זהירות: הפרכוסים האחרונים של אובמה יכולים להכאיב

הנשיא היוצא ברק אובמה עוזב את הבית הלבן בידיעה שהבא במקומו הצהיר על כוונתו לעשות ככל האפשר כדי למחוק את מורשתו ואת מדיניותו בכל תחום. עם שליטה רפובליקנית בקונגרס, לטראמפ יש בהחלט כלים לעשות זאת. אם בשבועות הראשונים לאחר הבחירות ניסה אובמה להראות שהוא מקבל את ההפסד כמו ג'נטלמן, בשלב הנוכחי הוא נתון בניסיון נואש לשמר כמה שיותר ממורשתו, ולתגובות אדיבות הרבה פחות לתבוסה המשמעותית שנחל.

אף שאובמה לא התמודד בבחירות הללו, הן סבבו במידה רבה סביב מדיניותו וסביב הבטחותיה של קלינטון לשמר ולחזק אותה. אחת הדוגמאות לכך היא המקום המרכזי בדיון הפוליטי שתפסה רפורמת הביטוח הרפואי 'אובמה־קר', כאשר קלינטון מבטיחה לשמר את התכנית וטראמפ מצהיר על כוונתו לבטלה. אובמה ואף רעייתו מישל עשו הכול כדי לעזור לקמפיין קלינטון, השתתפו בעצרות בחירות, ובמיוחד ניסו (ודי נכשלו) לעודד הצבעה בקהילה האפרו־אמריקנית. אובמה אפילו תזמן את הופעתו הראשונה לצד קלינטון ליום שבו ג'יימס קומי דיווח לקונגרס על מסקנות ה־FBI בפרשיית המיילים, וכל זה ללא הועיל.

הפופולריות הגבוהה של אובמה על פי הסקרים, לא מנעה את תבוסתה הצורבת של המועמדת הדמוקרטית. מעבר לניצחון טראמפ, שאמנם קיבל פחות קולות מקלינטון בספירה הכללית אך הצליח לקחת מהדמוקרטים מדינות שהם תפסו כמובנות מאליהן, גם הצלחת הרפובליקנים לשמור על הקונגרס היא מכה קשה לאובמה, לאחר שהסיכויים נטו דווקא לטובת הדמוקרטים (לפחות בסנאט, כפי שהסברנו בעבר).

יתרה מכך, במישור הארצי המפלגה הדמוקרטית נמצאת במשבר רציני מאוד. רפובליקנים שולטים ברוב מוחץ של בתי המחוקקים של המדינות, ברוב מוחץ של מושלי המדינות, סגני המושלים וכמעט בכל התפקידים הנבחרים, כולל בלא מעט מדינות "כחולות". למצב זה ישנן השלכות קשות לטווח הארוך מבחינת המפלגה, גם ברמת המדיניות וגם ברמת הכשרת הדור הבא של הפוליטיקאים הדמוקרטים, שצריכים מקום לגדול בו. אובמה, שמעורב באסטרטגיות לטווח ארוך של מפלגתו, איננו יכול שלא להביט ולראות כיצד אחרי שמונה שנות שלטונו, ולמרות שליטה חזקה בתרבות ובתקשורת, המפלגה הדמוקרטית מרוסקת.

מעבר להשפלה של הבחירות, בין טראמפ לאובמה שוררת גם איבה אישית. אובמה לא שוכח לטראמפ את פקפוקיו באותנטיות של תעודת הלידה שלו. ביטוי אחד לתחרות האישית ביניהם היא האמירה של אובמה בראיון, שאם היה מתמודד בעצמו מול טראמפ היה מנצח. קשה שלא לשמוע באמירה הזו ניסיון להאשים את קלינטון בהפסד הדמוקרטי, ולפטור את עצמו. מפתיע מעט לראות אדם בטוח בעצמו, שלא לומר יהיר, כמו ברק אובמה, מרשה לעצמו לפנטז בפומבי כיצד היה מביס את טראמפ ומושיע את אמריקה. ההפסד הזה מהווה מכה קשה לאגו של אובמה, וכרגע הוא מחפש משככים. לא נופתע אם יחזור לעשן.

קרב מאסף על המורשת

אבל בסופו של דבר, הכהונה של ברק אובמה הייתה משמעותית מאוד, והוא אכן קידם נושאים מהותיים רבים בהתאם לתפיסת עולמו. הבולט שבהם הוא כמובן 'אובמה־קר', אך את 'אובמה־קר' הוא הספיק בתור הזהב שלו, בשנתיים הראשונות של הקדנציה, לפני שהרפובליקנים השתלטו על הקונגרס ועשו כמיטב יכולתם להצר את צעדיו. מאז, רבים מהנושאים שאובמה הצליח לקדם נשענו על צווים נשיאותיים. אך הבעיה בצווים נשיאותיים היא פשוטה: כשם שדי בנשיא בשביל לחוקק אותם, כך גם נשיא יכול לבדו לבטל אותם. וכפי שטראמפ והרפובליקנים הצהירו פעמים רבות, הם ינסו לעשות זאת מהר ככל האפשר. זו הסיבה שאובמה מתאמץ לעשות ככל יכולתו כדי לשמר את מורשתו שלא באמצעות צווים נשיאותיים.

אחד הצעדים שאובמה נקט בשבועות האחרונים כדי להקשות על טראמפ הוא סגירתה הסופית של תכנית מטעם המחלקה לביטחון המולדת למעקב אחרי הנכנסים בשערי ארה"ב מ־24 מדינות מוסלמיות ומצפון־קוריאה. התכנית הוקמה על ידי ממשל בוש, ופעלה עד שאובמה הפסיק את פעילותה ב־2011, אך לא ביטל אותה לחלוטין. במצב כזה, טראמפ עדיין היה יכול להחיות את התכנית בקלות ולקיים את הבטחתו לנהל רישום למוסלמים בארה"ב. בעקבות הביטול הוא יצטרך לייסד את התכנית מחדש, דבר שיאט משמעותית את התהליך וייתן הזדמנויות לארגוני זכויות אדם למחות על החייאת התכנית ולנסות לחסום אותה.

בצעד אחר, השתמש אובמה בסעיף נידח בחוק ישן כדי להגדיר אזורים נרחבים כסגורים בפני קידוחי נפט ימיים, בזמן שטראמפ הבטיח לקדם מדיניות שתעודד קידוחים כדי לקדם את שוק האנרגיה. גם כאן, כיוון שלא מדובר בצו נשיאותי גרידא, יהיה לטראמפ הרבה יותר קשה (אך לא בלתי אפשרי) לבטל אותו.

בנוסף, אובמה גם אמר שיעביר כשליש מהאסירים הכלואים בגואנטנמו, מתקן שהוא הבטיח לסגור במהלך הקמפיין שלו ב־2008 אך בפועל לא עשה זאת. הוא גם קידם רגולציה שתקשה על מדינות למנוע תקצוב מארגון תכנון המשפחה השנוי במחלוקת planned parenthood, ויצר כמה שמורות טבע חדשות. כמעט כל הצעדים הללו ניתנים לשינוי, בין בבתי המשפט ובין בבתי המחוקקים, אך הדבר ייקח זמן והדמוקרטים יוכלו לנהל קרב מאסף כדי לעכב את השינויים.

הנקמה גברה על ההיגיון הפוליטי

אולם הצעדים הדרמטיים ביותר שאובמה נקט קשורים במדיניות חוץ. אובמה הקל את המגבלות על אספקת נשק למורדים בסוריה, והטיל סנקציות חדשות, בעיקר דיפלומטיות, על רוסיה בתגובה להתערבותה בבחירות בארה"ב. לצעדים אלו, ובמיוחד לאחרון, יש גם תמיכה רפובליקנית, אם כי לא של הנשיא הנבחר. ראוי לציין שהרוסים מחו בעבר על התערבות אמריקנית בבחירות בארצם, כאשר התערבות בבחירות במדינות אחרות היא דבר שהאמריקנים, ואובמה בפרט, אינם נמנעים ממנו, כפי שאנו יודעים היטב.

אך הצעד החריף ביותר הוא ההימנעות מהטלת וטו על ההחלטה נגד ישראל באו"ם. כאן, לא רק שמעשהו של אובמה מנוגד  לדעת הנשיא הנבחר והרפובליקנים, הוא גם נגד דעתם של רבים מהדמוקרטים שמתחו עליו ביקורת חריפה. בניגוד לצעדים האחרים, לא רק שאין לו השפעה אמיתית על מדיניות, הוא גם לא כדאי פוליטית.

כפי שתמהו גם בשמאל האמריקני לנוכח הצעד הזה, ישראל היא נושא שמאחד רפובליקנים (גם כאלה שאינם חובבים את טראמפ) ומפלג דמוקרטים. בשעה שהדמוקרטים סובלים גם כך מפילוג וחילופי האשמות סביב ההפסד בבחירות – שתומכי סנדרס מאשימים בו את הממסד – העלאת הנושא הישראלי, שבו הממסד נמצא מימין לאובמה והפרוגרסיבים משמאלו, רק מחריפה את הפילוג בזמן שהדמוקרטים צריכים להתאחד מול טראמפ. לא זו בלבד, אלא שהוא גם מחדד את ההבדלים בין הדמוקרטים למתנגדי טראמפ במפלגה הרפובליקנית, קבוצה שהדמוקרטים יצטרכו לשתף איתה פעולה כדי להישאר רלוונטיים בעידן טראמפ (כפי שהם עושים למשל בנושא רוסיה). ובכל זאת, הרצון להתנקם בנתניהו ולתקוע לטראמפ עוד אצבע בעין גבר על שיקולים פוליטיים.