הכלכלן השחור שנלחם באפליה מתקנת

בגיל 86 ואחרי שנים רבות של כתיבה פורייה, תומס סואל, מההוגים הבולטים והבהירים של השוק החופשי בזמננו, מניח את העט ופורש. הלל גרשוני מצדיע לאיש שחיבוריו השפיעו על רבים בעולם כולו

בעקבות הניסיון האישי, שינה את השקפתו מן הקצה אל הקצה. תומס סואל (צילום מסך)

הנרי עמד להיות אב שוב, אילו חייו היו נמשכים מספיק. הוא ידע כנראה שהוא גוסס, אף שכנראה לא ידע ממה. בשנת 1929, אנשים שחורים בדרום ארה"ב לא תמיד הלכו לרופא כשהיו חולים. בכל מקרה, כשווילי הרתה, הנרי הלך לדודתו מולי ושאל אם היא יכולה לגדל את התינוק… בירדי [הבת הצעירה של דודה מולי] קיבלה את הכבוד לקרוא לו על שם החבר שלה, תומס הנקוק. שמה הרשמי של דודה מולי היה מאמי סואל.

כך נפתחת האוטוביוגרפיה של תומס סואל, A personal odyssey. התינוק תומס נולד ללא אב, גודל בידי דודתו של אביו, וחי חיי עוני ודוחק בצפון־קרוליינה (שבה ראה בעיקר שחורים; כשראה בעיתון תמונות של אנשים בלונדינים הוא היה בטוח שזו המצאה). בהמשך עבר לניו־יורק, והפך עם השנים להיות אחד הדַּבָּרים המשפיעים ביותר בהגות הכלכלית־חברתית התומכת בשוק חופשי ומתנגדת לניסיונות להנדס את החברה, דוגמת האפליה המתקנת.

במשך למעלה מחמישים שנה כתב סואל ספרים, מחקרים, מאמרים וטורים במגוון רחב של במות. עתה, בגיל 86, החליט לצאת לפנסיה.

תהפוכות וקשיים רבים עבר סואל עד שהגיע למעמדו הנוכחי. בגיל 17 הוא נאלץ לנשור מבית הספר בשל קשיים כלכליים. זמן קצר לאחר מכן, בתקופת מלחמת קוריאה, התגייס לחיל הנחתים. בזכות העניין הוותיק שלו בצילום, הוא שירת במשך שנתיים כצלם. עם תום שירותו עבד בוושינגטון, ובינתיים השלים לימודים. בזכות ציוניו הגבוהים וההמלצות של המרצים שלו הוא התקבל לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. הוא סיים את התואר בהצטיינות, והשלים את התואר השני באוניברסיטת קולומביה. את הדוקטורט שלו השלים בשנת 1968, באוניברסיטת שיקגו.

בשנות העשרים של חייו היה סואל מרקסיסט; את התזה שלו בהרווארד הוא כתב על המרקסיזם, והחליט אז "להתעלם מכל פרשניו של מרקס, לקרוא את שלושת כרכי 'הקפיטל' ולהחליט בעצמי". אבל עיוניו ומחקריו, כמו גם ההיכרות הקרובה שלו עם כשלי המערכת הפדרלית, שינו את השקפתו מן הקצה אל הקצה והוא הפך להיות תומך מרכזי בגישת השוק החופשי ומתנגד חריף לניסיונות של הנדסת השוק: הוא ראה כיצד העלאת שכר המינימום פגעה בעובדי תעשיית הסוכר של פוארטו־ריקו, וגילה שלעובדים הממשלתיים האחראים על אכיפת החוק היה אכפת יותר מהמשרות שלהם מאשר מחייהם של העניים.

בקטע מרתק המופיע באוטוביוגרפיה שלו תיאר סואל היתקלות שלו עם הבירוקרטיה הממשלתית:

בקיץ 1959, כמו בקיץ 1957, עבדתי כפקיד הקלדה במטה שירותי בריאות הציבור של ארה"ב בוושינגטון. האנשים שעבדתי איתם היו נחמדים מאוד, ולמדתי לחבב אותם.

יום אחד, אדם עבר התקף לב במדרכה מחוץ לשירותי בריאות הציבור, סביב השעה חמש אחר הצהריים. הוא הוכנס פנימה לחדר האחות, ושם נשאל אם הוא עובד ממשלה. אילו היה, הוא היה רשאי להילקח למתקן רפואי שם. לרוע המזל הוא לא היה עובד ממשלה, ולכן התקשרו לבית חולים מקומי כדי שישלח אמבולנס. עד שהאמבולנס עשה את דרכו בקילומטרים הרבים של שעת העומס של וושינגטון, האיש מת.

הוא מת כשהוא מחכה לרופא, בבניין מלא ברופאים.

שום דבר מעולם לא המחיש לי באופן דרמטי כל כך את טבעה של הבירוקרטיה, ואת הדגש שלה על נהלים ולא על תוצאות.

גם את נזקי האפליה המתקנת ראה סואל מקרוב. כמרצה התעקש סואל על סטנדרטים גבוהים והתנגד בתוקף להעתקות, דבר שגרם לנפילה של 30 אחוזים בציונים ועורר כלפיו זעם רב. הוא גילה שהלחצים להעלות ציונים והאפליה המתקנת גרמו לחשד אוטומטי בכל שחור שהצליח – האם זה באמת קרה בזכותו, או רק בזכות המערכת?

ב־1980 פרש סואל מהמערכת האקדמית והצטרף למכון הובר, שבו נשאר חבר במשך עשרות שנים.

כתיבה מפוכחת ואלגנטית

ומזווית אישית: לפני כתריסר שנים רכשתי ספר בשם "עימות בין השקפות". על המחבר, תומס סואל, לא שמעתי מעודי, אבל הנושא היה מעניין ושקעתי בקריאה. הספר היה מקורי ומרתק: במספר לא רב של עמודים הצליח סואל לפרוס משנה מסודרת ושיטתית העומדת על ההבדלים בין ההשקפות השונות שאנו מכנים "ימין" ו"שמאל", אבל סואל מכנה "ההשקפה הגדורה" ו"ההשקפה הלא גדורה". על פי סואל, בעלי ההשקפה הגדורה גורסים שלאדם יש טבע מוגבל, גם מבחינה מוסרית (הוא לא מלאך) וגם מבחינת יכולות (הוא איננו כול־יכול). בעלי ההשקפה הלא־גדורה, לעומת זאת, מאמינים שהאדם בבסיסו הוא נשמה טובה וטהורה ושהוא מסוגל לכל דבר; הדבר היחיד העומד בין האדם לבין גאולתו היא הבערות, ואת זה הנאורות יכולה לפתור ולהצעיד אותו לעולם חדש ומופלא.

הספר הזה שימש עבורי אבן דרך בגיבוש השקפותיי שלי בנושאי כלכלה וחברה. הוא אפשר לי לחשוב על השקפות שונות בבהירות ובאופן שיטתי.

כמה שנים לאחר מכן שוב הגיע לידי ספר מאת תומס סואל, "יסודות הכלכלה". למרות השם המשעמם, התברר לי שמדובר ביצירה יוצאת דופן מבחינת בהירות והסברים אלגנטיים. בספר הזה נוגע סואל כמעט בכל סוגיה כלכלית חשובה, ומטפל בה בצורה חדה. נושאים רבים, כמו למשל שכר המינימום ופיקוח על שכר דירה, שמעולם לא חשבתי עליהם לעומק לפני כן, הוצגו לפניי באור חדש.

חלפו כמה שנים והנה נתקלתי שוב בשמו של תומס סואל, הפעם במאמר פרי עטו על האפליה המתקנת. דעתי על האפליה המתקנת הייתה שלילית בבסיסה עוד לפני כן, ולו מפני שכשמה כן היא – אפליה, אבל במאמרו המרתק והמקיף המחיש סואל כיצד הנפגעים מהאפליה המתקנת הם בראש ובראשונה אלה שהמדיניות נוצרה לכאורה לטובתם, והראה באופן משכנע שאי אפשר להגן עליה כלל ועיקר.

מאז קראתי עוד לא מעט ספרים ומחקרים, האזנתי להרצאות והשתתפתי בדיונים רבים, אבל כתיבתו הבהירה והמשכנעת של תומס סואל נשארה משמעותית ביותר בעבורי. כמוני, כך מתברר, ישנם רבים מאוד ברחבי העולם שכתיבתו שינתה את צורת חשיבתם ואפשרה להם מבט בהיר ומפוכח על בעיות הכלכלה והחברה.

ייתכן שאחת הסיבות לכך היא הביוגרפיה המרתקת והייחודית של סואל. נראה שדווקא נסיבות חייו הן שהפכו אותו להיות כותב משכנע כל כך. כשהוא כותב על שכר המינימום ועל החשיבות שבמתן אפשרות לעניים להיכנס לשוק העבודה גם במחיר זעום כדי לצבור ניסיון, הוא אומר זאת מניסיונו האישי. כשהוא כותב על נזקי האפליה המתקנת, הוא אומר זאת כבן לאחד המיעוטים שהאפליה מנסה לעזור להם, ונוכח הנזקים שהוא חזה במו עיניו.

במשך עשרות שנים סואל כתב וכתב. עשרות ספרים ואלפי טורים, כמו גם הופעות טלוויזיוניות, הפכו אותו לאחד הכותבים המשפיעים ביותר התומכים בשוק החופשי, ולאחד המובילים הרהוטים של עמדה זו.

מתייצב לצד ישראל

וגם זווית ישראלית ישנה: בעיצומו של 'צוק איתן' כתב סואל נגד המדיניות הדוחפת להפסקות אש. כמיטב יכולותיו בניתוח חברתי וכלכלי, משנתו החדה היטיבה ראות גם בתחום המדיני. סואל הדגיש שקריאה להפסקות אש ולמשא ומתן מצילה אולי חיים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא גובה יותר חיים, משום שהיא מנמיכה את המחיר שהתוקפן משלם על תוקפנותו.

"ישראל הותקפה לא רק על ידי מספר עצום של רקטות, אלא גם פלשו אליה – מתחת לפני הקרקע – על ידי רשת של מנהרות. יש משהו גרוטסקי באנשים החיים אלפי קילומטרים משם, בביטחון ובנוחות, ובפקפוק יהיר מנסים לבצע מיקרו־ניהול למה שהישראלים עושים בעניינים של חיים ומוות", כתב סואל.

כעת, בגיל 86, פורש סואל מכתיבה ועובר להתמקד בצילום, תחביבו הישן. יחד עם אלפים רבים של כותבים ופעילים שהושפעו ממנו אני מביע את תודתי והוקרתי העמוקה כלפיו, ומאחל לו אורך ימים ופרישה נעימה. השפעתו הברוכה עוד תמשיך ותהדהד ללא ספק בטרקלין הדעות הגדול של העולם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

  1. אין דבר יותר משעשע מפשיסט אינפנטיל שמצדיק פרופיילינג לשחורים, משתמש בשחור בשביל להילחם בהעדפה מתקנת. כשנוח תיוג ואפלייה בחוק זה שולי, וכשלא זה פגיעה בחוקה. משעשע. במיוחד הקטע שהם מתקשים להבין -דמוקרטיה היא לא עריצות הרוב וגם למיעוט מגיע לחיות בכבוד. אבל זה חלק מחוסר האמפטיה הכללי של השמרנים הלבנים שגובל בפסיכופטיה (אירוני שהם מאמינים שהגבר הלבן מדוכא). מצחיק לראות בובה שחורה עוזרת להם, אותה בובה אגב מפרגנת לבוש ותוקפת את אובמה. ללא ספק בובה עם חשיבה ביקורתית.

    1. תודה שהוכחת שוב – שבניגוד לשקרים שמספרים לנו בתקשורת, האוייב הגדול ביותר של המדע הם השמאלנים. כל פעם שיש מתודולוגיה מדעית שלא מסתדרת להם עם האידאולוגיה, הם ישר מעלימים אותה בשיטות הפחדה והשתקה. פרופיילינג זה בסך הכל שימוש יעיל יותר במשאבים. אם סטטיסטית ידוע שבאדמת חמרה הסיכוי למצוא ברזל גבוה יותר מאדמת לס, הרי שנשקיע את מירב חיפושי הברזל באדמה מסוג חמרה. אותו הדבר כשמבצעים בדיקה בטחונית כשעולים למטוס. הסיכוי שילדה יפנית בת 5 תתפוצץ באמצע הטיסה נמוך בצורה דרסטית יחסית לסיכוי שגבר ערבי בשנות ה20 יתפוצץ. לכן כשמחפשים טרוריסטים חדשים, מסתמכים על סטטיסטיקת הטרוריסטים הקודמים. הקטע המצחיק הוא שאם גברים לבנים סטרייטים עשירים היו יוצאים בפרופיילינג, השמאלנים היו מתלהבים רצח מהשיטה המדעית הזו, אבל אפעס, יוצא שדווקא לקבוצה "מוחלשת" (ולא חס וחלילה חלשה, כל העולם כולו בנוי מ"קורבן" ו"מקרבן". תפיסה כל כך אבסורדית שזה היה מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב) יש יצוג של כבוד בפרופיילינג, אז השמאל כמובן נזעק "גזענות". חמודים, לא כולנו עוסקים בטרור בצורה שווה. הפתעה. פרופיילינג רק משקף את את המציאות לנגד עיניכם. אתם יכולים לרסק את כל המראות בעולם כל פעם כשמה שמשתקף בהן לא מוצא חן בעיניכם, אבל הפרצוף שלכם עדיין ישאר מכוער.

    2. כן, כי שחור שלא מסכים איתך הוא בובה. כשמדובר ברעיונות מה שחשוב הוא הרעיון ולא צבע העור של בעל הרעיון. שחורים לא חושבים אחרת מלבנים.

    3. אינפנטילי אמרת, וכתבת תגובה אינפנטילית ולא מכובדת שמתייחסת לגופו של הכותב במקום לגופו של עניין.
      ועכשיו לעניין:
      1. דמוקרטיה אינה עריצות הרוב – משפט מצוטט כל-כך, שקשה להגזים במידת חוסר ההבנה של אנשי שמאל לגבי משמעותו: בסוף מישהו צריך להחליט. ואם זה לא יכול להיות הרוב, אז בהכרח זה יהיה מיעוט. (משפט לוגי) כלומר הברירה היא בין עריצות הרוב לעריצות המיעוט. אצל חסידי התכנון וההנדסה החברתית (סוציאליזם) זה נכון במובן הכי גרוע של המילה: מי שמחליט הוא בסוף אפילו לא מיעוט מהעם אלא דרג פקידותי לא נבחר. וכמו שתומס סואל אמר על מקרה מות האיש שבו נכח: "שום דבר מעולם לא המחיש לי באופן דרמטי כל כך את טבעה של הבירוקרטיה".
      2. אין יותר מגוחך מלקרוא לתומס סואל בובה. אפשר אולי לומר עליו כל מיני דברים, אבל להגיד "בובה" על מישהו שהולך נגד הזרם והממסד בכל כך הרבה מובנים?
      בקיצור, התחלקת על השכל. (אפשר להבין למה אתה קורא לעצמך טפלון…)

    4. טפלון אתה לא
      אולי נייר דבק לזבובים
      לפי הדברים שכתבת אתה אפילו לא יודע מי האיש
      אבל טפלון כותב
      דברי הבל כמובן
      אבל לכתוב מותר
      גם לי

    5. היחס שלך לתומאס סואל ככ יהיר שאין לך מושג. רק אדם בור מוחלט שחושב שהוא חכם גדול יכול היה לכתוב תגובה ככ עלובה – ולהצדיק בכך את דברי החכמה של סואל.
      איזה נאד נפוח

  2. עצוב אבל הוא ייצר כל כך הרבה תוכן שיספיק לי לעוד הרבה שנים…

  3. עצוב, אבל הוא ייצר כל כך הרבה תוכן שיספיק לי לעוד הרבה שנים

  4. אם ספרים של האיש היו אבן דרך לחשיבה ולעמדה של גרשוני, אזי מדובר באמת באחד מהוגה דעות מהחשובים שידע האנושות כלל!

  5. קראתי את יסודות הכלכלה בימי ה'הליכה לרוטשילד' המכונה 'המחאה החברתית'.
    היה לי רעיון לקנות 400 עותקים של הספר ולחלק לשוכני האוהלים, בתקווה שהם ישימו לב לשטויות שהם פולטים מפיהם.
    אבל חברים אמרו לי שחבל על הכסף כי אין סיכוי שהעדר שם יצליח לקרוא ברצף יותר מכמה עמודים.

  6. יש כמה גישות אחת מתנשאת שרואה בשחורים
    גזע נמוך וחלש שצריך להאכיל בכפית.
    ויש גישה שרואה בשחור פראי בטלן ואיום.
    ויש כאלה שרואים בשחור סוג של איום אחר
    כלומר הוא בעל יכולת כלבן.ולכן יכול לצאת החוצה
    ולהיטמע בקרב השלטון והחברה ולתפוס נתח על חשבון הלבן.אף אחד מהאוחזים בגישות השונות.
    אינו מתייחס לשחור באבירות והגינות.
    השמאל חושב שהשחור נחות אז נעזור לו ונסלח לו.
    הימין רואה בו נבער וחושש מהשתלטות שחורה.
    הקיצונים רואים בו איום על הרוב הלבן.
    באופן יחסי השחורים הכי פחות משולבים בחברה.
    הצבע שלהם בעוכריהם.האדם נרתע ממי ששונה ממנו באופן מהותי.לצערי בכל העולם יש מדינות עם מיעוטים ותמיד המיעוט יסבול מהרוב השולט עד כדי סכנת רצח עם ממש.כפי שקורה בימינו שיש טבח בנוצרים באפריקה ובארצות ערב.לדעתי על השחורים באמריקה להתפקד לרפובליקנים כך שחלקם יהיו רפובליקנים וחלקם דמוקרטים ואז יהנו
    מתמיכה של שני חלקי המפה הפוליטית.בנוסף עליהם להתבולל בחברה הלבנה וכן עם שאר המיעוטים.וכן יש לסייע להם בלימודים במילגות
    ושיעורים פרטיים.והוצאתם מהגיטו.וניתן לשפר את המצב.

    1. שלוש שאלות לשמאלן
      1. בהשוואה למה?
      2. באיזה מחיר?
      3. איזה ראייה "קשה" יש לך?