נקודת השפל המבישה ביותר במורשת אובמה

בין אם הייתה זו נקמה אישית בנתניהו ובין אם עיתוי פוליטי נוח להבעת הסלידה מישראל, החלטת מועצת הביטחון תגרום נזק עצום. כך שבר אובמה מסורת של חמישים שנות מדיניות אמריקנית במזרח התיכון

נרטיב של האשמת ישראל. אובמה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"ברגע המכריע, אתייצב מאחורי גבה של ישראל" — ברק אובמה, נאום בוועידת איפא"ק, 4 במרץ 2012.

הקהל – ברובו המכריע יהודי, פרו־ישראלי נלהב ותמים להפליא – הריע בטירוף. ארבע שנים אחר כך, בקדנציה האחרונה שלו כנשיא, חודש לפני שהוא עוזב את הבית הלבן וללא שום צורך לשטות פעם נוספת ביהודי או בגוי – אובמה אכן עמד בדיבורו: ברגע המכריע הוא אכן התייצב מאחורי גבה של ישראל – ונעץ בו את הסכין.

אנשים אינם ממש מבינים את גודל הנזק שגרמה לישראל ההימנעות האמריקנית מהטלת וטו באו"ם, בהחלטת מועצת הביטחון המגנה את ישראל בגלל ההתנחלויות. הממשל מעמיד פנים כאילו מדובר בסך הכול בהצהרה מחודשת על עמדה אמריקנית ותיקה של התנגדות להתנחלויות.

הבלים. במשך 35 השנים האחרונות גוננו כל הממשלים האמריקניים על ישראל באמצעות הטלת וטו, כולל ממשלו של אובמה עצמו בעודו רץ לקדנציה שנייה ב־2011. הסיבה לכך שעשו זאת היא שהחלטה כזו של מועצת הביטחון מספקת תחמושת חוקית אדירה בידיו של כל תובע אירופי קנאי ואנטישמי, הקורא להחרים את ישראל ולהעניש את אזרחיה.

ישראלי רגיל שמתגורר או עובד בעיר העתיקה בירושלים הופך למצורע ומנודה מבחינה בינלאומית, ובאופן פוטצנציאלי גם לעבריין; שלא לדבר על חיילי צה"ל, שהוא צבא העם. "כל טייס, כל קצין וכל חייל", אמר מקורב למנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס, "אנחנו מחכים לו בבית הדין הבינלאומי בהאג".

יתרה מזו: ההחלטה שומטת את הקרקע מתחת לחמישים שנות מדיניות אמריקנית במזרח התיכון. מה יקרה כעת לעיקרון של "שטחים תמורת שלום", אם השטחים שישראל הייתה אמורה למסור בתמורה לשלום מוכרזים מראש כאדמה פלסטינית, וככאלה ממילא אין לישראל כל זכות לתביעה עליהם?

התעלמות מהסרבנות הפלסטינית

הפרמטרים לשלום שמזכיר המדינה ג'ון קרי ביטא באופן הפגנתי כל־כך ביום רביעי, זהים כמעט לחלוטין לפרמטרים של קלינטון שהוצעו ליאסר ערפאת בשנת 2000 ונדחו על ידו, ולאלה שהציע ראש הממשלה אולמרט לעבאס ב־2008. עבאס פשוט קם ועזב את המקום.

קרי לא ציין אף אחת מהעובדות הללו, כיוון שהדבר היה מקעקע את הנרטיב שלו המטיל את האשמה על ישראל. אבל הסרבנות הפלסטינית עובדת. מועצת הביטחון הכריזה כי השטחים שייכים באופן חוקי לפלסטינים, מבלי שהפלסטינים נדרשו לוותר על דבר, ובוודאי שלא לחתום על הסכם שלום.

ממשל אובמה מיתמם וטוען כי היה פסיבי בכל הקשור לניסוח ההחלטה, כאילו נפלה עליו ברגע האחרון. כן, הם חושבים שנאמין לכך שהמדינות שיזמו לכאורה את ההצעה – ניו־זילנד ומלזיה, לצד ונצואלה שאיננה מסוגלת לספק לאזרחיה נייר טואלט, שלא לדבר על מזון – הזיעו במשך חודשים ארוכים על פרטי הבנייה היהודית במזרח ירושלים.

אין כאן שום דבר חדש, מוחה סגן היועץ לביטחון לאומי, בן רודס: "כאשר אנו רואים את העובדות בשטח בגדה המערבית שמעבר לגדר ההפרדה, אנו מרגישים מחויבים להתנגד לפעולות אלה".

זוהי אחיזת עיניים. הכל יודעים שמאחזים מרוחקים אינם העניין. אלה יפונו בכל הסכם שלום. אפילו שר הביטחון הימני אביגדור ליברמן, המתגורר באחת ההתנחלויות הללו בגדה המערבית, הצהיר בפומבי: "אני מתחייב לפנות את ההתנחלות שלי אם אכן יהיה פתרון של שתי מדינות". היכן המכשול לשלום?

סוג שני של התנחלויות הוא הגושים הצפופים שגובלים עם ישראל של 1967. גם כאן ידוע לנו מראש כיצד זה ייגמר: הם יהפכו לשטח ישראלי, ובתמורה תעביר ישראל חלקים משטחה למדינה הפלסטינית. היכן המכשול לשלום כאן?

הסוג השלישי – והשנוי ביותר במחלוקת – של "התנחלות" הוא זה הזוכה לגינוי המפורש של החלטת מועצת הביטחון 2334: מזרח ירושלים. לא מדובר רק בשערורייה; זהו אבסורד של ממש. ארה"ב משלימה עם הצהרה הקובעת כי לפי החוק הבינלאומי אין למדינה היהודית כל זכות לתבוע מעמד כלשהו בכותל המערבי, בהר הבית ולמעשה ברובע היהודי כולו; אלה שייכים לפלסטין.

הר הבית הוא האתר המקודש ביותר ביהדות כולה. הצהרה המנתקת את הקשר בין הר הבית לעם היהודי כמוה כהצהרה של מועצת הביטחון שלפיה מֶכּה ומדינה הם שטחים שעליהם לא יכולות להיות לאסלאם כל תביעות. ביקום אורווליאני כזה נמצאת ישראל.

אובמה צריך היה לכל הפחות לעמוד על כך שכל התייחסות למזרח ירושלים תושמט מנוסח ההחלטה, אחרת יוטל עליה וטו אמריקני. מדוע לא עשה זאת? אי אפשר שלא לראות זאת כיריית פרידה במסגרת הנקמה האישית שלו בנתניהו. או שאולי היה זה גילוי של סלידה עמוקה מישראל, שפשוט המתין לשעת כושר מתאימה כדי להתפרץ בעיתוי נוח מבחינה פוליטית.

גם זוהי מורשת אובמה, בביטויה המביש ביותר.

___________

המאמר הופיע ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב.

© 2016 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.