פיקוח על מחירי צהרונים הוא רעיון רע

הצעת החוק המבקשת לפקח על מחירי הצהרונים היא עוד דוגמה לרעיון פופוליסטי הפוגע בחופש הבחירה של ההורים, כדי ליצור מיטת סדום של שוויון

פיקוח יגרום להתייקרות הצהרונים. אילוסטרציה. צילום: Meriwether Lewis CC BY-NC-ND 2.0 flickr

בעשורים האחרונים עוברים משקי הבית בישראל, יחד עם העולם המערבי כולו, שינוי מרחיק לכת: יותר ויותר נשים משתלבות במעגל העבודה ומתפקדות כמפרנסות שניות. תופעה זו, המתרחשת ברמות שונות בכל המגזרים בחברה הישראלית, מהווה אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של המשק ותורמת באופן משמעותי לשיפור רמת החיים בישראל (להרחבה ראו כאן).

אך אליה וקוץ בה: העובדה ששני ההורים עובדים בשעות הצהריים מובילה לכך שאין מי שיטפל בילדים לאחר הלימודים, וההורים נאלצים לחפש פתרונות חלופיים. הפתרון הנפוץ ביותר הוא הצהרונים המופעלים בבתי הספר והגנים, לרוב על ידי הרשויות המקומיות, המספקים  השגחה, ארוחה חמה וחוגי העשרה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים שלאורך השנים יותר ויותר ילדים בגילי גן ותחילת בית הספר היסודי מצטרפים לצהרונים, עד שבשנת 2014 הלכו לצהרונים כ־245 אלף ילדים, המהווים 11.3% מכלל הילדים באוכלוסייה.

הצהרונים אינם פתרון מושלם, כמובן. הורים רבים מתלוננים על כך שהרשויות המקומיות גובות עבור הצהרונים מחירים מופקעים, המטילים עליהם עול כבד מדי. בעקבות כך, וכדי שעלויות הצהרונים לא יפגעו בהמשך השתלבות הנשים במעגל העבודה, יזמה ממשלת ישראל כמה מסגרות שהקלו על רישום לצהרון, כמו סבסוד צהרונים מוכרים ותוכנית ציל"ה.

המילה האחרונה בתחום נאמרה על ידי חברת הכנסת יפעת שאשא־ביטון (כולנו), יו"ר הועדה לזכויות הילד. על פי שאשא־ביטון, למחירי הצהרונים הגבוהים יש סיבה פשוטה: שוק הצהרונים מתנהל ללא פיקוח של מדינת ישראל, ועל כן המפעילים בכלל והרשויות המקומיות בפרט יכולים להרשות לעצמם לדרוש תשלום ככל העולה על רוחם. בעיה נוספת שמטרידה אותה היא שבמצב השורר כיום "ניתן להבחין בפערי עלויות של עשרות אחוזים בין הצהרונים השונים במועצות השונות, ובין מפעילים שונים באותה העיר", ופערי העלויות גורמים לחוסר שוויון חינוכי בין הילדים.

בהצעת חוק שהגישה שאשא־ביטון, יחד עם חברות הכנסת טלי פלוסקוב, מירב בן־ארי ונאוה בוקר, הן מבקשות  להסמיך את שר הפנים להגביל את המחירים שהעיריות, או הצהרונים הפרטיים הפועלים בשטחים השייכים לעיריות, יורשו לגבות.

הצעת חוק זו היא דוגמה נוספת לרעיון פופוליסטי הפוגע בזכויות הפרט, תוך התעלמות מחוקי הכלכלה. הרי במצב הנוכחי פועלים לעתים באותה עיר שני צהרונים במחיר שונה; ובכן, מדוע הורים מסוימים מעדיפים לשלוח את בנם לצהרון היקר יותר? התשובה מובנת מאליה. הצהרונים אינם אחידים ברמתם, ויש ביניהם הבדלים בשעות הפעילות, באיכות המזון המוגש בהם, בטיב חוגי ההעשרה שהם מספקים ובפרמטרים נוספים רבים. הורים רבים מעדיפים לשלם עוד כמה שקלים כדי להעניק לבנם צהרון איכותי יותר. באופן לא מפתיע, נתוני הלמ"ס מלמדים כי ישנה התאמה כמעט מלאה בין הכנסת ההורים ובין הוצאותיהם על צהרונים:

הלשכה המרכזית לססטיסטיקה, עיבוד מיוחד לנתוני סקר הוצאות משק הבית 2014-2010, אוגוסט 2016. הנתונים מתייחסים לשנת 2014.

שאשא־ביטון מתעלמת מעובדה כלכלית פשוטה: מחירים בשוק חופשי אינם נקבעים באופן שרירותי, אלא מהווים איזון בין הציפיות של שני הצדדים. מחירי הצהרונים אינם תלויים בגחמותיו של פקיד עירייה, שכן הוא יודע שאם לא יציע מחיר אטרקטיבי – יקום צהרון פרטי שישכנע את ההורים לעבור אליו.

אם יוגבלו מחירי הצהרונים כפי שמבקשת הצעת החוק, הורים המעוניינים בצהרונים איכותיים ייתקלו בבעיה: הגבלת המחיר המלאכותית תמנע מהעירייה לנהל צהרון איכותי. בעקבות כך ייאלצו ההורים להתפשר או לחפש מסגרת חלופית ופרטית שאיננה פועלת בשטח הגנים ובתי הספר השייכים לעירייה. המסגרות החלופיות, הפרטיות, יהיו אף יקרות יותר, כיוון שמחירן יכלול את דמי האחזקה והשימוש במבנה (בניגוד לעירייה, המנצלת את נכסיה). זו גם הסיבה מדוע כיום, כאשר קיימות רק הגבלות מעטות על הצהרונים, רק גורמים פרטיים מעטים מצליחים להשתלב בשוק. העיריות מצליחות למקסם את היתרונות היחסיים שלהן ולהציע מחיר אטרקטיבי להורים, וכך לגבור על יתר המתחרים. הרצון להכתיב להורים כיצד להשקיע את כספם מהווה פגיעה בבחירתם החופשית, וגם יגרום להם נזק כלכלי.

באופן עמוק יותר, רצונם הבסיסי של הורים להשקיע בחינוך מעבר לגבול מסוים הוא אשר לא לגיטימי בעיני ח"כ שאשא־ביטון, שהרי השקעה זו היא שיוצרת מלכתחילה את הפערים החינוכיים בין הילדים. מלשון החוק נראה כי מצב שבו כל הצהרונים העירוניים מציעים רמה בינונית־ירודה אך אחידה, הוא התוצאה האופטימלית בעיניה, שכן רק כך יושג השוויון המיוחל. שאיפות מעין אלו מזכירות את דבריה של מרגרט ת'אצר על כך ש"יש אנשים המעדיפים שהעניים יהיו עניים יותר, ובלבד שהעשירים יהיו עשירים פחות". על פי ההיגיון של ח"כ שאשא־ביטון ושותפותיה להצעת החוק, אם לא כולם יכולים ללכת לצהרונים היקרים, נקשה על כולם לבחור בהם.

ציבור ההורים במדינת ישראל אינו צריך שחברי הכנסת ידאגו לו ויכתיבו לו מה נכון לעשות. אם חברי הכנסת באמת מעוניינים לעזור להורים, מוטב שיעודדו אותם לקחת דוגמה מהורי היישוב גדרה. גם שם התלוננו ההורים במשך שנים על מחירי הצהרונים, אך במקום להמשיך ולהתלונן הם נטלו את היוזמה לידיהם והקימו רשת צהרונים עם מחירים זולים ומודולריים, ארוחה צהריים מזינה וחוגי העשרה איכותיים. זו דוגמה אחת מני רבות לכך שהדרך להורדת מחירים איננה באמצעות חוק שיגביל את כולם ויפגע בחופש הפרט, אלא להפך – לעודד תחרות ויוזמה שבסופו של דבר יביאו לרווחה לכלל הציבור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. אצלנו וכמו ערים אחרות יש רק מפעיל אחד לצהרוניות.
    בדרך כלל המתנ"ס המקומי, להלן מונופול מקומי.
    לכן יש לפקח ולקבוע תנאים דרישות לכולם.

  2. אין פה שוק חופשי אם זה צהרונים של העירייה ובטוח שהם עושים הכל כדי לחסום את השוק החופשי של צהרונים

  3. כתבת: העיריות מצליחות למקסם את היתרונות היחסיים שלהן ולהציע מחיר אטרקטיבי להורים, וכך לגבור על יתר המתחרים.

    ממש לא ייתרון יחסי, תבדוק את העובדות. כפי שציין מגיב מס' 1 במקומות רבים העיריות/מועצות הן מונופול (כך גם במקום בו אני גר) שלא ניתן למעשה להתחרות בו. אז אין כאן חופש בחירה, ואין כאן כלכלה תחרותית. יש כאן מונופול דורסני שעושק את ההורים.

  4. מילים בסלע !
    כל כך נכון. הילדים שלנו הולכים לאבדון עם החוקים הללו שדוגלים בבינוניות לכולם