות של הים הקריבי לכל טיסה, יהא יעדה אשר יהא; הבַּקרים במיאמי קיבלו נתיבי תנועה מיוחדים לקובה עבור מטוסים חטופים). גל זה דעך לאחר 1972, כאשר נמאס לשליט קובה פידל קסטרו סופית מגל האמריקנים המגיעים אליו בדרך האוויר, והוא הבטיח כי חוטפי אחת הטיסות יבלו את זמנם "בקופסאות" כפושעים רגילים. שיא החטיפות העולמי נקבע כנראה ב־1969, שנה שבה נחטפו 82 מטוסים ברחבי העולם, ולא סביר שיישבר בקרוב.

ילדות עשוקה, ברור

על החטיפות הקלה העובדה שתחילה אפילו העלאת נשק וחומרי נפץ למטוס לא תמיד נתפסה כאיום. כך למשל, בספטמבר 1962 עלה ג'ושוע אנקומו, מנהיג אחת התנועות הלאומיות ברודזיה (כיום זימבבואה) לטיסת 'אייר פראנס' לטנזניה עם תיק יד מלא בתחמושת ורימונים – "בנפרד מהנפצים, בדקתי את זה" – וכשמטענו כולל כמה תיבות של רובים. אנשי 'אייר פראנס' העלימו עין, אך חייבו אותו ב־300 לירות שטרלינג על משקל עודף.

מניעי החטיפות היו לעתים ביזאריים לחלוטין: חייל משוחרר חטף מטוס מארה"ב לאיטליה כדי להימלט ממשפט צבאי (הוא נידון ל־18 חודשי מאסר בלבד על ידי האיטלקים); אחר סבר שמס הכנסה האמריקני חייב לו 471.78 דולרים (ולכן דרש כופר של 100 מיליון); בן 16 ניסה לחטוף מטוס לקובה כדי למחות על מדיניות ההגירה של קסטרו; זוג, בני 18 ו־21, חיפשו עתיד רומנטי בקובה (והתחרטו לאחר שהטייס שכנע אותם כי יישלחו לכלא; האישה כינתה לימים את המעשה "אידיוטי להפליא"); אחד רצה להיפגש עם אשתו־בנפרד (אולי למזלה טייס המשנה השתלט עליו לאחר שהספיק לירות בשני אנשים, כולל הטייס). חטיפת מטוסים מסיבות של שומת־מס לא נעלמה עם המקרה שצוין לעיל: ב־2010 ריסק טייס בכוונה את המטוס הקל שלו לתוך בניין מס הכנסה באוסטין, טקסס.

מניע פופולרי היה, כמובן, כסף. באחת התעלומות המפורסמות בהיסטוריה של התעופה חטף אלמוני בנובמבר 1971 מטוס בארה"ב, קיבל כופר של 200 אלף דולר ומצנח, קפץ איתם מהמטוס ולא נמצא עד היום; בתוך שנה קמו לו עשרה חקיינים, רובם פחות מוצלחים. אחד החקיינים שלו, ב־1972, נתפס כמה שעות לאחר הצניחה אחרי ששמט את שק הכסף בדרך למטה, ולאחר שבאזור הצניחה נמצאה מכוניתו ועליה מדבקה של מועדון צניחה; אחר, שנלכד כאשר סוכני FBI הסתערו על המטוס, כנראה לא למד לקח: במאי 1978 ניסתה חברתו לחטוף מסוק כדי להבריח אותו מהכלא (ונורתה בידי טייס המסוק), ובאוקטובר באותה שנה חטפה בתו של חברתו מטוס כדי לדרוש את שחרורו (ונלכדה גם היא).

פסיכיאטר אמריקני, דיוויד הבארד, טען במחקר מ־1970 שרוב החוטפים בארה"ב הונעו, אממ, על ידי ילדות עשוקה – לטענתו, כמעט לכולם היו אב מתעלל ואם חלשה יותר ודתית – וקשיים מיניים, ואף הציע לשלב יותר טייסות נשים בתעופה האזרחית כדי שהטייס יפסיק להיות "דמות אב", וכך יעד לחטיפה. החטופים, לפי הבארד, הגיבו לעתים קרובות בשעשוע מההרפתקה ובתקווה לפגוש נשים במלון בקובה (לא ברור כיצד הגיבו החטופות). התאוריה הזו נראית כמו קריקטורה של פסיכואנליזה, ובעקבות העובדה שהן הממשל האמריקני והן חברות תעופה שונות השתמשו בפרופיל החוטף שהכין הבארד כדי לייעל את תהליך בידוק הנוסעים בשדה התעופה, לא פלא שהיה קושי להתמודד מול חוטפים קצת פחות מצחיקים – טרוריסטים. ניסיונות להילחם בתופעה בעזרת חוקים ואמנות בינלאומיות, כגון הצהרת האג מדצמבר 1970 לדיכוי השתלטות לא חוקית על מטוסים, לא הועילו תחילה במיוחד, משום שחסרו שיניים. רק שנים מאוחר יותר החלו להטיל סנקציות על מדינות שהיו נחמדות מדי לחוטפים.

"זכויות היוצרים" לפלסטינים

ראשיתו של עידן חטיפות המטוסים בטרור המודרני בשנת 1968, אז שכללו ארגונים פלסטיניים את החטיפות ככלי להשגת מטרות פוליטיות נרחבות: התמורה בעד בני הערובה הייתה אמורה להיות שחרור אסירים או מחבלים – אך גם הפרסום חובק־העולם שהחטיפות זכו לו, ככלי להשפעה פוליטית.

החטיפות הפלסטיניות הגיעו לשיא מרשים בספטמבר 1970, כאשר טרוריסטים מ'החזית העממית לשחרור פלסטין' חטפו ארבעה מטוסים, שלושה מהם ביום אחד (ניסיון חטיפה נוסף בוצע במטוס אל־על ונכשל), הנחיתו שלושה מהם בירדן, פוצצו את המטוסים הריקים והחזיקו בנוסעים כבני ערובה עד לשחרור ארבעה חברי הארגון (אחת מהם הייתה מעורבת בניסיון החטיפה שנכשל). אירוע זה היה אחד המאיצים לפעולותיו של חוסיין מלך ירדן נגד ארגוני הטרור ב'ספטמבר השחור', אך חוטפי המטוסים, ראו בו – בצדק – הצלחה גדולה. חוסיין חיסל את הטרור בארצו, אבל החוטפים למדו מקסימום את הלקח 'אל תשפיל את הארץ המארחת' ולא 'לא משתלם לחטוף'.

בשלב זה החלה לחלחל ההבנה שחטיפת מטוסים איננה בגדר תקרית לא־נעימה שתסתיים בטוב אם כולם יירגעו; לפעמים הדבר יכול להיות גרוע בהרבה.

הבנה זו חלחלה עוד קודם לכן בישראל, לאחר חטיפת מטוס אל־על לאלג'יריה ב־1968; מאז זכו מטוסי אל־על לאבטחה כבדה, הרבה יותר מחברות אחרות. בארה"ב החלה האבטחה להתהדק אחרי שחוטפים החלו לרצוח בני ערובה, ולאחר שבמרץ 1970 חוטף ירה בשני טייסים במהלך מאבק (טייס המשנה נורה, חטף את האקדח ובטרם מת מפצעיו ירה בחוטף, שנלכד והתאבד אחר כך). איומים כגון התקרית בנובמבר 1972, כאשר שלושה חוטפים אמריקנים דרשו כופר עצום – ואם לא, ירסקו את המטוס שחטפו לתוך המעבדה הלאומית באוק־רידג', כולל הכור הגרעיני שבתוכה, העצימו את הבנת האיום. גם בעולם הסובייטי התחוללו חטיפות כאלו, אם כי רוב החטיפות נעשו בעיקר כדי לצאת מהמדינה (אחת מהן, במאי 1973, הסתיימה בטרגדיה כאשר החוטף פוצץ פצצה וכל 82 הנוסעים על הסיפון נהרגו).

מבצע החילוץ המוצלח הראשון התקיים כנראה בברזיל, ביולי 1970. כוחות ברזילאים הצליחו להכניע ארבעה חוטפים מארגון גרילה מקומי, שחטפו מטוס ובו כשלושים איש ודרשו שחרור אסירים; הנפגע היחיד היה הטייס שנפצע בשני רגליו.

כבר ביולי 1971 נהרג החוטף הראשון שחטף מטוס כדי להגיע לאיטליה ולהיפגש שם עם שותפה־לעט שהתאהב בה; צלף של ה־FBI ירה בו בעודו מחזיק בת־ערובה באיומי נשק (הצלף ננזף בידי ראש ה־FBI כיוון שלא לבש ג'קט בזמן הירי, בניגוד לתקנות). נדרש זמן עד שהמחלצים התמקצעו; במקרה אחד בסוף 1971 היה המשא ומתן כל־כך בלתי מוצלח, שהוא נלמד כמדריך לנושא "כיצד לא לנהל משא ומתן עם חוטפים"; החוטף רצח שלושה אנשים, בהם אשתו, והתאבד.

במהרה השתכללו שיטות החילוץ, והוחמרו הבדיקות הבטחוניות (בתחילה בחוסר יעילות, בהדרגה ביעילות גוברת); גם צירופם של 'מרשלי אוויר' כמאבטחים לטיסות לא מנע בתחילה את החטיפות, ומטוס אחד נחטף לקובה עם לא פחות משלושה מרשלי אוויר וסוכן FBI עליו.

המכנה המשותף של כל מבצעי החילוץ היה אחד: הם בוצעו על ידי כוחות מקומיים במקום שבו התרחשו, ותמיד בארץ מפותחת יחסית – כגון ארה"ב, ישראל (במבצע החילוץ המפורסם של מטוס 'סבנה' החטוף בנתב"ג במאי 1972, שבמהלכו נהרגה בת ערובה אחת ושניים מן המחבלים, אך כל שאר הנוסעים נחלצו בחיים) או ברזיל.

סיירת מטכ"ל אחרי שחרור מטוס 'סבנה'. צילום: אילן רון, לע"מ

כלי מושלם לתשומת לב עולמית

לא כל מבצע חילוץ בארץ מערבית הצליח (הדוגמה הבולטת, לא בדיוק חטיפת מטוסים, היא פרשת בני הערובה באולימפיאדת מינכן, 1972); אבל אם החוטפים הצליחו להגיע למדינה שחסרו לה רצון או יכולת לקיים מבצע חילוץ – הם לא היו צריכים לחשוש מכך שכוחות נגד־טרור יבואו להפריע להם; חטיפת מטוסים הייתה עניין בטוח בסך הכול, ויכולה הייתה להביא לתוצאות מועילות מאוד עבורם.

לפעמים, כך היה גם בארצות מערביות: למשל, רוצחי הספורטאים במינכן שוחררו בתוך כחודשיים, לאחר חטיפת מטוס של חברת 'לופטהנזה' ודרישת שחרורם תמורת שחרור בני הערובה (לימים נטען כי הייתה זו קנוניה של ממשלת גרמניה יחד עם ארגון 'ספטמבר השחור' כדי להביא לשחרור האסירים). חטיפות על רקע פוליטי שלא בוצעו בידי ארגוני טרור אלא בידי מתנגדי משטר קומוניסטיים שביקשו לברוח למערב, זכו לעתים לקבלת פנים אוהדת מאוד.

הדבר בוודאי היה נכון בחטיפות לארצות לא־מערביות, שזיכו לעתים את החוטפים בתמורה נאה למאמציהם. כך למשל, בפברואר 1972 נחטף מטוס 'לופטהנזה' והונחת בעדן שבתימן, החטופים שוחררו תמורת 5 מיליון דולרים (כמעט 30 מיליון דולר בערכי 2016); ביוני 1972 נחטף מטוס אמריקני לאלג'יריה. החוטפים שחררו את החטופים תמורת חצי מיליון דולר וזכו למקלט מדיני (אם כי הרשויות האלג'יראיות החרימו והחזירו כמעט את כל הכסף, כשם שאירע לחוטפי מטוס אמריקני לאלג'יריה ביולי אותה שנה); ב־1973 חטפו מחבלים מ'החזית העממית' מטוס של KLM ההולנדית ושחררו את הנוסעים בדובאי תמורת מעבר בטוח; באותה שנה חטפו טרוריסטים פלסטינים ויפנים מטוס שהיה בדרכו מטוקיו להולנד, בדרישה לשחרר את קוזו אוקומוטו שהיה כלוא בישראל מאז הטבח שביצע בנמל התעופה בן־גוריון. המטוס הונחת בסוריה ומשם ללוב, אך לבסוף שחררו החוטפים את הנוסעים (לא לפני שרימון של אחת החוטפות התפוצץ בטעות והרג אותה), פוצצו את המטוס ונעלמו לדרכם בלוב.

עוד ב־1973 הסתערו מחבלים מארגונו של אבו־נידאל על מטוס 'פאן־אם' ברומא, רצחו שלושים נוסעים, חטפו מטוס אחר של 'לופטהנזה', רצחו את אחד הנוסעים, טסו לדמשק ולביירות ובסופו של דבר הצליחו לברוח. בנובמבר 1974 נחטפה טיסה של 'בריטיש איירווייז' בדובאי והוטסה לתוניס; למרות גינויים ורצח אחד הנוסעים, 13 מחבלים שהוחזקו במצרים שוחררו ושניים נוספים מהולנד; לאחר שהטרוריסטים קיבלו את מבוקשם הם הסגירו עצמם לרשויות והועברו לידי אש"ף (שהכחיש מעורבות בפעולה, אך כנראה לא הצטער עליה במיוחד).

הסיכום ברור: אם חטפת מטוס והגעת למדינה ערבית/אוהדת, סיכוייך להשיג את יעדיך או לצאת בשלום היו גדולים.

בשלב זה היה נראה כי אין למערב מענה לחטיפות מטוסים. החטיפות היו כלי נהדר להשגת תשומת לב עולמית ולשחרור בני ערובה, וכשהחוטפים למדו שעדיף להנחית את המטוסים רחוק מארץ מערבית, גם לא היה מי שיפריע להם.

ההצגה שינתה כיוון

ואז באו שתי פעולות, ישראלית וגרמנית, והפכו את הקערה על פיה.

הפעולה הראשונה הייתה כמובן 'מבצע יונתן' ב־1976; השניה הייתה מבצע 'אש קסומה', חילוץ גרמני של נוסעי מטוס 'לופטהנזה' שנחטפו למוגדישו, שנה מאוחר יותר.

סיפורו של 'מבצע יונתן' מוכר דיו, ואין צורך לשוב ולפרט אותו; מה שיש להזכיר הוא שבקנה המידה של ימינו דרישות החוטפים היו צנועות להפליא: תמורת למעלה ממאה בני ערובה הם דרשו את שחרורם של 53 אסירים בלבד, מהם שמונה טרוריסטים אנרכיסטים אירופאים. ספק אם כיום, לאחר מקרים כגון עסקת ג'יבריל מ־1985 שבה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל (עוד קודם לכן, ב־1983, שחררה ישראל 4,700 עצורים לבנונים תמורת שישה חיילי צה"ל, אך רק 65 אסירים ביטחוניים מישראל), או עסקת שליט של 2010 – 1,027 אסירים תמורת חייל אחד – איזושהי ממשלה בישראל הייתה חולמת אפילו על מבצע חילוץ בתנאים כאלה.

מכל מקום, הזמנים אז היו שונים, ו'מבצע יונתן' גילה לחוטפים ולכל העולם כי גם במרחק אלפי קילומטרים, כוחות חילוץ עלולים להגיע. יתרה מזו, החילוץ שהכה את העולם בתדהמה לא רק מנע את דרישות החוטפים, אלא הפך לאסון יחסי ציבור שחיזק את המדינה שאותה באו להחליש. חטיפת מטוסים כתיאטרון הפכה פתאום להצגה שבה מחיאות הכפיים עשויים להגיע לא לבמאים, אלא למי שהורס להם את ההצגה.

'מבצע יונתן' יכול היה אולי להיחשב כתקרית בודדת, אולם שנה אחריו נחטף מטוס של חברת התעופה הגרמנית 'לופטהנזה' בדרכו מפלמה דה־מיורקה לפרנקפורט. לאחר סדרת עצירות ביניים ורצח קברניט המטוס בידי החוטפים, אנשי 'החזית העממית' שכינו עצמם 'קומנדו השהידה חאלימה' (שמה הערבי של אחת החוטפות שחוסלו ב'מבצע יונתן', בריג'יט קוהלמן), הגיע המטוס לסומליה. שם פשטו עליו אנשי יחידת העילית הגרמנית למלחמה בטרור, ה-GSG-9, חיסלו שלושה מתוך ארבעת החוטפים, פצעו את הרביעי וחילצו בשלום את כל הנוסעים.

עבור החוטפים, למוגדישו הייתה משמעות מזעזעת: לא רק הישראלים, הידועים בתעוזתם ומי שכבר חילצו מטוסים בעבר – אמנם בישראל עצמה – העזו לפשוט מעבר לים; אפילו הגרמנים, שרק חמש שנים קודם לכן גילו שלומיאליות מחרידה במשבר אולימפיאדת מינכן, ולאחריה נכנעו במהירות (ואולי בכוונה תחילה) – כבר לא ששו להיכנע לדרישות הטרוריסטים.

יחד עם החמרת הבידוק הבטחוני בשדות תעופה ברחבי העולם, אפשר להצביע על מבצע יונתן ועל מבצע 'אש קסומה' כנקודת מפנה. אחריהם ניכרה ירידה חדה בחטיפות מטוסים מערביים למטרות טרור, ועלייה חדה בנכונות להפעיל כוחות למטרות חילוץ חטופים במטוסים.

כשהמצרים ניסו לחקות את 'מבצע יונתן'

קצב החטיפות הכללי החל לרדת עוד בטרם 'מבצע יונתן', בעיקר כיוון שהחטיפות לקובה יצאו מהאופנה בתחילת שנות השבעים, אך שני המבצעים השפיעו על חטיפות טרור, הסוג המסוכן ורב־ההשלכות מבין החטיפות. בין 1968 ל־1982, לא פחות מ־48 ארגונים שונים היו מעורבים בחטיפות מטוסים או ניסיונות חטיפה, וניסיונות חטיפה על רקע פוליטי היו אחראים לכמעט מחצית מההרוגים בחטיפות, אף שהיו קצת יותר משביעית ממספר החטיפות הכולל (108 מתוך 684; אם מביאים בחשבון את העובדה שחוטפי מטוסים כדי לברוח מברית המועצות נכללו בקטגוריה "פוליטי", מספר הפיגועים יורד עוד). מאז המספר הלך וירד, עד כדי הערכה שלפיה בשנים 1997-1993, מתוך 87 חטיפות מטוסים, רק לשבע היה קשר למניע פוליטי או לטרור. מ־1991 עד 2001 לא נחטף מטוס אחד מאדמת ארה"ב.

בשנות השמונים אמנם ניכרה עלייה בחטיפות על רקע פוליטי, אולם בדרך כלל לא היה מדובר בפיגועי מיקוח אלא בנסיון לחטוף מטוס כדי לברוח ממדינה זו או אחרת, בעיקר אל העולם המערבי או מארה"ב לקובה (בעיקר קובנים שנמלטו מקובה, רצו לחזור ובהיעדר מסמכים לא יכלו להגר מארה"ב). באוגוסט 1980 נחטפו באותו יום לא פחות משלוש טיסות ממיאמי לקובה, ועוד שלוש טיסות בשאר ימי החודש; באחד המקרים היו אלה שבעה חוטפים באותו מטוס, ובכל המקרים האמצעי הנבחר היה איום בנוזל דליק, שעד אותו חודש לא נכלל במסגרת החומרים האסורים בטיסה (השיפורים בבטחון שדה התעופה הגיעו לאט). ב־1981 נחטפו תשעה מטוסים מצדו המזרחי של מסך הברזל לצדו המערבי, ב־1982 – שבעה, וב־1983 – שלושה; ב־1984 לבדה נחטפו חמישה מטוסים איראניים למטרת מקלט מדיני מחוץ לאיראן.

חטיפות כאלה אמנם מהוות סכנה לשלום הנוסעים, אולם אינן פיגוע־מיקוח כדוגמת זה שהוביל למבצע 'יונתן'; המניעים שונים, והשפעת מבצעי חילוץ כמובן לא קיימת.

אין פירוש הדבר שחטיפות 'סתם' אינם מסוכנות; על כך תעיד למשל הטרגדיה של טיסת 'אתיופיאן איירליינס' 961 מ־1996, שנחטפה בדרכה מאדיס־אבבה לניירובי שבקניה בידי שלושה פושעים שחיפשו מקלט באוסטרליה – תוך התעלמות גמורה מאזהרות הקברניט שאין לו דלק כדי להגיע אפילו לרבע הדרך; המטוס התרסק כשניסה לנחות נחיתת אונס במים רדודים באיי קומורו, כאשר באמת נגמר הדלק, ו־125 נוסעים מתוך 175 נהרגו. אולם מקרים כאלה היו נדירים, ונכונות להפעיל כוחות צבא ומשטרה כדי לחלץ מטוסים הובילה לכך שפיגועי מיקוח הפכו נדירים עוד יותר.

בין המדינות שחילצו – בהצלחה או לא – מטוסים בשנות השמונים נכללו פקיסטן, אינדונזיה, מצרים, ואפילו איראן (שב־1984 השתלטה על מטוס שנחטף מכוויית, אך לאחר מכן שחררה את החוטפים).

לא כל מקרי החילוץ היו מוצלחים. ב־1978 ניסו המצרים לחלץ בני ערובה שנלקחו למטוס בלרנקה שבקפריסין, בהעתק של 'מבצע יונתן'; החיקוי התגלה כמוצלח הרבה פחות מהמקור. הכוחות הקפריסאים, שלא עודכנו במתרחש, פתחו באש על הקומנדו המצרי. המצרים ירו בחזרה וכמעט פגעו בנשיא קפריסין, ששהה באותה עת במגדל הפיקוח של שדה התעופה לרנקה כדי לעקוב אחר ההתפתחויות. בסופה של הפעולה נהרגו 18 לוחמי קומנדו ואנשי צוות אויר מצריים, מטוס הרקולס מצרי הושמד, וכל זה היה חסר תועלת מלכתחילה שכן החוטפים כבר הסכימו להיכנע עוד בטרם התחיל נסיון החילוץ הכושל.

שבע שנים מאוחר יותר קבעו המצרים שיא בחילוץ כושל, כאשר ניסיון חילוץ של מטוס שנחטף למלטה גבה את חייהם של עד 56 חטופים ואנשי צוות מתוך 95 נוסעים ואנשי צוות – לפחות עוד שניים הוצאו להורג עוד קודם לכן. המצרים, ככל הנראה, השתמשו במטעני נפץ גדולים מדי, רבים מהנוסעים נחנקו מהאדים הרעילים, ונטען שאחד החיילים אף ירה בחוסר אבחנה בנוסעים שניסו להימלט כאילו היו החוטפים.

שנה לאחר מכן, ב־1986, נהרגו 21 חטופים מתוך כ־380 בזמן חילוץ נוסעים ממטוס של חברת 'פאן־אם' שנחטף לפקיסטן; אולם בניגוד למקרה של מלטה, פעולת החילוץ בפקיסטן החלה אחרי שהחוטפים החלו לטבוח בנוסעים (דיילת מילאה תפקיד מפתח בחילוץ הנוסעים, ונהרגה בעצמה), ובתנאים אלו הפעולה איננה כישלון.

החילוץ הכה את העולם בתדהמה; מתוך צילומי הסרט "מבצע אנטבה". לע"מ

המטרה: הסוד של האפיפיור

מתי כן "הצליחו" פיגועי חטיפה? לעתים רחוקות; חטיפת מטוס פקיסטני ב־1981 וחטיפת מטוס TWA (ליצנים טענו כי ראשי התיבות של החברה, שסבלה מחטיפות רבות, הם Terrorists Welcome Aboard) ב־1985, שבה השתתף עימאד מורנייה, הן שתי דוגמאות אופייניות לחטיפות־טרור 'מצליחות' לאחר 'מבצע יונתן' ו'מבצע אש קסומה': בשתיהן נחטף המטוס ממדינות שרמת האבטחה בהן הייתה נמוכה יחסית, ובשתיהן הוא הונחת במדינה לא מערבית שבה נושאי נשק רבים, כך שמבצע חילוץ היה נתקל בקשיים רבים. ב־1985 מילאו ארגונים לבנוניים תפקיד ב'אירוח' בני הערובה; ובשני המקרים נתקלו החוטפים בקשיים להשיג שיתוף פעולה מצד מדינות מארחות, אם כי לא תמיד מאותן סיבות. בחטיפה של 1985 סירב צוות קרקע באלג'יר לתדלק את המטוס החטוף, עד שדיילת אמריקנית שילמה על התדלוק 5,500 דולר בכרטיס האשראי הפרטי שלה. החוטפים דרשו, באמצעות צד שלישי, שחרור אסירים שיעים רבים שבידי ישראל; ישראל אכן שחררה אותם זמן קצר לאחר תום החטיפה, אולם טענה כי לשחרור אין קשר לפרשה. מקובל לסבור שהשחרור נבע מלחץ אמריקני.

כאמור, כתוצאה מעליית מבצעי החילוץ, חטיפות אוויריות הפכו לפרויקט מסוכן ומורכב יותר. בהתאם לכך, גם מוקד החטיפות, גם זהות מבצעיהם, גם מניעיהם וגם אופי הטרור השתנו. מן המערב כמעט לא נחטפו יותר מטוסים, ויותר מטוסים נחטפו ממדינות אפריקה או מזרח אסיה, ובטיסות מקומיות. כך למשל, בעשור של שנות התשעים נחטפו 201 מטוסים – רק 19 היו בטיסות בינלאומיות; בשנים 1992-1996, 38 מ־89 החטיפות התרחשו בשלוש מדינות בלבד: סין (20), אתיופיה (11) ורוסיה (7) – וכמעט בכל המקרים דובר בחוטפים בנוסח שנות החמישים, כאלה שביקשו לברוח למדינה אחרת ולקבל בה מקלט.

מקומם של תמהונים וחוטפים מוזרים כמובן לא נפקד: ב־1981 ניסה אוסטרלי תמהוני, כומר קתולי לשעבר, לחטוף מטוס מאירלנד לטהרן, בדרישה שהאפיפיור יחשוף סוד שאמו של ישו גילתה לשלושה ילדים ב־1917 בפורטוגל (כוחות לחימה בטרור השתלטו עליו בשלום בחניית ביניים בצרפת. הסוד נחשף ב־2000 בידי האפיפיור דאז, הוא איננו אומר הרבה ללא־קתולים, ועדיין יש המאמינים שהוא בעצם לא נחשף כולו). ארבע שנים אחר־כך חטף תמהוני מטוס נורווגי; בסופו של דבר הסכים החוטף, ששתה לא מעט אלכוהול במהלך החטיפה, להיכנע ולמסור את אקדחו לרשויות בתמורה לבירה נוספת.

פצצה במזוודה של אימא

אך אם איום החטיפות הלך והצטמצם (ולמעשה ביחס לגידול בתעבורה האווירית דעך מאוד), הטרוריסטים לא הרימו ידיים. הם אמנם התקשו כבר לחטוף מטוסים, ואם חטפו – התוצאות לא תמיד השביעו את רצונם; אך היה פתרון אחר: לפוצץ את המטוסים.

גם פיצוץ מטוסים לא היה תופעה חדשה; כבר בשנות השלושים פוצץ המטוס הראשון, אולם בטרם החלו מחבלים ערבים להשתמש בו למטרות פוליטיות של הטלת אימה ויצירת רושם, רוב המקרים הללו בוצעו למטרות מוגדרות – התנקשות פוליטית, למשל – או אפילו אישיות: כך למשל, ב־1955 הכניס ג'ק גילברט גראהאם פצצה למזוודה שנשאה אמו בעלייתה למטוס, ובטרם ההמראה קנה פוליסת ביטוח חיים על שמה. כל נושאי המטוס, 44 במספר, נהרגו (גראהאם נלכד והוצא להורג).

פיצוץ מטוס 'סוויסאייר' בפברואר 1970 בדרכו לתל אביב, ובאותו יום פיצוץ במטוס אוסטרי (המטוס הצליח לנחות), שניהם כנראה בידי פעילי 'החזית העממית', סימנו את פתיחת השימוש בפיצוץ מטוסים כנשק טרוריסטי (באוגוסט 1972 התפוצצה פצצה קטנה כזו במטוס אל־על מרומא לתל־אביב, אולם המטוס הצליח לנחות בשלום, כנראה משום שחלק מעוצמת הפצצה נספג בארגז מטען מחוזק). שנות השבעים הלכו והפכו קטלניות יותר, כאשר ארגוני טרור השתמשו בפיצוץ מטוסים לצד חטיפתם. בין המקרים הבולטים של פיגועי חבלה אפשר למנות את פיצוץ טיסת TWA בספטמבר 1974 על ידי מחבלים מארגונו של אבו־נידאל (88 הרוגים), ופיצוץ מטוס קובני בידי מתנגדי קסטרו באוקטובר 1976, נטען שבסיוע ה־CIA (לא פחות מ-73 נהרגו).

אולם עם דעיכת החטיפות, בשנות השמונים נעשו יותר ויותר ניסיונות לפוצץ מטוסים, והפיצוצים גבו מחיר דמים גבוה יותר ויותר – ולא דווקא בגלל מטוסים גדולים יותר. אנשי אבו־נידאל פוצצו ב־1983 מטוס של חברת 'גולף אייר' ורצחו 117 איש, בפיגוע שהיה שילוב בין טרור לאיומי פרוטקשן (אם לא תשלמו, מקרים כאלה יקרו שוב); טרוריסטים סיקים פוצצו מטוס הודי ב־1985, ורצחו 329 איש – פיגוע המטוסים הגדול ביותר עד 11 בספטמבר 2001; ב־1987 פוצצו סוכנים צפון־קוריאנים מטוס דרום־קוריאני ורצחו 115 איש, בפיגוע הראשון שבו חומר נפץ נוזלי הוסווה כבקבוק שתייה – שיטה שטרוריסטים מאוחרים יותר אימצו בהתלהבות; ב־1988 וב־1989 פוצצו טרוריסטים לובים מטוס של 'פאן־אם' מעל הכפר הסקוטי לוקרבי (270 הרוגים) ומטוס צרפתי בקונגו (170 הרוגים). באותה שנה פוצץ קרטל הסמים 'מדיין' בקולומביה מטוס נוסעים כדי להרוג את המועמד לנשיאות סזר גאביריה; גאביריה לא היה על המטוס (ונבחר לנשיאות, בסופו של דבר), אולם כל 107 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו.

לכך יש להוסיף מספר פצצות שהמניעים להנחתן לא ידועים, וכן ניסיונות כושלים; אחד המפורסמים שבהם התבצע על ידי מחבל פלסטיני, ניזאר חינדאווי, ששלח את חברתו ההרה, לאחר שהציע לה נישואין, לעלות על טיסת אל־על עם תיק ממולכד שניתן לו על ידי אנשי מודיעין סורים; בכך קיווה גם לפגוע בישראל בפיצוץ מטוס אל־על על נוסעיו, וגם להיפטר מחברתו ומהתינוק.

חומר נפץ נוזלי; טיסה Avianca 203 שהפיל קרטל 'מדיין'. צילום מסך

המטוס הופך לנשק

בשנות התשעים דעכו הפיצוצים. כפי הנראה, לפחות באופן חלקי הושפעה התופעה מקריסת ברית המועצות ואובדן המימון או הגב של ארגוני טרור; אולם הניסיונות לא הפכו שאפתניים פחות. ב־1994 תכנן ראמזי יוסף, המוח מאחורי הפיצוץ במגדלי הסחר העולמי ב־1993, לפוצץ בו זמנית 11 מטוסי נוסעים מעל האוקיינוס הפסיפי בדרכם לארה"ב, וכן לחטוף מטוס ולרסק אותו לתוך המשרד הראשי של ה־CIA. המזימה נכשלה עקב דליקה מוקדמת במעבדת הנפץ של הקושרים, לא לפני שהצליחו להטמין מטען 'תרגול' כושל במטוס פיליפיני – אדם אחד נהרג, המטוס נפגע אך הצליח לנחות; מקובל להניח שמיקום שונה מעט של המטען היה משמיד את המטוס כולו.

מקרים של ריסוק מטוסים על ידי טייסים התרחשו לפני שנות התשעים בעיקר על רקע אישי. בהם טייס רוסי שריסק מטוס לתוך דירתה של האקסית שלו, טייס יפני שעקב מחלת נפש ריסק מטוס נוסעים לתוך הים, וטייס שריסק מטוס לתוך גינת הבית הלבן ככל הנראה למען הפרסום שבדבר.

אולם תכנון הפיגוע של ראמזי יוסף בהחלט התווה את הדרך לעתיד, כשם שעשו זאת חוטפי מטוס 'אייר פראנס' מאלג'יריה ב־1994, שדרישותיהם היו כיסוי לכוונתם לרסק אותו על מגדל אייפל (עקב עיכובים וצירוף נסיבות, לא היה להם דלק כדי להגיע לשם; בעודם בחניה במרסיי, הסתערו על המטוס כוחות צרפתיים וחיסלו את החוטפים). גם הם היו מוסלמים קיצונים. הרעיון של שימוש במטוסי נוסעים כטיל מונחה או פצצה הבשיל. לא במקרה, אצל אחד מהמעורבים בפיגועי ה־11 בספטמבר התגלה דיווח על חטיפת המטוס הצרפתי ב־1995.

פיגועי ה־11 בספטמבר, שבהם השתמשה קבוצת מחבלים באמצעים פשוטים כמו סכינים יפניות כדי לחטוף ארבעה מטוסי נוסעים ולרסק שלושה מהם אל תוך מרכז הסחר העולמי והפנטגון (הרביעי התרסק בשדה פתוח לאחר מאבק של נוסעיו בחוטפים), היו השיא בפיגועים מהסוג הזה – וגם, בינתיים, האחרונים הצלחתם נבעה מכך שאמצעי הבטיחות בשדות תעופה לא־ישראליים נועדו עד אז לאתר בעיקר פצצות (שאינן מצריכות נוסע) ואמצעי לחימה שיאפשרו לחוטפים לבצע פיגוע, והנחת היסוד הייתה כי אם ישנם חוטפים אסור לצוות המטוס להתעמת איתם, שכן הם מעוניינים בבני ערובה תמורת שחרור אסירים. המודעות לאפשרות של שימוש במטוס עצמו כנשק הייתה נמוכה. החיפוש אחר האמצעי ולא אחר החוטף אִפשר לחוטפי ה־11 בספטמבר להצליח; הידע המצטבר שלפיו אין להיאבק בחוטפים אפשר להם לבצע את מזימתם כמעט בלי התנגדות. רק העובדה שחטופי טיסה 93 למדו בינתיים כי מטוסים רוסקו בכוונה והבינו שגורל מטוסם יהיה דומה, הובילה למאבקם ההרואי ולכשלונם של החוטפים לפגוע בבית הלבן.

מאז ה־11 בספטמבר לא התבצע עוד פיגוע 'מוצלח' ממין זה. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה עליית הסיכוי שהנוסעים יגיבו.

ב־15 השנים שלאחר 11 בספטמבר 2011 נחטפו 17 מטוסים, כמעט כולם לא למטרות טרור; בשניים מהמקרים היו החוטפים טייסי־משנה (אחד המקרים, חטיפת מטוס 'אתיופיאן איירליינס' ב־2014, הסתיימה בטוב; טייס המשנה נעל את הטייס מחוץ לתא הטייס וטס לבקש מקלט מדיני בשוייץ. במקרה השני, טייס משנה בחברת 'ג'רמן ווינגס' נעל את הקברניט מחוץ לדלת תא הטייס וריסק את המטוס לתוך הרי האלפים. 150 איש נהרגו).

מתוך 14 המקרים האחרים, בארבעה מקרים השתלטו נוסעים או אנשי צוות (או כולם יחד) על החוטפים. באחד המקרים הללו, טיסת טיאנג'ין 7554 ב־2012, נאבקו הנוסעים ובהם כמה שוטרים שלא בתפקיד בשישה חוטפים שנעזרו בקביים מחודדים, באלתור נוסח 11 בספטמבר. שניים מהחוטפים נהרגו במהלך המאבק, וארבעה נלכדו; 11 נוסעים ואנשי צוות נפצעו, אך איש לא נהרג והמטוס נחת בשלום. העובדה שלחטופים היה ברור כי אם לא יפעלו ימותו הטתה את הכף לטובת פעולה. כך היה גם במקרה של שני מחבלים שלומיאלים שניסו לפוצץ מתקני נפץ במטוס אך הוכנעו בידי נוסעים (במקרה הראשון זיהו נוסעים את המחבל מנסה להדליק פתיל נפץ בנעליו, שפכו עליו מים כדי למנוע הצתה והשתלטו עליו; במקרה השני התברר כי חומר הנפץ שהמחבל הספיג בתחתוניו לא פעל כמתוכנן שכן המחבל לבש את אותם תחתונים במשך שבועיים רצופים. מקרה דומה אף כי פחות שלומיאלי דווח בסין ב־2008). רוב החטיפות האחרות היו מטורקיה או ממדינות אפריקניות, ואף לא אחת המריאה מאירופה או ארה"ב.

צ'רלס דיקנס בשירות אל־קאעידה

מקובל לחשוב שבלחימה מול טרוריסטים ומתקוממים, כלשונו של ספר תורת הלחימה האמריקאי, "אם טקטיקה הצליחה השבוע, היא אולי לא תצליח בשבוע הבא; אם היא הצליחה בפרובינציה אחת, היא אולי לא תצליח באחרת". נושא החטיפות הראה שלפעמים גם ארגוני טרור כפופים לאותו היגיון וסובלים ממגבלות דומות: מה שהצליח בטיסות 11 בספטמבר נכשל בשנים שלאחר מכן בדיוק מפני שהצליח ב־11 בספטמבר.

אך הצלחה נגד טקטיקה מסוימת אין פירושה שהאויב מוותר על שאיפותיו; כל זמן שיש לו שאיפות, הוא יחפש שיטה אחרת. כשם שפצצות הפכו לאמצעי מועדף כאשר התברר שמחלצים עלולים לקצר את משברי בני הערובה בצורה שהחוטפים לא תכננו, כך חבלות מטוסים הופכות לאמצעי מועדף על חוטפים המתקשים לעלות למטוס, עם נשק או בלעדיו, כתוצאה מסינון קפדני יותר, או מתקשים לפרוץ לתא הטייס כתוצאה מהשינויים שעברו חברות התעופה לאחר 11 בספטמבר 2001.

ניסיונות החבלה במטוסים מאז 2001 נעו בין חוטפים שלומיאלים כמו אלה שתוארו לעיל, למזימות רחבות היקף להפיל כמה מטוסים בבת אחת, וגם לניסיונות להפיל מטוסי נוסעים באמצעות טילים ולא פצצות, כמו בניסיון הכושל ב־2002 להפיל מטוס 'ארקיע' בניירובי באמצעות טיל כתף.

ב־2004 פוצצו מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות שני מטוסים רוסים (90 נהרגו); ב־2006 סוכלה מזימה של קיצונים מוסלמים לפוצץ בו־זמנית עשרה מטוסים בטיסה בין בריטניה לארה"ב וקנדה, באמצעות מחבלים מתאבדים שיפעילו מטעני נפץ מוסווים כבקבוקי שתיה קלה (מאז ועד היום יש הגבלות על העלאת נוזלים למטוס, כשם שנוסעים נדרשים לחלוץ נעליהם בבידוק; למרבה המזל, תחתוני הנפץ של 2009 לא הובילו להגבלות על לבוש תחתון בטיסה).

חלק מהפצצות היו אלתורים חובבניים, חלקן היו פצצות מתוחכמות. במקרה אחד, ב־2010, הפעיל אל־קאעידה פצצות מתוחכמות שנבנו כדי לחמוק ממתקני השיקוף. המחבלים השתמשו בשירותי הדואר כדי לשלוח בהצלחה את החבילות, שהתגלו לאחר שכבר הועמסו על מטוס; אחת החבילות כבר הגיעה לדובאי ושנייה לבריטניה, ונטען כי תוזמנו להתפוצץ בקטע טיסה בין בריטניה לארה"ב או מעל ארה"ב. נטען כי אחת החבילות התגלתה ופורקה 17 דקות לפני שעמדה להתפוצץ. החבילות לא התגלו בגלל בידוק בטחוני רגיל, אלא על ידי טיפ מהמודיעין הסעודי שהצליח להסתנן אל שורות אל־קאעידה. תנועת אל־קאעידה בחצי האי ערב הצליחה לעשות שימוש תעמולתי גם בכישלון זה: מגזין אל־קאעידה שלם בשפה האנגלית הוקדש למבצע ("מבצע דימום"), והציג אותו כדוגמה לעתיד וכמערכה שנועדה לפגוע כלכלית במערב ובמערך התובלה האוירית האזרחית.

באל־קאעידה התגאו במבצע עד כדי כך שאף טרחו לפרט כי עלות שתי החבילות הייתה 4,200 דולר בלבד, מה בדיוק כללה העלות ומה היו פרטי המבצע (למשל, שני טלפונים ניידים בעלות של 150 דולר לאחד; שתי מדפסות בעלות של 300 דולר לחתיכה; עותק של "תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס כדי לסמן את תקוותיה של אל־קאעידה; נמענים עם שם סמלי, כתובת של בתי כנסת בשיקגו עירו של אובמה; וכן הלאה), ואת פירוט השיטה שבה הצליחו הפצצות לעבור בהצלחה את השיקוף הבטחוני. אנשי הארגון אף לגלגו על שיטות הביטחון שנקט המערב, כגון הגבלה (שבוטלה) על משלוח טונרים למדפסות מעבר למשקל מסוים ("האם אתם חושבים שאין לנו מה לשלוח חוץ ממדפסות?"), ולקינוח לקחה לצרכי פרסום אחריות על התרסקות מטוס מטען זמן קצר קודם לכן, אף שחקירה מאוחרת יותר הראתה כי ההתרסקות לא נבעה מחבלה, וכך גם דיווחים של סוכנויות מודיעין מערביות.

אותם גורמים עשו ב־2012 ניסיון כושל נוסף בפצצה שנשלחה בדואר, וב-2015-2016 הצליחו טרוריסטים אסלאמיים לפוצץ מטוס ואולי שניים על נוסעיהם: דאעש פוצץ מטוס רוסי מעל סיני באוקטובר 2015 (224 הרוגים), בפצצה שכפי הנראה הוטמנה בו בטרם המראתו משארם־א־שייח', אולי על ידי עובד בשדה התעופה, ומטוס מצרי התרסק במאי 2016 (66 הרוגים), ורק בדצמבר פרסמו המצרים כי נמצאו על הגופות שרידי חומרי נפץ (בשל העיכוב היו שפקפקו בטענה). מקרה אחרון זה, אם אכן מדובר בפיגוע, צריך להדליק נורות אזהרה רבות, שכן הטיסה המריאה משדה תעופה מערבי – 'שארל דה גול' בפריז. זו תהיה הפעם הראשונה מזה זמן רב שבה הצליחו מחבלים להטמין פצצה במטוס שהמריא מהמערב, והדבר ידרוש עוד שינויים והחמרה במערכי הבטיחות בשדות התעופה.

העיון בתולדות החטיפות והחבלות במטוסים מראה היטב כי מטוסים היו ונשארו יעד של ארגוני טרור – אולם האופן משתנה. גם בשנות השבעים וגם היום היה בפיגועים מרכיב חזק של מה שחוקרים כינו "תיאטרון הטרור", הניסיון להשפיע על המונים באמצעות יצירת אימה והלם, רצוי בשידור חי; הנפגעים, הלא הם השחקנים בישי המזל, אינם קהל היעד של 'ההצגה', אלא מי שאינם הנפגעים, שאותם 'ההצגה' באה להפחיד. כך היה בחטיפות המטוסים, וכך היה כשאל־קאעידה התרברב ביכולתו להחדיר פצצות למטוסי מטען.

אך צריך להיזהר מלהפוך את הטרור אך ורק לכלי הפחדה. החוטפים בשנות השבעים ביקשו לשחרר את חבריהם החטופים – יעד פרקטי לחלוטין (ועד שלישראלים ולגרמנים נמאס, יעד ריאלי לגמרי). המפוצצים בשנות האלפיים ביקשו גם לפגוע כלכלית במערב כדי "לגרום לאויב לדמם למוות" כהגדרתם על ידי "אסטרטגיה של אלף חתכים" במקום מתקפה גדולה בנוסח 11 בספטמבר.

אויבי המערב וטרוריסטים אחרים ימשיכו לנסות לחבל במטוסים בשל פוטנציאל ההרג והפרסום העולמי. בכך אין ספק. יש לציין כי למרות הפיגועים האחרונים מעל סיני ובדרך למצרים, טיסה מסחרית כיום היא בטוחה מאוד, ובהשוואה למספר הנוסעים והטיסות, 2016 היא השנה הבטוחה ביותר או השנייה הבטוחה ביותר בהיסטוריה של התעופה; העלות העצומה של ביטחון הטיסה מכבידה אמנם על חברות ועל נוסעים, אולם מחירי הטיסות נמוכים משהיו בשנות השבעים, ולא נראה כי אמצעי הביטחון עצרו את התעופה (אולי הקטינו את הגידול). אך האויב מועד לנסות ולמצוא שיטות חדשות כדי לפגוע בתעבורה האווירית, ושירותי מודיעין יצטרכו להמשיך ולהשקיע מאמץ רב במניעת פיגועים ובאיתור ההמצאות החדשות של מחבלים.

לנצח את הטרור בכל יום מחדש

הלקח שאפשר ללמוד מההיסטוריה של הטרור המעופף הוא כפול – אופטימי ופסימי.

ראשית, וזהו הלקח האופטימי, כפי שהוכיחו 'מבצע יונתן' ו'מבצע אש קסומה', כאשר מדינות פועלות בהחלטיות הן יכולות להוציא במהירות מן האופנה צורת פיגועים שהייתה קודם לכן יעילה ופופולרית.

שנית, וזהו הלקח הפסימי, הטרוריסטים יחפשו דרך פעולה אחרת. טרור הוא כלי, לא ישות. בסרט המפורסם 'הקרב על אלג'יר' אומר המנהיג האלג'יראי לארבי בן־מחידי כי הוא משתמש בסלי נפץ מפני שאין לו המטוסים שיש לצרפתים כדי להרוג את אויביהם (ואזרחים): "תנו לי את המפציצים שלכם, ואתם יכולים לקבל את הסלים שלנו".

אמנם לא מעט מחבלים אסלאמיים מודרנים הפכו את המשוואה על ראשה, ובמקום להשתמש בטרור כדי להשיג מטרות הפכו את הטרור למטרה לעצמה או כאמצעי להגיע לגן עדן (מואמין חוואג'ה, פקיסטני שנעצר בבריטניה ב־2004 בעיקר כי היה אידיוט מספיק לפרסם את מחשבותיו בבלוג שלו בטרם יצא לפעולה, הבטיח כי "אני אתחתן… בגן עדן. עכשיו הדבר היחיד שנשאר לי הוא להגיע לשם. אני עובד על זה, אינשאללה", ואז התכוון לבצע פיגוע כדי להגיע לגן עדן; ערבי אחד שנלחם במלחמת אפגניסטן מול הרוסים טען ש"רוב הערבים לא חשבו על ניצחון ועדיין אינם חושבים על זה. התעניינותם מוגבלת להקרבה עצמית, הניצחון הוא מאללה". אולם הטרור, כאמצעי אסטרטגי, הוא כלי. הוא לא האויב. הוא אמצעי המשמש את האויב – ואותו אויב, כל זמן שהוא קיים, ינסה את הטרור אם יחשוב שהוא מרוויח מכך, וינסה גם אמצעים אחרים אם יחשוב שהוא מרוויח מכך. הוא ינסה לחטוף מטוסים אם יהיה לו רווח מכך, וינסה לפוצץ מטוסים אם יהיה לו רווח מכך.

כותרת הספר שערך בנימין נתניהו ב־1986 הייתה "הטרור – כיצד יוכל המערב לנצח"; והוא אכן יוכל – אך לא באופן חד־פעמי אלא בניצחון מתמשך, פעם אחר פעם אחר פעם. הטרור, שהוא כלי בידי מפעיליו ולא ישות עם קיום עצמאי – עלול להיות דומה להידרה היוונית: מפלצת שכאשר כורתים לה ראש אחד, צומחים במקומו אחרים. כשם שאפשר להגדיר חברה אזרחית כ"בטוחה" אם הפשע בה נמוך מספיק, אף שאין בעולם חברה נטולת פשע, כך גם עם טרור: כל זמן שיש אויבים הם ינסו, ומפעם לפעם חלילה יצליחו, אך כל זמן שמצליחים לנטרל אותם ולצמצם את נזקם, באופן מספיק כדי לחיות חיים נורמליים ומבלי שההחלטות המדיניות יושפעו מפעולות הטרוריסטים – זהו ניצחון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. זה ממש לא מה שיקרה. בצרפת, למשל, ידוע על מעל 60 תומכי דאע"ש שעובדים בשדות תעופה. זה מידע גלוי, שהם שיחררו. בנוסף, יש את נושא טילי הכתף.

    מדינות שלמות נמחקו ממפת התעופה העולמית. לא רק סוריה ועיראק, גם איזורים במצריים, מדינות באפריקה, ועוד. אף אחד לא מבטיח שצרפת לא תמחק בהמשך.

    1. התייחסתי במפורש לשני הנושאים. ובמפורש גם אמרתי שזו התמודדות מתמשכת.

      אגב, לפני 40 שנה היו פחות טיסות בינ"ל כמעט לכל המקומות שהוזכרו – אבל הרבה יותר חטיפות.

  2. הרגע הזה שאתה עושה copy paste
    ויאללה Google translate

    Send

    ואז אתה קולט שהעתקת רק חצאי משפטים..

    פדיחות

  3. עם התפתחות הטכנולוגיה יהיה קל יותר ויותר לטרוריסטים להמציא שיטות לפגוע במטוסים. גם ככה הטיסה הפכה להיות יקרה בשל אמצעי הבטיחות. מפתיע שלא מחיבים אותנו לעלות למטוס בעירום. מפתיע שעוד לא היה טרוריסט שבלע אקדח עם חומר משלשל.
    לאחר שדעאש יוכרע יש להניח שהם יתפנו לשיטות שונות של אלימות הסברתית נגד המערב ופגיעה במטוסים היא אחת מהן.

    כתבה מהנה מאד מקיפה ביותר ומאלפת, יש לי מה לספר לשכנים היום בערב

  4. אסון התאומים לא היה ולא נברא, ארצות הברית היא בעצמה עשתה את המתקפה על בנייני התאומים , בכדי שיהיה לה סיפור כיסוי לפלוש לאפגניסטן. אוסמה בין לאדן הוא משת"פ עם האמריקאים, והוא חי עד היום בארצות הברית , תחת שם בדוי ומקבל כל חודש משכורת עתק מה FBI. איך יכול להיות ששני הבניינים קרסו באותו זמן ובאותה צורה בדיוק באותו זמן, בנזין שנשרף , לא יכול למוטט בניין ואו לפוצץ אותו, הבניינים היו מלאים בחומר נפץ , מבעוד מועד!!!

    1. לא ברור אם זה פוסט של חובב קונספירציות או פוסט שמלגלג על חובבי הקונספירציות. בכל אופן, הקטע עם אוסמה בן לאדן איש ה – FBIהמת- החי, הוא בהחלט משעשע.

  5. מאמר מקיף ומעניין (כתמיד, אם יותר לי).
    הערה- הסיכום "כאשר מדינות פועלות בהחלטיות הן יכולות להוציא במהירות מן האופנה צורת פיגועים שהייתה קודם לכן יעילה ופופולרית" מתעלם מכך שזו לא רק שאלה ניהולית של הקצאת משאבים ולקיחת סיכונים מבצעיים; במובנים רבים, יציאה למלחמה בטרור היא קודם כל הכרעה ערכית.

    למשל, אם ניקח את ה- FBI (שהתעקש שהסוכנים שלו ילבשו חליפות, גם בעת מבצע לוחמה בטרור)- המגבלות עליו היו בראש ובראשונה כדי להגביל את הממשל הפדרלי, בעיקר ביחס למדינות.
    אחרי מלחמת העולם, היתה רתיעה כללית באירופה משימוש באמצעים "נאציים" כמו ענישה קולקטיבית, עינויים, ובכלל דיכוי של מרידה עממית. הרי ה- FLN הוא סוג של רזיסטנס, לא?..
    כיום, חלק מההתנגדות למלחמה בטרור היא חשש ממדרון חלקלק של פגיעה בזכויות אזרח של אזרחים רגילים; עוד הרבה לפני שמגיעים לתזות השמאל של בינתרבותיות, קבלת האחר, כפרה על פשעים היסטוריים וכו', האזרח האמריקאי והאירופי נרתע מאוד מכך שנציג הממשלה בשדה התעופה רואה אותו בעירום או ממשש אותו.

    ההישג הישראלי-והתרומה לעולם- היא בניצחון על הטרור בלי להפוך למדינת משטרה שמשליטה טרור על האזרח הרגיל.

  6. חסרה לי בסקירה העולמית הפלת המטוס של נשיאי רואנדה ובורונדי, שהיתה יריית הפתיחה לרצח העם המזעזע שם עם מיליוני נרצחים…