מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

פופוליזם וחירות

במלחמת הדעות שבין הסוציאליסטים וחסידי הריכוזיות לשוחרי החירות, מתחילים האחרונים עם חיסרון מובנה. אך אל ייאוש: עדיין אפשר לכבוש את לב הציבור מבלי לגלוש למחוזות הפופוליזם

הבטיח פרוטקציוניזם ומכסים; עצרת למען טראמפ. צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0 VIA FLICKR

דונלד טראמפ

באופן מסורתי דוגלת המפלגה הרפובליקנית בארצות־הברית בחירות כלכלית, בכלכלה גלובלית, בהפחתת רגולציה ובהקטנת תקציב המדינה והמיסוי. בניגוד לעמדות הרפובליקניות המסורתיות הבטיח המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ "לייצר מקומות עבודה", להעלות את הוצאות המדינה על תשתיות וביטחון, ולהטיל מכס של 35% על "יבוא" מוצרים שמייצרות חברות אמריקניות מחוץ לארצות הברית. טראמפ הביע התנגדות להסכמי הסחר, הבטיח לבחון מחדש את הסכמי הסחר החופשי עם ארצות הברית, וניהל מערכת בחירות בנימה איזולציונית זרה לערכי הכלכלה החופשית של ארצות הברית בכלל ושל הרפובליקנים בפרט.

ההצדקה היחידה שיכולים חסידי החירות, הגלובליזציה והכלכלה החופשית למצוא בעמדותיו אלה של טראמפ היא הניצחון האלקטורלי שלו ושל הרפובליקנים בבחירות.

בראיון שפורסם באתר לפני מספר שבועות עם כריסטופר דה־מות', חוקר רפובליקאי מתחום מדיניות הכלכלה החופשית, שאל המראיין חננאל ארמן האם לדעתו "כיום אי אפשר לזכות בבחירות עם רטוריקה של שוק חופשי", והאם "המועמדים חייבים לאמץ רטוריקה פופוליסטית, מפני שרטוריקת החירות הכלכלית מורכבת מדי עבור אזרחים מהשורה". דה־מות' ענה: "כן. אני מסכים".

להנחה שלחירות הכלכלית ולשוק החופשי אין סיכוי לזכות בתמיכת הרוב הדמוקרטי יש השלכות מרחיקות לכת, המצדיקות בחינה ובדיקה.

קשיים בשיווק החרות

רוב בני האדם נוטים להעדיף ביטחון על חופש.

כנראה מסיבה זו הרוב נוטה לקחת את המשאבים מהמגזר העסקי, המכונה "העשירים", ולהעבירו לממשלה ולפוליטיקאים המכונים "הציבור".

הכלכלה החופשית מביאה צמיחה שלוקחת שנים, ו"חלחול הצמיחה" גם הוא לוקח שנים. כלכלה המנוהלת על ידי הפוליטיקאים, הממשלה, החקיקה, הרגולציות ותקציבי העברה מבטיחה למצביעים פתרונות מידיים, תוך קדנציה אחת, לכל מצוקות בני האדם והחברה. לפוליטיקאים, לפרופסורים ולאידאולוגים קשה להסכים שהשוק ינהל את עצמו, ואילו הם יכולים רק להפריע.

הכלכלה החופשית מתקנת את עצמה על ידי הפסדים, פשיטות רגל ומשברים כואבים –"הרס יוצר", לכן גדולה התמיכה בהתערבות ובניהול ממשלתיים, למניעת "כשלי שוק". אף אחד לא מוותר מרצון על משאבים וכוח: הממשלות והפוליטיקאים לסוגיהם לא יסכימו מרצון לוותר או לקצץ במחצית התוצר הלאומי השנתי שנמצאת בידיהם. קשה לתאר שלטון, מערכת פוליטית ומפלגה שיפעלו לצמצום המשאבים הנמצאים בידיהם ומחולקים לתומכיהם.

צמצום העוצמה הכלכלית של המערכת השלטונית־פוליטית בדרך של מאבק פוליטי־מפלגתי מהווה בעיה מבנית.

איך בכל זאת

לפני שמפלגות ליברליות פונות לפופוליזם ולמצע המנוגד לחירות ולכלכלת השוק החופשית; לפני שהימין הליברלי מציע "כלכלה חברתית", צריך לנסות אמצעים ודרכי הסברה שאינם מנוגדים למטרה.

הדרישה לקצץ בתקציבי הממשלה לסוגיהם לא תזכה לתמיכה, אולם הקריאה להורדת מסים היא פופולרית מאין כמותה. לא יהיה קשה לגייס את התנגדות הציבור למחירי הרכב והדלק, המורכבים ברובם ממסי הממשלה. הדרישה ל"ממשלה קטנה" צריכה להינשא על אינפורמציה שתפרט את עשרות הדרכים המתוחכמות בהן שואבת הממשלה למעלה ממחצית ההכנסה, פרי העבודה הקשה של משפחה מהמעמד הבינוני. האמירה: "אל תגידו לי מה לעשות עם הכסף שלי, אני יודע טוב יותר מהממשלה ומהפוליטיקאים מה השימוש היעיל ביותר בהכנסתי", מדברת להרגשתו של רוב העם.

הציבור מכיר ומתעב מניסיונו את הביורוקרטיה הממשלתית, וכל קריאה לקיצוץ תקציבי הממשלה על ידי הקטנת מספר הפקידים תזכה להסכמה.

קשה למצוא מי שאוהב את הפוליטיקאים, חברי הכנסת, העסקנים והמפלגות. הדרישה להקטין את מיליארדי השקלים הנמצאים בשליטתם תתקבל בהסכמה. התיעוב מ"קשרי הון־שלטון" גם הוא מובן ומוצדק. צריך וגם אפשר להראות איך הקשר של ההון עם השלטון פוגע בחירותו של הצרכן, משחית את ההון ומשחרר אותו מתחרות ומתלות בצרכנים.

כאן המקום להזכיר שלא כל רגולציה היא רעה. אפשר גם לקבל תמיכה ברגולציות שמטרתן למנוע מונופולים ממשלתיים ופרטיים, ולעודד תחרות, יזמות ועסקים קטנים וחדשים. גם המונופולים של הוועדים בנמלים, ברכבת, בחשמל ובמים אינם פופולריים.

מלחמת החירות

במעמד הבינוני במערב, וגם בישראל, מתרבים אלה שמאסו בשליטת הפוליטיקאים על חייהם. ישנה אפשרות ל"מלחמת חירות" של האדם העצמאי והאחראי, שרוצה להשאיר אצלו חלק גדול יותר מפירות עבודתו. הולכים ורבים בני האדם המרגישים רצון ויכולת להיות אחראים בעצמם למשפחתם ולביטחונה הכלכלי. הם משוכנעים שיוכלו להיות אחראים לבריאות ולחינוך של ילדיהם אם רק תשאיר הממשלה את האמצעים הדרושים בידיהם.

אסור לתת למאה העשרים להישכח; אותה מאה שהתחילה באשליות מפליגות על מדינה, שלטון ותכנון לאומיים או מעמדיים, שיביאו צדק חברתי ויגשימו את כל החלומות, והסתיימה בניפוץ החלומות, באכזבות ובאסונות נוראים.

ישנה תקווה שהמאה העשרית־ואחת תהיה בכל זאת המאה של החירות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. זה בגלל שבשום מדינה בעולם לא מלמדים כלכלה בביה"ס.
    90% מהמצביעים מסיימים את לימודיהם (12 שנות לימודים וכמעט מחצית לומדים עוד 3 שנים לתואר ראשון) מבלי שמעולם למדו את המושגים והעובדות הבסיסיות בכלכלה. אני לא מתכוון לשאלות מורכבות שעליהם גם המומחים מתווכחים אלא ממש לבסיס: היצע וביקוש, אינפלציה וצמיחה, מדדי תל"ג לאורך ההיסטוריה והשוואה בין מדינות שונות וכו'. גורניש כלום.

    ילדים יודעים מה ההבדל בין דעות הפרושים לצדוקים לגבי שור נגח אבל לא מה ההבדל בין קיינס למילטון פרידמן או אפילו מי שניהם היו. אפילו את ריקרדו ואדם סמית' לא לומדים.

    ואז הם צריכים ללכת ולהצביע על הזה בבחירות.

    זה כאילו היינו מבקשים מאנשים שמעולם לא למדו פיזיקה או מדע להצביע מי צודק: אינשטיין או ניוטון.
    ואז מתפלאים כשהם היו דוחים את שניהם ומכריזים שהעולם שטוח.

    והכי עצוב זה האינטלקטואלים מהשמאל שפשוט מסרבים להבין את הכשל המובנה הזה.
    אם מכריחים את כולם ללמוד בביה"ס של המדינה, שבהם לא מלמדים כלכלה בכלל,
    אבל מתעקשים שהמדיניות הכלכלית תיקבע בבחירות חופשיות ושיוויוניות, מה הפלא
    שפעם אחרי פעם זוכים דמגוגים הרסניים?

    לנתניהו למשל יש מדיניות כלכלית מצויינת, שהניבה תוצאות מצויינות כשהיה שר אוצר.
    (אני אגב מתנגד לו מסיבות אחרות, אבל לא מוצא אף אחד טוב יותר במערכת הפוליטית היום).
    אבל אחרי שהתרסק בבחירות על רקע כלכלי (12 מנדטים אחרי שהיה שר אוצר), וסבל
    מחאה חברתית (שהייתה אולי מוצדקת בארה"ב אחרי הקריסה של 2008 אבל אבסורדית
    בישראל שדווקא הצטיינה כלכלית בזמן המשבר) הוא למד על בשרו שהציבור כפוי טובה ובור מוחלט בכלכלה. ולכן מאז הוא מתרחק ממנה כמו מאש. הוא מתמקד רק בביטחון וחוץ, ומשאיר את
    משרד האוצר לדמגוג התורן (לפיד, כחלון ומי יודע מי אחריהם) שמבטיח הרים וגבהות
    בלי שום יכולת לקיים.

    והתוצאה היא שורה של רפורמות וחוקים חסרי כל היגיון (מע"מ אפס, מחיר למשתכן, פיקוח על שכר דירה, הלוואות מסובסדות לצעירים וכו') שרק גורמות נזק. אבל הציבור הרחב שהוא בור גמור בכלכלה ( לא במובן של טיפש אלא באותו מובן שבו אני בור בסינית) מתלהב ומצביעה בהמוניו לדמגוגים.

    ומילה טובה על נתניהו: הוא לא יזם אף הצעת חוק הרסנית בתחום הדיור בשנים בהם היה ראש ממשלה. במציאות הפוליטית שלנו גם זו מעלה. הוא כנראה מחכה ששינויים טכנולוגים (מכוניות אוטמטיות או עבודה מהבית באמצעות רובוטים) או כלכליים (העלאת הריבית בארה"ב) יפתרו את הבעיה מעצמה. וזה בסדר גמור. לפעמים לא לעשות כלום זו התגובה הכי טובה.

    1. זו בדיוק הבעיה שלי עם ביבי. הוא מבין בכלכלה, אבל ממנה שרים גרועים כדי לחסל את התחרות במקום למנות שרים טובים שיעזרו לשפר את המצב בארץ.

    2. מר שני, החיים לא פשוטים במדינה שבה נסמכים על קואליציה של מפלגות. עכשיו רק תחשוב מה היה קורה עם ההם היו גם ראשי ממשלה…

    3. דווקא זה לא באשמת נתניהו, ואפילו לא באשמת אף פוליטיקאי יחיד אחר.

      למרבה הצער פוליטיקאי לא יכול לממש "מדיניות טובה" (בכלכלה או ביחסי חוץ) אם הציבור הרחב לא תומך בה. כי בשביל לשלוט הוא צריך את הסכמת הרוב (בדמוקרטיה אבל בדרך כלל גם בדיקטטורה צבאית או דתית צריך הסכמה שבשתיקה מצד הרוב הדומם). ולכן בפני כל מנהיג חכם עומדת הדילמה:

      להנהיג מדיניות טובה אבל אז לאבד את הפופולאריות ובעקבותיה את השלטון. ואז המדיניות הטובה תופסק. או לממש מדיניות פופוליסטית, להמשיך לשלוט, אבל בלי יכולת לעשות את הדברים הנכונים.

      הפיתרון לכן הוא לא לחכות ל "מנהיג גדול", מושיע, שיעשה את מה ש "הפוליטיקאים הקטנים" של היום לא עושים. אלא להשכיל את העם בעובדות (להבדיל מ "לחנך את העם" לערכים). המהפכה יכולה להיות רק מלמטה למעלה ולא להפך.

    4. נתניהו לא "ממנה שרים גרועים כדי לחסל את התחרות" אלא ממנה, בלית ברירה, את מי שהבטיחו במערכת הבחירות להתמקד בנושא הכלכלי ולשפר את המצב, וקיבלו על סמך זה מנדט מהציבור: כחלון ולפיד.

      גם אני חושב, על סמך בקיאותי בתחום הכלכלה, שהמדיניות שלהם שגויה. אבל כאמור רוב הציבור לא למד כלכלה, כי כלכלה פשוט לא נלמדת בביה"ס או בתואר ראשון (פרט כמובן לתואר ראשון בכלכלה). וגם בצבא או בעיתונות האזרח לא לומד על כלכלה. ולכן אין פלא שהוא חסר הבנה בתחום ובוחר פעם אחר פעם בדמגוגים המציעים פתרונות מהירים ושגויים לבעיותיו הכלכליות של האזרח הפשוט.

      אני לא חושב שבנימין נתינהו, יצחק הרצוג, או כל אדם אחר בתפקיד ראש הממשלה היה יכול לפעול אחרת בהינתן הרכב הכנסת (גודל המפלגות השונות בו), בשתי מערכות הבחירות האחרונות. בכל מקרה היינו מקבלים או ממשלה סוציאליסטית פופוליסטית (הליכוד + כולנו יש עתיד והעבודה) או ממשלה דתית סקטוריאלית (הליכוד + בית יהודי וחרדים). בשני המקרים השוק החופשי ואיתו אזרחי ישראל היו נפגעים ממדיניות כלכלית חסרת אחריות והיגיון.

    5. ההבדל היחידי בין האקדמאים המרקסיסטים של המפלגה הדמוקרטית לבין האקדמאים המרקסיסטים
      של המפלגה הרפובליקנית…הוא השקרים לפני
      הבחירות.

      רודנות פיאודלית של מיעוט אקדמאי איננה דמוקרטיה.

  2. ובכל זאת, מה הם גישה של הימין האמריקאי הישן שנולד בסוף המאה ה19 של "פלאו-שמרנות"?