הטעות של אובמה, הטרגדיה של המזרח התיכון

המהלך האמריקני שהוביל להחלטה 2334 במועצת הביטחון של האו"ם מחזק את הסרבנות הפלסטינית ומרחיק את סיכויי השלום. אובמה אינו לומד מטעויות העבר, ומוסיף לערער את האזור תוך פגיעה בבעלות ברית

החמצה היסטורית; שגרירת ארה"ב לאו"ם סמנתה פאואר במועצת הביטחון. צילום: Un photo CC BY-NC-ND 2.0 flickr

"היזהר במה שאתה מייחל לו, אתה עוד עלול לקבל אותו", אומר הפתגם הישן. ואכן, גורמים מפוכחים בקרב ההנהגה הפלסטינית עשויים עוד לקלל את היום שבו הצליחו להבטיח הימנעות אמריקנית, שהובילה לאימוץ החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2334. ההחלטה מגנה 'פעילות התנחלותית' בכל מקום, כולל מזרח ירושלים, וקוראת לכל המדינות להבחין בפועל בין יהודים החיים בצד אחד של קו שביתת הנשק מ־1949, ובין אלה שמצדו האחר. ההחלטה מתיימרת לדבר בשם החוק הבינלאומי וליצור תנאים שיקדמו את השלום בשם האינטרסים של הפלסטינים ושל ישראלים "לגיטימיים". למעשה נראה כי הכלי הדיפלומטי הזה – שנוסח באופן מרושל והגיע בתזמון נוראי – יפגע, אם לא יהרוס לחלוטין, את המטרות שהוא נועד לשרתן.

ההחלטה צפויה להסב נזק לאינטרסים ישראלים – ולאלה של פלסטינים המועסקים אצל יהודים – באמצעות עידוד נהלים שהאיחוד האירופי כבר משתמש בהם (תיוג, תעריפים דיפרנציאליים וכדומה) ותמיכה בתנועת החרם על ישראל (BDS), המבקשת להביא לדה־לגיטימציה סופית לישראל ולמפעל הציוני כולו. אבל עם תופעות אלה ניתן להתמודד ביעילות על ידי פעולה נמרצת של ישראל וידידותיה, וחשוב לא פחות – של הקונגרס האמריקני. בדיוק כמו במקרה של טרור (אף שאין בסיס להשוואה בין השניים), אין לאפשר לתופעות אלה להכתיב לישראל החלטות של חיים ומוות, שכן אלה חייבות להתקבל אך ורק בהתאם לאינטרס הלאומי.

נזקה הגדול יותר של ההחלטה הוא בהשפעתה על הסיכויים לשלום וליציבות באזור. יש לכך כמה היבטים מצערים, וכולם מצביעים על קוצר ראייה, ואולי אף על גישה נקמנית, המסתתרת מאחורי החלטת ממשל אובמה לאפשר את קבלת ההחלטה בשעה שהיה ניתן להימנע ממנה בקלות. בדומה לכמה מההחלטות שהתקבלו בממשל לאחרונה, ההחלטה מדברת במונחים של מוסר גבוה, אך אינה מצליחה לטפל בעובדות הבסיסיות או בהשלכות האפשריות של ההחלטה.

ראשית, העניין כולו נשען על טעותו הקריטית של הנשיא ג'ימי קרטר, שאִפשר לניסוח דומה להסתנן להצעת מועצת הביטחון 465, במרץ 1980. להחלטה ההיא היו השלכות חמורות, הן ביחס למעמדו הפוליטי של קרטר והן בנוגע לעתידו של תהליך השלום שהחל בקמפ־דיוויד. אובמה לא לקח את הסיכון, ואת החלטתו הנוכחית קיבל רק בשלהי כהונתו, כשהוא כבר 'ברווז צולע'. כאשר מנהיגים ישראלים נאלצים להתמודד עם העובדה שהאו"ם וארה"ב מאמצות את הנרטיב הערבי ומתעלמות מהנסיבות של 1949  ו־1967, לא סביר שהם ירגישו בנוח לשׂאת ולתת על פשרה הוגנת, ודאי לא כאשר אין פרטנר לפשרה כזאת בצד השני.

יתרה מזאת, החלטת מועצת הביטחון כוללת מינוח שיכול לשמש את התובעת בהאג אם תבחר להגיש כתבי אישום נגד ישראלים תוך התעלמות משיקולי נגד מכריעים (כמו 'עיקרון החומרה' [GRAVITAS] – שמדובר בעניין חמור דיו כדי להידון בהאג, וכן עיקרון ה'משלימות' – העובדה שבישראל פועלת כבר מערכת משפטית תקינה). במקרים כאלה ייתכן שהחלטה 2334 לא תותיר לישראל ברירה אלא להציע פרשנות משלה לחוק הבינלאומי.

פרשנות זו של ישראל לחוק הבינלאומי עומדת על קרקע יציבה מאוד, כפי שהזכיר שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ז"ל. מה שמכונה "השטחים הפלסטיניים הכבושים" לא היה "פלסטיני" באף נקודת זמן, מהסיבות הבאות: ראשית, ההנהגה הפלסטינית דחתה באופן כולל את החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם מנובמבר 1947 על כל היבטיה, ויצאה למלחמת חורמה  בישראל. שנית, בין השנים 1949 ו־1967 היו השטחים נתונים בידיו של כוח כובש, ורק שתי מדינות (בריטניה ופקיסטן) הכירו בסיפוחם לממלכת ירדן. לפיכך, כפי שראש הממשלה המנוח מנחם בגין אהב להזכיר למאזיניו, השטחים הם במעמד של 'שטח הפקר' (res nullius) – וישראל היא אפוא היורשת היחידה של המנדט של חבר הלאומים, שקרא לריבון העתידי להבטיח את "ההתיישבות הצפופה של יהודים על הקרקע".

ישראל מעולם לא בחרה להפוך את המאמץ המדיני להגיע לפשרה למאבק משפטי, אבל ייתכן שהמצב הזה נכפה עליה כעת. ממשלת ישראל עקפה גם טיעונים משפטיים יסודיים, כגון המשמעות המתבקשת של נוסח החלטת האו"ם 242 הקוראת לנסיגה מ'שטחים', ולא מ'השטחים'. ההנחה הייתה כי גישה משפטית צרה תכבול את ידיה של מדינת ישראל אם וכאשר תרצה להציע ויתורים משמעותיים. אבל כעת, כאשר כבר הושבה בעצם על ספסל הנאשמים על ידי החלטה 2334, לישראל יש כלים משפטיים בשפע כדי להתמודד עם ההחלטה, והדבר יבוא, למרבה הצער, על חשבון דיון אמתי ועקבי בפשרות מעשיות ליישוב הסכסוך.

בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. צילום: Hypergio CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons

מטפחים את הפנטזיה הפלסטינית

עוד היבט מצער הוא שממשל אובמה, שהיה משוכנע כי הוא עומד "להציל את ישראל מעצמה", לא למד לקח מטעויות בשיקול הדעת שבהן נכשל בעבר. זה החל בהחלטה שקיבל צוות המעבר של אובמה לפני השבעתו לנשיאות ב־2009, לבטל התחייבות כתובה בחתימתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן בחליפת מכתבים עם ראש הממשלה שרון באפריל 2004. מהתחייבות זו השתמע שתנאי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים צריכים לשקף את המציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח. הנסיגה מהתחייבות זו, שגרמה זעזוע בקרב אנשי מקצוע ופוליטיקאים ישראלים, הייתה חסרת תקדים וחיבלה קשות בסיכויי הממשל להביא לשלום כבר מהיום הראשון. ואכן, מאמציו של אובמה ליצור נפרדות בין עמדותיה של ארה"ב לאלה של ישראל, הובילו לאחת התקופות הארוכות ביותר של היעדר תוחלת מדינית בהיסטוריה של תהליך השלום. עכשיו חזרו על הטעות, ואף החמירו אותה. גם טרגדיה שחוזרת ונשנית כפארסה היא עדיין טרגדיה.

עוד תוצאה מזיקה מאוד, גם אם בעקיפין, של קבלת החלטה 2334 היא ערעור הפוטנציאל של נשיא מצרים א־סיסי כגורם השפעה בעל ערך באזור. בין א־סיסי לטראמפ שוררת מערכת יחסים חמה, וכאשר הנשיא הנבחר פנה אליו בבקשה מיוחדת, התרצה א־סיסי למשוך חזרה את הצעת הטיוטה המצרית. וממשל אובמה? במקום לכבד את רצונו של טראמפ להתמודד עם המצב בעצמו, פטר הנשיא היוצא את פנייתו של יורשו לנשיא מצרים כדבר־מה לא רלוונטי. כמי שמצהיר "אנחנו עדיין כאן", אובמה דחף לקבלת ההחלטה בשיתוף פעולה עם מדינות כמו ונצואלה ומלזיה, תוך שהוא דוחק את א־סיסי לעמדה בלתי נסבלת המציירת אותו כמי שנאמן לעניין הערבי עוד פחות מהן. מהלך זה של אובמה לוקה בשיקול דעת פגום, והוא מגמד את התפקיד החיוני שנועד לא־סיסי כאבן הפינה של יציבות אזורית. הנזק נעשה, וכדי לתקנו יהיה צורך בפעולה מהירה.

אבל הטרגדיה הגדולה מכול היא שהחלטה 2234 מקטינה באופן משמעותי את הסבירות לכך שלהנהגה הפלסטינית יהיה מה שנדרש כדי להגיע לפשרה ישימה עם ישראל. למרות הצלחתו של אבו־מאזן בוועידת הפת"ח השביעית לבודד ואף להפליל את יריבו מוחמד דחלאן, ההנהגה הפלסטינית חלשה ומפולגת, ועד כה לא הפגינה את האומץ הדרוש כדי לאפשר פתרון מעשי.

אבו־מאזן הותיר אמנם שביב של תקווה לפיוס אחרי ההצבעה באו"ם כשקרא לדו־קיום, ורמז כי הוא מודע לכך שהעתיד עדיין תלוי בבוחר הישראלי, אך הוא עצמו מסוגל עוד פחות מבעבר להציע חזון החורג מתבנית הציפיות שהוא ועמיתיו יצרו. 'פתרון' שנתפר לספק את המאוויים של מנסחי החלטה 2334 – כלומר, לבצע דה־לגיטימציה ולהביא בסופו של דבר לפינוי כל היהודים המתגוררים מעבר לקווי שביתת הנשק מ־1949, ובאופן אבסורדי לכלול גם את מזרח ירושלים – הוא רעיון שפשוט איננו בר־ביצוע. מי שמעודד את הפלסטינים להאמין בכך שפינוי בכוח של מאות אלפי תושבים עדיף על פני פשרה מפותלת אך מעשית, שתצריך עקירה בהיקף קטן בהרבה של בני אדם מבתיהם – כלומר, פתרון שיותיר את ירושלים עיר מאוחדת – מטפח פנטזיה.

ונצואלה ומלזיה, הפועלות נגד ישראל באופן ארסי, עשו זאת מסיבות השמורות עמן. סנגל נגררה, ניו־זילנד ככל הנראה לא בדיוק הבינה במה כרוכה הצעת ההחלטה, ובאירופה עוסקים בהתנחלויות באופן אובססיבי כבר שנים. אבל ממשל אובמה נמצא במקום הנכון כדי להבין היטב שנזקה של החלטה כזו יהיה גדול מתועלתה. העובדה שהניח לה להתקבל בכל מקרה, בעוד מצרים מציעה דרך מילוט לגיטימית ומכובדת, מעלה שאלות מטרידות באשר למניעיו של אובמה. ובכל זאת, ייתכן כי מעז יֵצא מתוק; בהתחשב בכך שאובמה עצמו ביטל התחייבויות שעליהן חתם קודמו בתפקיד, ב־21 בינואר ניתן יהיה לבטל באופן לגיטימי גם את עמדותיו של הממשל היוצא – בפעולות מעשיות וסמליות.

_____________

אל"מ במיל' ד"ר ערן לרמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז למחקרים אסטרטגיים על שם בגין־סאדאת, ולשעבר ראש האגף למדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים במטה לביטחון לאומי. הוא משמש גם כחבר סגל המרכז האקדמי שלם.

המאמר פורסם באנגלית באתר בס"א. תרגום: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. תפסיקו עם הכותרות האלה: אובמה טעה , אובמה לא לומד מטעויות , אובמה לא מבין מזרח התיכון וכו'. אובמה לא טעה. מהלך אחרון באו"ם זה מהלך עקבי של מדיניות של 8 שנים האחרונות הנובע מהשקפה הקיצונית שלו. היחידים שטועים כאן אלה פרשנים שמנסים לייחס לאובמה טעויות.

  2. אובמה לא טעה, הוא עשה את זה בכוונה ולא מתוך אהבת ישראל. מספיק להסתכל על כל הפעולות שלו ב-8 השנים האחרונות גם ביחס לישראל וגם
    ביחס למזה"ת כדי להבין את זה.

    לגבי הפלסטינים, זה באמת לא משנה כי ממילא אין פרטנר שמעוניין להגיע לשלום אלא מעוניין לחזור לחיפה ועכו ופ"ת ות"א.

  3. סנגל תלויה בצרפת באופן מוחלט, וניו-זילנד עדיין נוטרת טינה על פרשת הדרכונים וגם מושפעת מאוד מהגישה העוינת הבריטית העממית המסורתית.
    עצם זה שנתניהו מבטל פגישה עם רה"מ פרן-ישראלית של בריטניה הוא עוד שגיאה. הקשרים הבינלאומיים האלו הם לא ברורים מאליהם. מרבית הציבור הבריטי הוא אנטי-ישראלי וגם בקרב הפרו-ישראלים לא תמצא מישהו יותר פרו-ישראלי מתרזה מאי.
    נתניהו שוכח לבוא בטענות לעצמו. אם הוא מתחבק ומתנשק ומזמין את אבו-מאזן הנאלח אליו הבייתה איזה מסר הוא משדר? איך הוא יכול לבוא לרה"מ של יפן בטענות אחרי דבר שכזה?

  4. שתי הערות :
    1) הבעיה איננה השטחים הכבושים אלא מיליוני פלסטינים שחיים כבר חמישים שנה תחת כיבוש.
    אף אחד לא מפריע לממשלת נתניהו לספח את הגדה המערבית ולהעניק אזרחות ישראלית לכל התושבים הפלסטינים.
    מדוע נתניהו לא עושה זאת ?
    גם הוא הוא יודע מה יהיה מחיר המהלך הזה.
    סיפוח הגדה והענקת אזרחות למיליוני פלסטינים משמעותן מדינה אחת דולאומית וסוף המפעל הציוני.
    המדינה הזו תהיה בית לאומי ליהודים ולפלסטינים, כלומר יהודים ופלסטינים יוכלו להגר אליה.
    תוך זמן לא ארוך ישתנה המאזן הדמוגרפי והיהודים יחדלו להיות רוב בשטח שבין הירדן לים התיכון.
    אפשר כמובן להימנע מהענקת אזרחות למיליוני פלסטינים ולנסות לקיים כאן מדינת אפרטהייד.
    2) אילו אובמה היה כושי אנטישמי מוסלמי שונא ישראל הוא היה מטיל וטו על הצעת ההחלטה, שהרי וטו כזה היה עוד שלב בדרך הבטוחה לפתרון של מדינה אחת.
    אילו אובמה לא היה ידיד אמת של מדינת ישראל (ויריב אידיאולוגי מר של נתניהו) הוא לא היה נמנע מהטלת וטו על הצעת החלטה שמבחינה בין מדינת ישראל ובין ההתנחלויות.
    אילו אובמה היה כל מה שנתניהו מייחס לו, הוא היה מטיל וטו ומניח לנו ליפול אל תהום המדינה האחת.
    אובמה הוא הציוני האמיתי האחרון והוא זרק לנו גלגל הצלה, הזדמנות אולי אחרונה להציל את מדינת ישראל מהאסון שאליו מובילים נתניהו והמתנחלים.

    1. מדוע כאשר מדברים על סיפוח יו"ש זה בא ביחד עם אזרחות ישראלית מלאה? האם תושבי פורטו ריקו רשאים להצביע בארה"ב? האם כל תושבי לבנון מקבלים אזרחות מלאה? (רמז: לא!).. ומה לגבי תושבי איי פולקלנד? וגיברלטר? וגואם? אולי מספיק כבר עם שיטת החטא ועונשו? לא כל צעד שעושים חייב לבוא עם עונש…

    2. מסכים עם אריה ומוסיף –

      רובם המכריע של ערביי יהודה ושומרון חיים בשטח A. אלו חיים היום באוטונומיה דה-פקטו. צריך לעגן את המצב הזה ואין שום סיבה לאזרח אותם באופן מלא. אין הגיון בכך לערביי שטח A תהיה זכות הצבעה לכנסת משום שאין להם חלק עם אורח החיים והתרבות שלנו. לא נראה לי הגיוני שערבי בשטח A ישתתף בהחלטות בנושאים כגון דת ומדינה, פנסיה, מערכת החינוך או מערכת המס, ומצד שני אין הגיון בכך שאני אשתתף בהחלטות לגבי אורח החיים והתרבות שלהם. כל אחד והמערכת הרלוונטית אליו.

      בנוסף, הסכנה של הגירה פלסטינית מסיבית אכן קיימת – לתוך מדינה פלסטינית עצמאית במידה וזו תקום….

    3. אתה מדבר על 2 אפשרויות – סיפוח כל השטחים או ויתור מלא על כולם וחזרה לקווי 67. מדוע אתה לא מזכיר את האפשרות השלישית: חלוקת הגדה לפי הדמוגרפיה וסיפוח כל החלקים בעלי רוב יהודי שאינם מסכנים אותנו דמוגרפית, וסיפוח טריטוריאלי של השאר עם אוטונומיה לפלסטינים, ואם יסרבו, יחיו מרצונם החופשי ומדעתם הצלולה כאזרחים סוג ב' במדינת ישראל (יהנו מכל הזכויות האזרחיות חוץ מהזכות להצביע ולהיבחר לכנסת). התשובה ברורה לי לחלוטין. אתם בשמאל (גם בשמאל הציוני ביותר) מנסים בצורה נואשת להוציא את האפשרות הזו מכלל הדיון הציבורי, כי ברור לכם שאם יהיה משאל עם ויוצגו 3 אפשרויות, ולא 2 כפי שהמתחכמים מהשמאל רוצים, רוב עצום בעם היה בוחר באפשרות השלישית. השאלה שנשארת פתוחה היא, מה מניע את השמאל להתעקש על שתי ברירות ההתאבדות של ישראל ולשלול כל אפשרות אחרת. האם זה נובע מנטיות אובדניות מולדות המובנות בעצם העובדה שאדם בוחר להיות שמאלן (ואני מאד מתאפק מלומר "פגם גנטי")?

    4. אריה – עזוב, חבל על הזמן שלך.
      אתה מגיב פה למישהו שעדיין חי בשנות ה-90, ושולף את אותם טיעונים עבשים מהבוידעם של המפלגה המטורללת שלו, לאחר שההיסטוריה כבר ניפצה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם את אשליותיו. כל כך הרבה פעמים נענו כל הנקודות העלובות שהוא שב ומביא כאן, שזה על גבול הפארסה. ומעבר לזה, שקוף הנסיון העלוב והמעליב להמשיך ולחזור על אותם שקרים, עד אשר יהפכו לאמת. אותה שיטה של הפרופגנדה הקומוניסטית הלעוסה, עם אותם איומים ואותן הפחדות ואותה שטיפת מוח.
      אבל די, הסוף שלהם נראה ממש מעבר לאופק, עוד דחיפה קטנה והם נגמרים. לא בזכותנו, אולי דווקא "בזכות" המשך ההתפרעות של הערבים, בישראל ובעולם, בתמיכת אותן מפלגות שמאל משוגעות. אלה יודעים רק לרצוח, ואלה יודעים רק לרקוד על הדם. לבנות משהו? גורנישט.
      ועל זה נאמר "ככלב השב אל קיאו, כסיל שונה באיוולתו".

    5. לג. ש. – הגירה של מיליונים רבים של מוסלמים לתוך המדינה הפלסטינית, אם תוקם, היא לא סתם סכנה או אפשרות, אלא וודאות מוחלטת. איש מן המנהיגים הפלסטינים לא טורח להסתיר שזו בדיוק תוכניתם. ומן היישות הפלסטינית החדשה והבלתי יציבה הזו, כל המילונים יזרמו ישר אלינו. זאת מהותו של "גלגל ההצלה" שאובמה זורק לנו. זה בעצם גלגל ברזל, שנועד ללכוד אותנו ולהבטיח את טביעתנו.

    6. 1) האם סוריה הייתה בעיה עד שנות 2011 ? גם שם לרוב הסורים לא הייתה זכות הצבעה ? האם בירדן ישנו זכות הצבעה לרוב ? אז אם אתם באים בטענות שאנחנו לא דמוקרטים תעשו רשימת ארצות ותוסיפו את מדינת ישראל לרשימה !!!!!
      2) אני ילך אתך יותר רחוק אם אתה צודק בדברך אז תסביר לי בתור פלסטיני המתון והשוחר שלום למה לי להסכים לשתי מדינות אם אתה בעצמך טוען שאי-הגעה להסכם יוביל למדינה דו-לאומית וסופה של המדינה היהודית אז למה אני (פלסטיני) צריך להתפשר על חצי אם אתה בעצמך מודה שהכול יישאר אצלי רק עם קצת סבלנות ?

    7. הוא זרק לנו עוד גלגל (יותר נכון טיל): הסכם הגרעין שנותן לאיראן לצחוק כל הדרך לפצצה באישור.עוד חבר כזה ואבדנו

  5. אתה או תמים או שקרן.
    לא אובמה ולא תרזה מיי – כל המדינות במועצת הביטחון לא מכירות בזכותה של ישראל על השטחים הכבושים. וההתפלפלות המשפטית לא סותרת את העובדה שגרים כאן 2 מליון ערבים ושהם רוצים מדינה.

    1. הם גם רוצים להשמיד אותנו. בעצם, הם רוצים להשמיד אותנו הרבה יותר מכפי שהם רוצים מדינה. לולא כן, הם היו מקבלים את הצעותיהם של ברק ושל אולמרט, וכבר מזמן הייתה להם מדינה. האם אתה יכול להתעלם מן העובדות האלו?
      מה אני שואל? הרי אתה איש המחנה הנאור. מובן שאתה יכול להתעלם מעובדות שלא תואמות את השקפתך. זה חלק מהותי מאישיותך.

    2. אף אחד גם לא סותר את העובדה שבתורכיה חיים 15 מיליון כורדים שרוצים מדינה ובספרד חיים בסקים וקטלונים שרוצים מדינה ובצפון אירלנד של תרזה מיי חיים אירים וסקוטים שרוצים מדינה ובקלדוניה החדשה הכבושה ע"י צרפת רוצים מדינה.גם לא סותרים את העובדה שתורכיה כבשה את צפון קפריסין והעבירה לשם אוכלוסיה תורכית ואף אחד לא דורש ממדינות אלה לתת מדינה לעמים חסרי המדינה או לסגת משטחים שכבשו (והרשימה חלקית) אלא רק מישראל

    3. גיא – לכל האוכלוסיות שמנית יש אזרחות וזכות בחירה במדינה שלהם.
      לגבי הפלסטינים, אם נספח את השטח בלי לתת להם אזרחות נפסיק להיות משטר דמוקרטי (=שלטון התושבים) ונהפוך להיות משטר אתנוקרטי (=שלטון לאום).
      אולי לכם זה לא אכפת, אבל לעולם, וגם לרוב היהודים זה מפריע.
      אין שום מדינה שרשמית היא אתנוקרטית. גם במדינות טוטלטריות לא מפלים אדם רק בגלל הלאום שלו.

  6. אובמה לא טעה. אובמה התכוון בדיוק לתוצאה זו. למעשה כבר עם דרישתו להקפאת הבנייה ב-2009 ביצע אובמה מגה-פיגוע בסיכוי להגיע לשלום, אם היה כזה בכלל. מהרגע הראשון היה ברור שהדבר מספק לפלסטינים עילה למזמוז המו"מ, להצבת דרישות ותנאים מוקדמים, ולפיצוץ המו"מ ככל שיתחשק להם – בדיוק מה שהם עשו בשבע השנים מאז. כל ילד בן 10 עם רקע בסיסי ביותר על הנפשות הפועלות היה יכול לחזות מראש תוצאה זו.

    כעת ביצע הגאון מוושינגטון וידוא הריגה סופי למה שעוד נשאר מהסיכוי לשלום. הוא נתן לפלסטינים בחינם – בלי מו"מ, בלי שלום, בלי הכרה בישראל, בלי ויתור על זכות השיבה ובלי לשלם שום מחיר – את כל שטחי 67 כולל רמת אשכול, תלפיות מזרח וגילה. מישהו מעלה בדעתו שמהפלסטינים יוותרו כעת על מילימטר מהמתנה הזו שקיבלו מהאו"ם ומנשיא ארה"ב? הרי מכאן ואילך זו תהיה רק נקודת המוצא שלהם לדרישות מטורפות נוספות. מצד שני אף מנהיג ישראלי, מימין או משמאל, לא ייכנס למשא ומתן בתנאים אלה, שבהם הכל נקבע בשביל ישראל מראש בהתאם ל"חוק" שנקבע בידי מועצת הביטחון, ולא נותר לצדדים אלא לסכם את פרטי הכניעה המוחלטת של ישראל ואת לוח הזמנים לביצועה. מניעיו העמוקים של אובמה קשים מאד לפענוח. לפחות עד עתה היה קשה לדעת אם הוא באמת אידיוט או שהוא עושה זאת בכוונה. כעת נעשה ברור יותר מתמיד: אידיוט הוא לא.

    1. רק דבר אחד מטריד אותי, הן בתגובתך והן במאמר עצמו ואחרים כמוהו – מדוע ממשיכים לדבר כל הזמן במונחים כאלה "מישהו מעלה בדעתו שמהפלסטינים יוותרו כעת על מילימטר מהמתנה הזו שקיבלו מהאו"ם ומנשיא ארה"ב?" או "הרי מכאן ואילך זו תהיה רק נקודת המוצא שלהם לדרישות מטורפות נוספות. "
      זה הרי בכלל לא רלוונטי ומעולם לא היה. הערבים אמרו תמיד רק 'לא', עוד לפני שקמה המדינה שלנו. ככל שיש להם פחות ביד, כך הם דורשים יותר. הם מעולם לא נסוגו משום עמדה, מעולם לא הסתירו את מטרתם ומעולם לא שינו את הניגון. לעיתים הניסוח קצת עודכן, אבל המסר נותר – לא להכרה, לא לויתורים, לא למו"מ, לא למדינה יהודית עצמאית. הם לחלוטין עקביים בגישה הזו והמקור לגישה זו גם כן ידוע, וגם הוא לא עומד להשתנות.
      אבל מעל הכל – מדוע אנחנו ממשיכים לדבר כאילו בידינו הכוח לשנות את דעתם, או לצורך העניין מדוע זה תפקידנו? הערבים אינם איזשהו אובייקט פסיבי שאנחנו פועלים כלפיו. בכלל לא! הם סובייקטים עם אג'נדה ומוטיבציות משלהם, בדיוק כמונו, רק שאותן אג'נדות ומוטיבציות במקרה סותרות לחלוטין את שלנו.
      זה לא משנה מה נעשה או לא נעשה, כי הערבים הגדירו אותנו כאויבים שלהם ואת דעתם לא נשנה. ככה כתוב בקוראן ואת הקוראן אסור לשנות כי זו כפירה. על כן, עלינו להכיר בזה, להודות בזה בפני עצמנו, ולהלחם בהם. הם לא רוצים שלום, אלא דרך כניעה שלנו. ובהינתן האופציה היחידה הזו שהם מציגים, אני מעדיף כניעה שלהם.

  7. אין ספק. בכל מקום שהנשיא הזה נגע, הוא השאיר אדמה חרוכה. חזק על חלשים(כביכול…) וחלש על חזקים. בצורה זו נכנע לאירן. בדיוק כך בגד במוברק והעדיף את האחים המוסלמים. או לחלופין איים על סוריה. אז איים…אף אחד בעולם לא ספר אותו. ולמי הוא תוקע את הסכין האחרונה ומסובב?! למדינה היחידה ששומרת לו אמונים. איש קטן. למזלנו הוא כבר באמת הסטוריה..