נאום קרי: סיום מביש לכהונה כושלת

הנאום האפולוגטי והבכייני של מזכיר המדינה הכושל ג'ון קרי סיכם היטב את כל הטעויות והמחדלים של ממשל אובמה בגישתו לסכסוך הישראלי־פלסטיני

לא הבינו; ג'ון קרי ואובמה. צילום: פיט סוזה, הבית הלבן

ימים אלה של דמדומי ממשל אובמה, עמוסים באתגרים לאינטרסים האמריקניים ברחבי העולם. בסוריה, שתישאר ככתם מדמם על המוניטין של ברק אובמה וג'ון קרי, הקטל נמשך. המאמץ לשחרר את מוסול מידי דאעש נקלע להאטה. האיראנים מחזקים את השפעתם במפרץ ובארצות הלבנט. הסינים – באסיה ובמערב האוקיינוס השקט. הרוסים – באירופה ובמזרח התיכון. מתבקש היה לחשוב שכל אחד מהנושאים הללו עשוי לעמוד במרכזו של נאום אחרון ומסכם שיישא הנשיא היוצא או מזכיר המדינה.

אבל הייתה זו הנחה שגויה. ג'ון קרי נשא אתמול את הנאום המשמעותי האחרון, ככל הנראה, בתקופת ממשל אובמה, והנושא שלו היה הסכסוך הישראלי־פלסטיני; בעיקר המשך צמיחתן של ההתנחלויות הישראליות. ממשל אובמה מסיים במקום שבו התחיל: אובססיה לעניין הישראלי־פלסטיני – כאילו הסכסוך הזה הוא המפתח לשלום באזור כולו; ואובססיה לבנייה בהתנחלויות ובירושלים – כאילו היא המחסום העיקרי בפני הסכם שלום.

בנאום שהיה יוצא דופן לא רק באורכו (כ־70 דקות) אלא גם בטון המתגונן והבכייני שלו, במתקפה שהייתה בו נגד ממשלת ישראל ובעובדה שלא הציג שום רעיונות חדשים, ניסה קרי לתרץ הן את ההימנעות האמריקנית מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון והן את שמונה שנות מדיניות החוץ הכושלת של אובמה. הטיעון המרכזי שלו היה כי פתרון שתי המדינות הוא חיוני והכרחי, ושההתנחלויות מהוות מכת מוות עבורו. לדבריו, הממשל לא הטיל וטו על הצעת ההחלטה במועצת הביטחון שכן היא הייתה מאוזנת: היא נזפה בישראל על הגידול בהתנחלויות, אך גם בפלסטינים על ההסתה.

הסיפא משמעותית כאן, והיא מצביעה על כשל יסודי בטיעונו של קרי. ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר תסב לישראל נזק ממשי, מפני שהיא מגדירה את ההתנחלויות כולן, אפילו את הבנייה במזרח ירושלים, כהפרה של החוק הבינלאומי, ובכך חושפת את ישראל לחרמות ולתביעות פליליות – בבתי משפט ברחבי העולם או בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – נגד בכירים ישראלים או מתנחלים.

ה'איזון' שהניע את ממשל אובמה לאפשר את קבלת ההחלטה לא היה ולא נברא: אין בהחלטה כל קריאה לפלסטינים לחדול מהאדרת הטרור על ידי קריאת בתי ספר ופארקים על שם טרוריסטים ועריכת חגיגות לציון 'הישגיהם'. ההצעה איננה מזכירה כלל את הפלסטינים בהקשר זה, ובסך הכול "קוראת לעמוד בהתחייבויות על פי המשפט הבינלאומי כדי לחזק את המאמצים המתמשכים להילחם בטרור… ולגנות בבירור את כל פעולות הטרור". הנוסח הזה, שהוא 'מאוזן' כביכול, מגנה את ישראל אך אינו מותח ביקורת על הפלסטינים.

בנאומו ציין קרי כי "חזרנו והדגשנו שוב ושוב באוזני הפלסטינים באופן נחרץ שכל הסתה לאלימות חייבת להיפסק". הוא התעכב מעט על האלימות הפלסטינית, כאילו עצם החזרה על סלידתו ממנה מחזקת את הטיעון שלו. אבל אלה הם דברים חסרי תוכן. ארה"ב התלוננה על כך במשך שמונה שנות ממשל אובמה, ללא כל השפעה. נקודת המפתח היא שהפלסטינים לעולם אינם נענשים על כך שהם מאדירים ומפארים את הטרור, וגם החלטת האו"ם איננה מטילה עליהם סנקציות. ההחלטה תפגע בישראל ולא תזיק במאומה לפלסטינים. המשמעות היא שההחלטה איננה מאוזנת, והטיעון של קרי פשוט שקרי.

החלטה מזיקה; מועצת הביטחון של האו"ם. צילום: Jay Reed CC BY-SA 2.0 flickr

הכול או כלום

קרי הכיר בכך שההתנחלויות כשלעצמן אינן הסיבה היחידה, ואף לא העיקרית, לכישלון הניסיון להשיג הסכם שלום, וכי חילופי שטחים יביאו לכך שמרבית המתנחלים ייכללו בתחומי ישראל. הוא צדק בהחלט כשציין כי ככל שמתנחלים רבים יותר יחיו מעבר לגדר הביטחון הישראלית, כך תתקשה כל ממשלה שתקום לגייס תמיכה פוליטית בהסכם שלום שיחייב את פינויים מבתיהם. הוא צדק כשטען כי עוצמתם של המתנחלים מקשה על ראשי ממשלה ישראלים לנהל משא ומתן ולהעמיד בספק את ההיגיון בקיומה של אוכלוסיית מתנחלים גדלה בפריפריה שבכל הסכם שהוא לא תהיה חלק ממדינת ישראל. היו לקרי גם כמה הצעות מעשיות לשיפור איכות חייהם של הפלסטינים, למשל על ידי הרחבת הפעילות הכלכלית שלהם בשטח C, המהווה 60 אחוז משטחי הגדה המערבית.

אילו התמקד בצעדים מעשיים כאלה בארבע השנים האחרונות, או ניסה לשכנע שיש לעצור את המשך ההתנחלויות מבלי להשתמש בטון אפוקליפטי; ואילו היה גובה מהפלסטינים, ולו פעם אחת, מחיר על כך שהם רוצחים ישראלים ולאחר מכן מאדירים את מעשיהם, ייתכן שנימוקיו של קרי היו משכנעים יותר ומתקבלים אצל קהל רחב יותר. אך בשלב זה דבריו אלה נראים כמו התירוץ האחרון להצדקת מדיניות שלא השיגה דבר, פרט לגרימת נזק ליחסים בין המדינות.

קרי הציג עצמו כידיד מסור של ישראל, אך מה שהדהד בעוצמה גדולה הרבה יותר היה כישלונו המוחלט להבין כיצד אפשר להשיג התקדמות. הוא ואובמה ניסו מלכתחילה להגיע לעסקה כוללת שהיא בלתי אפשרית (בדיוק כפי שניסו זאת ביל קלינטון וג'ורג' בוש), במקום ללכת צעד אחר צעד לקראת התקדמות שייתכן כי הייתה אפשרית להשגה. לקרוא להתקדמות מדורגת כזו שלושה שבועות לפני שהוא מסיים את תפקידו, זוהי איוולת; קרי בזבז ארבע שנים ואובמה בזבז שמונה, כשהם שבויים בתפיסה שצעדים מדודים כאלה הם 'כסף קטן' שאינו ראוי לאישים דגולים כמותם. נאומו של קרי קרא ל"צעדים מציאותיים בשטח" כדי לסלול דרך להתקדמות. אילו היה יוצא בקריאה כזו ב־2013 כאשר נכנס לתפקידו, או אם אובמה היה מתבטא כך ב־2009, אולי באמת אפשר היה להתקדם.

ערפל סביב 'זכות השיבה'

אך מדוע הסכם כולל איננו אפשרי? כאן קרי היה חסר תקנה. הוא אמר כי התהליך נכשל כיוון שבין שני הצדדים לא שרר אמון, ולא בגלל התהום הפעורה בין עמדותיהם. זהו טיעון אמריקני ישן נושן: "הצדדים נמצאים במרחק שני סנטימטרים בלבד זה מזה, הסוגיות אינן קשות כל־כך, נוכל לדחוף ולמשוך אותם אל המטרה". מנהיגים אמריקנים מנסים ללכת בקו הזה מאז 1967. לא תעוזה אלא דווקא איוולת הובילה את קרי להאמין כי הוא יצליח היכן שכל קודמיו נכשלו. שני הצדדים רחוקים זה מזה, מאוד רחוקים; וה'פרמטרים' של קרי לשלום בעצם הוכיחו זאת – כשם שהם הראו כי בחתירתו לשלום, הממשל הזה לא הצליח להשיג דבר מלבד ערעור מעמדה של ישראל.

קרי הציג מתווה בן שש נקודות (או 'פרמטרים') בדרך להסכם שלום כולל:

1. מדינה פלסטינית בת קיימא, בעלת רצף טריטוריאלי וגבולות בטוחים.

2. שתי מדינות שמובטח בהן שוויון זכויות מלא לכל האזרחים.

3. פתרון בעיית הפליטים.

4. ירושלים המאוחדת, בירת שתי המדינות.

5. סיום הכיבוש, ישראל בטוחה, פלסטין מפורזת.

6. תום הסכסוך והיעדר כל תביעות נוספות.

תחילה יש לומר שהנוסחה הזו מזכירה מאוד את הפרמטרים של קלינטון משנת 2000; אין חידושים רבים בהצעתו של קרי. האמת היא שהרעיונות שהעלה קלינטון – השבוע לפני 16 שנה בדיוק – היו מפורטים הרבה יותר. מדוע סברו בממשל אובמה שחיוני לנסח מחדש, ובאופן מעורפל יותר, את הפרמטרים שקבע בשעתו קלינטון, שלושה שבועות לפני שהם הולכים הביתה? זוהי תעלומה. אבל הצעתו של קרי מסיטה בעצם את מחוגי השעון לאחור בכמה דרכים, שאף אחת מהן איננה מסייעת למדינה היהודית.

נושא הפליטים הוא הדוגמה הטובה ביותר. ג'ורג' בוש הבן אמר ב־2004: "ברור שיש למצוא מסגרת מוסכמת, צודקת, הוגנת וראליסטית לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים כחלק מהסכם הקבע במסגרת הקמת מדינה פלסטינית, אשר בה – ולא בישראל – ייושבו הפליטים הפלסטינים". שבע המילים האחרונות בנוסח זה מבהירות כי לא תהיה כל 'זכות שיבה' לפלסטינים. מדוע קרי לא היה יכול לומר זאת במפורש במקום לשמור על ערפול?

הממשל גם החזיר את השעון לאחור בהסכמתו לכך שההתנחלויות מפרות כולן את החוק הבינלאומי, קביעה שבוודאי תקשה על הישראלים לטעון כי יש להם זכות להותיר בהסדרי הקבע תחת ריבונותם לפחות חלק מההתנחלויות. העמדה האמריקנית הקודמת, בשנות כהונתו של בוש, גרסה שהרחבת ההתנחלויות איננה מועילה – ניסוח שהוא הרבה פחות פוגע בעמדה הישראלית.

פרמטרים יעילים יותר; ג'ורג' וו. בוש. צילום: נתי שוחט, פלאש90

הוצאת דיבה על ישראל

יש לציין גם שהפרמטר השני במתווה של קרי – שוויון זכויות מלא לכל האזרחים – מהווה הוצאת דיבה על ישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית המבטיחה את זכויותיהם של ערביי ישראל, המיוצגים על ידי 13 חברי כנסת. המערכת המשפטית שלה מגינה עליהם; יש בה עיתונות חופשית; אוכלוסייתה הנוצרית גדלה והולכת. לעומת זאת, הרשות הפלסטינית לא קיימה בחירות לאומיות מאז 2006, ואילו חופש הדיבור והעיתונות בחברה הפלסטינית הולך ומתכרסם. קרי לא מצא כל סיבה להזכיר זאת כאשר הטיל דופי בישראל. לנושא של אזרחי ישראל הערבים אין מקום כלשהו בדיונים על הסכם שלום בין ישראל לאש"ף, ורמיזותיו של קרי בעניין זה היו בלתי הוגנות ולא ראויות.

בדיוק באותו אופן שאובמה עשה זאת בנאומו ב־2009 בקהיר, גם קרי התייחס לישראל בחוסר הגינות כאשר השווה בין דברים שונים בתכלית, באופן המנוגד למוסר הטבעי. בנאום זכור לרעה דיבר אובמה על אודות השואה ואמר: "מצד שני, אין להכחיש שבני העם הפלסטיני סבלו גם הם" – כאילו הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית הוא המקבילה המוסרית לרצח העם שביצעו הנאצים. בדבריו אתמול גינה קרי את הטרור ואמר כי "הגל האחרון של אלימות פלסטינית כלל מאה פיגועים בשנה האחרונה, לרבות דקירות, ירי, פיגועי רכב והפצצות", וציין כי המנהיגים הפלסטינים אינם מגנים פיגועים וחונכים כיכרות על שם מחבלים. אלא שאז הוא הוסיף כי "בעת ובעונה אחת" (כשם שאובמה אמר "מצד שני") מספרם של המתנחלים עולה. הנה כי כן, הממשל מציג פעם נוספת בניית בתים בגדה המערבית ומעשי טרור כאילו הם שווי ערך מבחינה מוסרית.

אך הנושא שממחיש יותר מכול את המרחק בין הצדדים ואת העובדה שהסכם שלום כלל איננו בהישג יד, הוא ירושלים. קרי הציע ששני הצדדים יחלקו ביניהם את העיר המאוחדת כבירתם המשותפת. כיצד בדיוק זה אמור לעבוד במציאות? קרי לא סיפק שום רמז. את נאומו חתם בהתייחסות צפויה לכך שהוא ואובמה נטלו חלק בהלווייתו של שמעון פרס בבית העלמין בהר הרצל, אך לא הזכיר את התקרית המפורסמת שלאחריה: הבית הלבן הדפיס את ההספד שנשא אובמה באזכור המקום "ירושלים, ישראל", אך תיקן ל"ירושלים" בלבד, תוך מתיחת קו על המילה "ישראל". נראה כי הממשל של קרי ואובמה אינו מוכן לקבוע באיזו מדינה נקבר פרס.

קרי הצהיר כי בהחלטת מועצת הביטחון מהשבוע שעבר, שכינתה את הבנייה במזרח ירושלים "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי", אין כל חידוש, וכי זוהי העמדה האמריקנית מאז ומתמיד. הוא הוסיף ואמר כי החלטה כזו איננה קובעת בשום אופן מראש את המשא ומתן על מעמד הקבע של ירושלים. אבל זה בדיוק העניין: ארצות הברית אומרת שלישראל אין זכות על הכותל המערבי, וכי היא חייבת להעמיד את הנושא למשא ומתן.

בשבוע שעבר חשף אתר החפירות הארכאולוגיות 'עיר דוד', דרך משוחזרת בת אלפיים שנה המובילה אל הכותל המערבי. אורכה של הדרך כ־50 מטרים, והיא נבנתה ליד הבריכה ההרודיאנית בשילוח, במקום שבו מתפללים טיהרו עצמם לפני העלייה להר הבית. הבריכה מוזכרת בספר ישעיהו ובבשורה על פי יוחנן, והדרך המתחילה מדרום לעיר דוד עולה למרגלות קשת רובינסון שבכותל המערבי. אך אל דאגה: הישראלים יכולים לנסות לנהל משא ומתן עם אש"ף על השליטה באתר זה, וארה"ב לא תעשה דבר שישתמע ממנו כי הריבונות במקום צריכה להיות ישראלית – לצורך העניין גם לא בכותל המערבי עצמו.

קרי חתם את נאומו כשהוא מציין כי "בסופו של דבר, ישראלים ופלסטינים יצטרכו לקבל החלטות קשות למען השלום". קביעה נכונה בהחלט, אבל הסיכויים שזה יקרה פוחתים, שכן הממשל אינו יוצר שום לחץ אמתי על הצד הפלסטיני ואף תומך בפנייתו לאו"ם, בעוד הפלסטינים עצמם מסרבים למשא ומתן ישיר. בשבעים הדקות של נאומו האפולוגטי לא מצא קרי מקום להזכיר כי פעמיים, בשנת 2000 ובשנת 2008, העלתה ישראל הצעות מרחיקות לכת לשלום, ופעמיים הן נדחו בידי הפלסטינים. הוא לא ציין כי ממשל אובמה ניסה ונכשל במשך שמונה שנים לשכנע את הפלסטינים להיכנס למשא ומתן רציני, ושהוא עצמו לא הצליח להניע את אבו־מאזן לעבר מאמץ רציני לשלום.

הוא הסביר שוב ושוב מדוע לא הצליח להשיג דבר, ומדוע נאלץ הממשל בסופו של דבר "להצטרף לצבועים" באו"ם, כביטויו הנפלא של הסנטור המנוח דניאל פטריק מויניהאן. היה בנאום פתוס מסוים, בייחוד כשירת הברבור של קרי. הוא לא התכוון לגרום נזק לישראל, ואף כינה אותה "מדינה מיוחדת שהערצתי מיד ועד מהרה למדתי לאהוב". אבל הנזק נעשה, ואם קרי אינו יכול להבין זאת – הישראלים מבינים.

_______________

עו"ד אליוט אברמס הוא מומחה לביטחון לאומי. כיהן כיועץ בכיר בממשלי רייגן וג'ורג' וו' בוש, וכיום עמית בכיר במכון ללימודי המזרח התיכון במועצה ליחסים בינלאומיים.

המאמר פורסם ב'וויקלי סטנדרד'. מאנגלית: שאול לילוב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. והנה אפילו אליוט אברמס אובססיבי להתנחלויות. תעזבו כבר את ההתנחלויות בשקט. בשום מצב הן לא רלוונטיות. בדיוק כמו שיש 20% ערבים בישראל, יכולים להיות 20% יהודים בפלסטין. לא זה מה שמונע את השלום. הרעיון של 2 מדינות ל2 עמים קיים כבר 100 שנה, אבל שום דבר לא השתנה. הסכסוך החל לפני שהיה מתנחל אחד ביו"ש, וממשיך גם אחרי שיש בדיוק 0 מתנחלים בעזה. האובבסיה להתנחלויות, זו כבר פתולוגיה.

  2. התייחסות לנאום קרי היא בבחינת להאכיל את הטרול. האיום האמיתי היחיד מהממשל היוצא הוא שימשיכו לדבר במונחים שהם הכתיבו ופמפמו מאז ממשל קלינטון לפני 20 שנה כמו פתרון שתי המדינות או שטחים כבושים שימשיכו להדהד בדיון הציבורי. טוב מאוד שרעיון שתי המדינות ירד מהפרק מבחינתנו הוא אף פעם לא היה על הפרק תודה ושלום.

  3. "הנאום האפולוגטי והבכייני של מזכיר המדינה הכושל ג'ון קרי" – איזו עיתונות עניינית! למה לא "הנאום המעפן והאיכסה של מזכיר המדינה האפס המושתן ג'ון קרי"?

  4. ברק הפך אתכם לפארסה

    מרדכי ליפמן: לשופטי העליון: אהרן ברק הפך אתכם לפארסה… עכשיו דגל שחור מתנוסס מעל בית המשפט העליון

    "אם היית עושה לי את האיום הזה – הייתי מתפטר והייתי אומר לכל שופטי בית המשפט העליון להתפטר. אם יהיו איומים – כולנו יוצאים לגמלאות, ואציע את זה לכל חברי". זוהי תגובתו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, בתגובה על הצעת החוק לביטול הווטו של שופטי העליון על מינוי שופטים לערכאה זו. כך אמר לשרת המשפטים איילת שקד, אהרן ברק.
    את הצעת החוק הגיש ח"כ רוברט אילטוב, החבר בוועדה למינוי שופטים. נאמר בה, כי שופטי העליון יתמנו ברוב רגיל מבין תשעת חברי הוועדה – ולא ברוב של שבעה כנדרש כיום. מאחר ששלושה משופטי העליון חברים בוועדה, ולרוב הם מצביעים יחדיו, הרי שבפועל יש להם זכות וטו על המינויים. ההצעה זוכה לגיבויה של השרה המשפטים איילת שקד, וכונתה בידי הנשיאה הנוכחית, מרים נאור, "אקדח על השולחן".
    אולם כבוד הנשיא (במיל.) לא הסתפק באמירה האומללה הזו והוסיף עוד אומר- שפר:
    "אי-אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה"…

    לשפשף את העיניים ולא להאמין… "לה פמיליה", כאן? בבית המשפט העליון? במוסד הלאומי שלנו, האמור להיות מעוז הצדק?

    לעולם, כל עוד נפשם בם, ילחמו שופטי העליון, בעד הזכות להמשיך ולשבט את עצמם… הם יבחרו שופטים, הם יתבעו ויקבלו זכות וטו, כנגד כל שופט שלא ימצא חן בעיניהם, או שיש לו אגנדה אחרת. לפרופ. אהרן ברק כבר היו בעבר "יציאות" אומללות, כך לדוגמה בעניינה של פרופ' רות גביזון. "סיפור" זה היה בשעתו סיפור של החמצה עצומה הרודף את ברק עד היום. התערבות ברק, כאשר פסל את המרצה המוערכת באוניברסיטה, מכס השיפוט, הייתה בוטה ואפילו נבזית מעיקרה. שוב ושוב מתברר עד כמה האיש הזה היה תאב כוח (ואף השיג אותו, ללא בחירות, ללא תהליך דמוקרטי, ובלי כל ה"שטויות" הללו, שהוא כמסתבר, בז להם). בזמנו הוא נימק זאת בכך שהיא (גביזון), לא מתאימה לביהמ"ש העליון כי "יש לה אג'נדה". כלומר היות ויש לפרופסורית הנכבדה אג'נדה משלה, שאינה מתאימה, לזו שלו ושל השופטים האחרים, אין לה מקום בביהמ"ש העליון…
    הדיקטטור לענייני קולקטיביות רעיונית, פסק את פסוקו… אגב ההסבר של גביזון, כי ברק חשש שהיא תשפיע מבפנים על החלטות העליון, הוא הוא הנכון והוא הוא, שגרר אותו להתבטאות האומללה. אחת מסדרה של אמירות, שמוטב היה שלא נאמרו.
    ואם נחזור לעניין "המשפחתיות", כפי שהתבטא עכשיו ברק. נבצר מהבנתם של ה"עליונים", כי בשל השיבוט רוכשים המשובטים את המומים הכי קשים של הפמיליה… זהו חוק הטבע. הם הופכים את עצמם לבעלי צרכים מיוחדים. ואנו, עם ישראל, אנא אנו באים?

    במקום דגל ביהמ"ש, שהיה דגל הדמוקרטיה, מיצירות הפאר של מדינת ישראל, מונף עכשיו דגל שחור בעוז מעל ביהמ"ש העליון.

    otmoti@netvision.net.il

  5. מאמר שבלוני החוזר על מנטרת הכזב של שתי מדינות. לא תקום לעולם מדינב פחשתינית בגבולות אושווית. מה שהגוצב אינו מבין הוא שהבלשתינים אינם רוצים מדינה הם רק רוצים להשמעד את עשראל

  6. אמור מעתה – "נאום אובמה-קרי" – בריאיון לעיתון "הארץ", בן רודס מציין כי אובמה עבר על כל מילה, שינה וכתב בעצמו חלקים מנאום. מצד שני בן רודס שיקר כבר ליונית בערות המפורסם בערוץ 2 כי ממשל אובמה לא יזם את הפניית למועצת הבטחון. העיקר שטראמפ נחשב נשיא שקרן

  7. צודק קרי הפיתרון שהיציע הוא היחידי שיש סיכוי שיעבוד כי בלעדיו אין מדינה יהודית ואין שלום בישראל.