איך איבדו שופטי אזריה את חוש הצדק

את הרשעתו של אלאור אזריה ניתן היה להכיל אם היינו רואים פסק דין שקול, מאוזן ואמפתי. אך הניסוח המוטה והגורף של ההכרעה מעיד על ריקבון וקונפורמיות שפשו במערכת

חוש צדק טבעי; הפגנה למען אזריה מחוץ לבית הדין. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

משפט אזריה חשף את הריקבון שפשט בצמרת. לכאורה הצמרת תפקדה באופן ראוי. היא שיערה שמנגנוני הביטחון אינם טלית שכולה תכלת, ושלפעמים מתבצעים בהם דברים שאינם אמורים להתבצע ושאין הם זוכים להוקעה ועונש ראויים. על כן היא רצתה ללמד לקח את אלה שסרחו. אבל לרוע מזלה, היא בחרה באדם הלא נכון לבצע בו מנהג כפרות.

כבר משלביו הראשונים של ההליך נגד אזריה התברר כי אין לייחס לו עבירה פלילית כלשהי, אך הטרגדיה היא שאף אחד לא היה מוכן להודות בטעות. במשך חודשים רבים צפה הציבור ההמום במחזה האבסורדי של רמיסת כל נורמה של הגינות וכל מראה של אובייקטיביות בדרך להרשעת החייל. פסק־הדין של השופטים היווה נקודת שיא במחזה זה.

במהלך חודשי המשפט היינו עדים לקשיים רבים בקו התביעה. אכן מדובר במשימה קשה: להוכיח כי חייל שירה במחבל פצוע, בעוד מסביב מזהירים מהסכנה שנובעת מאותו מחבל, ביצע מעשה של הריגה. אך לקשיים אלה אין זכר בפסק הדין. השופטת הלר הדהימה את הקהל בכך שלא קיבלה אף אחת מטענות ההגנה. האמנם השופטים פעלו בקור רוח ובמקצועיות, וכתבו רק מה שעיניהם ראו?

אסתפק בינתיים בדוגמה אחת שמוכיחה כי לא כך הוא הדבר. השופטים ביקשו להוכיח כי אזריה ירה מתוך רגש נקמה ולא, כפי שנטען, כי הוא זיהה סכנה מהמחבל החי. וכך כתבו (סעיף 136):

הסרטונים מלמדים עוד כי לאורך כל האירוע התנהל הנאשם בשוויון נפש וללא כל דחיפות. לא ניתן לזהות פרק זמן כלשהו שבו נדרך הנאשם. גם בבואו לבצע את הירי, ניכר כי פעל הנאשם בצורה מחושבת, ולראיה עובר לרגע הירי עצמו אמר לסובבים אותו "זוזו, זוזו", על מנת שלא ייפגעו מהירי שהתכוון לבצע. הסרטים מלמדים אף זאת, שבין עיתוי הצעקה של אורי עופר לבין הירי בפועל, לא הרחיק הנאשם  אחרים מן הזירה ולא פעל להזהירם מפני המטען. חלף זאת הוא הפנה את גבו אל המחבל, התרחק ממנו כדי ליטול את קסדתו ורק לאחר מכן חזר והתקרב אל עבר המחבל לצורך ביצוע הירי. התנהגות זו של הנאשם לא עולה בקנה אחד עם תחושת סכנה שחייבה מענה מיידי ובהול שנועד "להציל חיים" של חיילים ואזרחים שהתקבצו "בצורה שאננה" בקרבת המחבל.

ניתן לראות עוד כי גם ההכנות לירי שביצע הנאשם נעשו בצורה איטית: עתותיו של הנאשם היו בידיו למסור את הקסדה לרב"ט מסיקה. רק לאחר מכן דרך הנאשם את הנשק ב-60 מעלות וירה, לא לפני שהשתהה עד פרק זמן קצר, ואף שיפר את זווית עמידתו כלפי המחבל. כל זאת, חרף העובדה כי הנאשם תורגל בביצוע ירי אינסטינקטיבי במצבים של סכנה. בנוסף, לא ברור מדוע הנאשם בחר להסיר את הקסדה אם חשש כי המחבל נושא עליו מטען חבלה, שכן הנאשם אישר כי גם אם כיוון את הירייה אל ראשו של המחבל, יכול היה הקליע לפגוע בגופו בשל סטיה של הנשק, ובכך לגרום לפיצוץ המטען ולהתממשות הסכנה.

מה יש לנו כאן? השופטים צופים בתנועותיו של אזריה וגוזרים מהן פרשנויות סובייקטיביות על מצבו הנפשי הפנימי. פרשנויות אלה אולי נראות להם משכנעות, אבל מאחורי טענותיהם אין שום ביסוס. נראה שהשופטים אינם מתארים לעצמם כי בני אדם בתחושת סכנה מתנהגים באופנים שונים – תלוי באופי, במבנה הנפשי ובנסיבות. מי אמר שתחושת סכנה מביאה בהכרח לסימנים של בהלה, לניסיון להזהיר את האנשים וכו'? מי אמר שמי שתורגל לבצע ירי "אינסטינקטיבי", אכן יפעל לפי "האינסטינקטים" שתרגל כאשר הוא צריך לבצע ירי בזמן אמת? מי אמר שמצב של מתח בהכרח מזרז ולא מאט תנועות של בן־אדם?

כנגד כל השערה סובייקטיבית מסוג זה אפשר להעמיד השערה חלופית, לא פחות משכנעת. למשל, כאשר בן אדם שיחסית איננו מנוסה חש סכנה ממשית, הוא עשוי דווקא להאט את תנועותיו כדי לא לבצע טעות כלשהי בשעה שהוא ממוקד בלעדית במציאת הפתרון לסכנה. או: ביצוע ירי ממרחק ולא מטווח אפס, תוך ניסיון לכוון במדויק לכיוון הראש, עשוי להעיד דווקא על כך שלא הנקמה הניעה את הנאשם אלא תחושת הסכנה.

בקיצור, שימוש בניתוח הסרטון כדי לחזק את הטענה בדבר מניע נקמני לירי הוא בגדר שימוש לא־מקצועי בתחושות הבטן של השופטים במקרה הטוב, והטיה מכוונת במקרה הרע. אך מכיוון שאני תלמיד טוב של השופטים המכובדים, והם לימדו אותי להתעלם מהשערות של צד ההגנה, אני דוחה את הגרסה כי הם פעלו מתוך תמימות, וקובע באופן חד־משמעי כי אכן מדובר בהטיה מתוך להט בלתי־נשלט להרשיע.

השופטים פעלו כאן כמוציאי דברה של התביעה, ולא כצד ניטרלי הניחן ביכולת ביקורתית מינימלית ושכל ישר. זהו מעשה מתריס. לו רצו לשמור על מראה של מכובדות, היו כותבים פסק דין מורכב ובו הקשבה ותשומת לב לחולשות בטענות התביעה. אך חיפוש הצדק והאמת לא היה בין מטרותיהם.

הקונפורמיזם של הציבור הנאור

מדוע השופטים נהגו כך? הסוציולוגית אווה אילוז תהתה פעם האם אפשר לדמיין את פרשת דרייפוס במחוזותינו. היא לא התכוונה לשאול האם תיתכן כאן רדיפה של בן־מיעוט על ידי ממסד צבאי ומשפטי באמצעות האשמת שווא, אלא האם במקרה של רדיפה כזו יימצאו בתוך המערכת אנשים הגונים מספיק אשר ישימו קץ לבושה. לטענת אילוז, לא האינטלקטואלים הציבוריים שהרימו קול זעקה למען חפותו של דרייפוס הם שגרמו לזיכויו בסופו של דבר, אלא בעלי תפקידים שהגיעו למסקנה כי דרייפוס הואשם לשווא ופעלו להביא לזיכויו, אף שהיו מודעים לסיכון של התנקמות בהם מצד המערכת. האנשים האלה היו שמרנים בעלי דעות קדומות אנטישמיות, שהאמינו בערכי הצבא והפטריוטיות, אך עם זאת הם הגיעו למסקנה כי במקרה ספציפי זה נעשה לאדם עוול ופעלו לתקן אותו. בשעת מבחן הם הצליחו להתעלות מעל דעותיהם הקדומות ומעל האינטרס האישי שלהם, ודבקו בעקרונות הצדק האוניברסליים. בישראל, טענה אילוז, קלושים הסיכויים שדבר דומה יקרה, משום שהמחויבות לקבוצת ההתייחסות גוברת אצלנו על הדבקות באמת והצדק.

ניתוח זה של אילוז איננו מופרך. החברה הישראלית היא מגזרית במידה רבה, כאשר כל מגזר תופס עצמו כמשפחה שבה הלכידות ויישור השורות מוערכים יותר מדעה עצמאית וכבוד אישי. כל מגזר מפעיל מנגנוני לחץ חברתיים, אשר שוכללו במשך מאות שנים של חיים נטולי ממלכה בגלות. בכל זאת, נראה כי יש גם מידה של הגזמה בתיאור שמציעה אילוז. היא אמנם מכירה מקרוב את מה שמכונה אצלנו "הציבור הנאור", אך היא מכלילה את תכונותיו על כלל הישראלים. ואמנם גם כלל הציבור אצלנו נגוע במגזריות יתר, אך במקרים לא מעטים הוא מסוגל להתגבר על אותה המגזריות.

דוגמה בולטת לכך היא היחס למשפט רומן זדורוב. בניגוד למשפט אזריה אינני יכול לטעון בנחרצות שפסק הדין בעניין זדורוב פגום, אך זוהי אמונתם של רבים בציבור. העובדה הזו מנוגדת לסטריאוטיפים על הישראלי הפשוט, שמואשם השכם וערב בגזענות וחטאים אחרים. זדורוב הוא זר אולטימטיבי – עולה, לא יהודי, איננו שולט בשפה בצורה טובה, ונטול קשרים חברתיים במקום החדש. קל לחשוד בו. ולמרות זאת, רבים בציבור החשים כי הוא לא זכה למשפט צודק מתייצבים לצדו, בין אם מתוך חוש הצדק הטבעי ובין אם מתוך תחושה שכל אזרח עשוי להיקלע לסיטואציה דומה, יהיה מוצאו אשר יהיה.

אך ככל שעולים בסולם החברתי, חוש הצדק הטבעי מתחיל להתקהות. אילוז אמנם לא דייקה לגבי תכונות הציבור הישראלי באופן כללי, אך היא תיארה בצורה נאמנה את הנורמות שהשתלטו על הציבור הנאור. במקום שהעילית החברתית שלנו תעודד כבוד ועצמאות, היא הפכה למקום שמשליט קונפורמיות מוחלטת. דעה עצמאית ודבקות בעקרונות מופשטים נתפסות כנוהג פסול. זהירות, הימנעות מוויכוחים וההליכה בתלם לא רק שאינן נפסלות, אלא מעוּדדות בגלוי. זהו לב הבעיה. תופעות של קונפורמיות קיימות תמיד, אך רק חברה שאיבדה בושה מתהדרת בקונפורמיות כנורמה המרכזית הראויה לחיקוי והערצה. המקרה של אזריה איננו יוצא דופן. הציבור הנאור חי על פי ציווי יישור השורות, והתעלמות מבחינת הדברים לגופם.

לרוב, התנהגות כזאת אינה נוגעת לאזרחים פשוטים במישרין. אך במקרה של אזריה נשברו המחיצות בין הציבור הנאור לישראלי מן השורה. החייל הפשוט מרמלה ואתו הציבור שתמך בו חוו על בשרם את אותן נורמות ההתנהגות שהציבור הנאור התרגל אליהם. הם צפו בתדהמה כיצד קצינים שאמורים להעיד במשפט מקוּדמים, כיצד השופטים מקודמים ממש לפני הכרעת הדין, כיצד ראשי המערכת מאותתים לכיוון שהם מצפים מכולם להתיישר לפיו. ואילו הציבור הנאור לא הבין על מה המהומה; עבורו זה דפוס התנהגות מקובל. הציבור הנאור נכשל כישלון חרוץ כי לא יצא מקרבו ולו אדם אחד שהיה מסוגל לקרוא תיגר על הקו שנקבע על ידי ראשי הצבא.

הציבור הנאור הולך כעדר אחר המפקד העליון; איינקוט ויעלון. צילום: גילי יערי, פלאש90

להקים בישראל חבר מושבעים

בבסיסו של הצדק במשפט פלילי עומדת יכולת של אמפתיה; יכולת לחוש מניעים אפשריים להתנהגות בנסיבות אלה ואחרות. אחד החסרונות של משפט המנוהל על ידי שופטים מקצועיים הוא שיכולת האמפתיה נפגעת. שופט צריך להיות משכמו ומעלה, וניחן ביכולת דמיון יוצאת דופן, כדי להתחבר למגוון שלם של מבנים אישיותיים. לא בכדי, החברות הליברליות ביותר בהיסטוריה האנושית יצרו את מוסד חבר המושבעים, שבו נאשם נשפט על ידי שווים לו.

רק שופטים "מקצועיים" היו מסוגלים להאמין כי אפשר לגזור באופן חד־משמעי את תחושותיו של הנאשם מתוך תנועות פיזיות שנצפו בסרטון. בכל חבר מושבעים, לפחות אחד משנים־עשר החברים היה מסביר לחבריו כי התנועות שאזריה עשה עשויות להעיד גם על תחושת סכנה ממשית. סביר מאוד שאחד משנים־עשר האנשים שנבחרו באופן אקראי היה חש שאילו היה מוצא עצמו במצב דומה הוא היה מבצע את אותן תנועות שאזריה ביצע.

מוסד חבר המושבעים הוא מוסד מחנך. כל שנה הוא מלמד אזרחים רבים וטובים להתעלם מדעותיהם הקדומות, תהיינה אשר תהיינה, ולשפוט דברים לגופו של עניין ובהתאם לנסיבות. לא כולם מסיימים את הלימודים הללו בהצטיינות, אבל אני משוכנע שכל אחד לומד משהו, ויוצא מהחוויה של חבר המושבעים אדם טוב יותר. אם המשפט של אזריה מלמד אותנו משהו, זהו הצורך הדחוף להקים בישראל מוסד של חבר מושבעים.

____________

ד"ר אפרים פודוקסיק הוא מרצה בכיר למחשבה מדינית במחלקה למדע המדינה של האוניברסיטה העברית בירושלים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

33 תגובות למאמר

  1. מאמר מצויין!!! דברים מעין אלה עלו גם במחשבתי ואודה שזו הפעם הראשונה שיצא לי להבין ולחשוב בחיוב על שיטת המושבעים.

  2. מאמר מצויין!!! דברים מעין אלה עלו גם במחשבתי ואודה שזו הפעם הראשונה שיצא לי להבין ולחשוב בחיוב על שיטת המושבעים.

  3. אכן, חבר מושבעים! זו הייתה צריכה להיות המסקנה כבר ממשפט דרעי.

  4. מבריק. שווה לשאול אם יש בכלל למערכת משפטית (קל וחומר מערכת משפטית אזרחית) את הכלים לדון בזירת פעולה צבאית בכזו רמה מיקרוסקופית, בוודאי ובוודאי כדי לפסוק אם מדובר בירי נחוץ או לא נחוץ מבחינה טקטית. נראה שגם לשופטים אמפטים ורגישים באופן יחסי יהיה קשה מאוד מבחינה קוגניטיבית להכנס לנעליים של אזריה או של שאר הנפשות הפועלות.

  5. מסכים. גם הורדת הקסדה כמו שיודע כל מי שלא מבלה את שירותו הצבאי בבית משפט ממוזג, היא במקרים מסוימים כדי להיטיב לכוון. ביחוד כשמדובר בקסדה שלא הותאמה לראש הלוחם.

  6. מדובר בשופטים צבאיים בכירים שעוד צפויה להם קריירה צבאית או רגע לפני תחילת הקריירה האזרחית שלהם. ההחלטה שלהם קובעת האם יקודמו, האם יאריכו את השירות, לאיזה דרגה יגיעו ולאן יגיעו בהמשך אם לפרקליטות או כשופטים (או למטכל).
    הפסיקה הזו יכולה להיות עבורם צלש או טרש, והיה ברור להם מההתחלה הכיוון של הרמטכל ובגץ. לא מדובר בפרופסורים עם קביעות.

    לא מגיעים לכאלה דרגות אם לא יודעים לנווט בפוליטיקה האירגונית ולהיתיישר לפי רוח המפקד.

  7. שימו לב:
    ישנה טענה שחייבים להפריך אותה אחת ולתמיד. טענה שלא מקבלת מענה משום מה, טענה שהחלו להעלות כבר בהתחלה, טענה האופיינית בדר"כ לג'ובניקים ולכאלה שלא החזיקו בנשק מעולם.

    והטענה היא – הסיכון שפספוס בירי של אזריה יכול היה לגרום לפיצוץ חגורת הנפץ לכאורה של המחבל.

    נפתח בציטוט השופטת מגזר הדין: "ניתן לראות עוד כי גם ההכנות לירי שביצע הנאשם נעשו בצורה איטית: עתותיו של הנאשם היו בידיו למסור את הקסדה לרב"ט מסיקה. רק לאחר מכן דרך הנאשם את הנשק ב-60 מעלות וירה, לא לפני שהשתהה עד פרק זמן קצר, ואף שיפר את זווית עמידתו כלפי המחבל. כל זאת, חרף העובדה כי הנאשם תורגל בביצוע ירי אינסטינקטיבי במצבים של סכנה. בנוסף, לא ברור מדוע הנאשם בחר להסיר את הקסדה אם חשש כי המחבל נושא עליו מטען חבלה, שכן הנאשם אישר כי גם אם כיוון את הירייה אל ראשו של המחבל,
    ***יכול היה הקליע לפגוע בגופו בשל סטיה של הנשק, ובכך לגרום לפיצוץ המטען ולהתממשות הסכנה"***.

    אז ככה,
    חגורת נפץ ב99.9% מהמקרים ממוקמת באיזור מותניים, מקסימום למעלה יותר לכיוון בית החזה.
    על כן חגורת הנפץ ממוקמת במה שנקרא 'מרכז מסה'.
    כלל ידוע,
    אם רוצים להגדיל את הסיכוי לפגיעה במחבל – יורים למרכז מסה כאשר המטרה היא רחוקה, קל וחומר אם המטרה אינה נייחת.
    ככל שהמטרה יותר רחוקה, כך המרחק בין הראש למרכז מסה – מצטמצם.
    מנגד, כאשר המטרה קרובה כ"כ כמו במקרה הנ"ל – לא רק שקל מאוד לדייק ולפגוע ישירות בראש, זה כמעט בלתי אפשרי לפספס.

    מה היה לנו כאן?
    1. מטרה נייחת. סטטית!
    2. מרחק קצר מאוד עד מטרים ספורים (4 מטרים בערך) בין אזריה למחבל.
    3. אזריה לוחם מיומן. לוחם מצטיין גדודי. חובש קרבי.
    4. דריכה ב60 מעלות ו'כניסה למצב'.
    5. ירי בין כוונות. (בדגש על בין כוונות)

    כל לוחם פשוט בצה"ל מבין שמצב החטאה בסיטואציה שכזאת הוא אפסי!!!
    ואם לוחם בצה"ל מפספס דבר שכזה – אזי מראש הוא לא כשיר ללחימה, בטח לא לגזרת חברון.

  8. זה יפה ונחמד, אבל לא מתאים לפרופסור באוניברסיטה לקחת את כל מה שנאמר, להוציא ממנו משפט אחד ולפסוק בנחרצות שכזאת שהשופטים מוטים.
    בפסק הדין נכתבו הרבה הסברים שונים המראים למה הוא אשם. שקרים שלו, טיעונים חלשים מטעם ההגנה שניסתה למשוך את החבר משתי קצותיו ומומחים שלא ענו לעניין והביאו מקורות שסתרו את דבריהם. אני מסכים שהמשפט הספציפי שצוטט לא יכול היה לעמוד בפני עצמו כהוכחה שהוא ביצע פשע, אבל הוא מגיע כחלק קטן מהרבה מאוד עדויות. למרות כל זה, אני שמח שיש בעברית פרופסורים ימניים בחוג למדע המדינה. אני עד היום נתקלתי רק בשמאלנים.

    1. אבל זאת בדיוק הנקודה!! אין לו מטרה להוכיח שכל הפסק לא נכון. אומרים שאם כל חכמי הסנהדרין החליטו שמישהו אשם – אז הוא לא אשם. כי לא יכול להיות שכולם עד כדי כך יסכימו בהרשעה ולא יהיה אפילו אדם אחד מתוך ה-71 שיחשוב על צד לזיכוי. וגם כאן, גם אם באמת הם חושבים שהוא אשם – לא סביר שהמצב יהיה עד כדי כך מוגזמים שכל הטיעונים שההגנה הציגה יופרכו ללא בדל של חשד. וזאת היתה רק דוגמה למקרה שגם אם הם באמת חשבו שהוא אשם בו – הם היו צריכים לציין במשהו את החשד שאולי הוא צודק בו…

  9. שיטת המשפט של שופטים ומושבעים נגזרת מהאם צדק צריך להראות, או צדק צריך להעשות.
    אם אומרים שצדק צריך להעשות – אז צריך שופטים רגילים ומקצוענים לפסוק דין. אם צדק צריך להראות אז אכן שיטת המושבעים עדיפה.
    אך מה לעשות שרוב המקרים שצדק נעשה הוא גם אכן נראה ובשביל הפעמים הבודדות שצדק רק נעשה ולא נראה – לא שווה לנו לאמץ את החסרונות של מושבעים.
    (קל להטעות את האנשים לפסוק על סמך מי עושה הצגה יותר גדולה, בשיטת המשפט האמרקאי צריך פה 1 כדי להרשיע וזה יוצר עיוות דין חמור. כל הנל גורם לתביעה להסכים לעיסקאות טיעון מופרכות ולחוסר צדק
    וגם שהצדק לא יעשה ולא יראה)
    אבל כדי לאמץ יתרונות אחרים ממערכת המשפט האמרקאית כמו: שהתובע המחוזי נבחר בבחירות עלידי תושבי המחוז וממילא מחויב גם להראות צדק וכמובן מחויב בדין וחשבון לציבור.
    שגם שופטי השלום והמחוזי יבחרו בבחירות ע"י אזרחים (כמובן מתוך מאגר של אנשים שיש להם את ההסמכה והידע) או לכל הפחות יעברו שימוע ע"י גוף נבחר כמו חכי"ם וכדו'.
    עוד משהו חשוב – להתיר לפרקליטים להתראיין ולהסביר את עצמם
    כך אפשר ליצור מערכת משפט יותר אמיתית ומחוברת לציבור מבלי לפגוע במשפט צדק

  10. איך בדיוק יכלו השופטים ה"נכבדים" לדעת כיצד נוהג אדם בשעת סכנה? מישהו מהם חווה אי פעם סכנה רצינית, סכנת חיים?
    התשובה ברורה לכולם. כך לפחות אני משער. ואם לשופטים מותר לחרוץ את דינו של בן אדם על פי השערות, גם לי מותר לשער דברים בנוגע להם.

    1. אתה מודע לזה שאחד השופטים הוא המפקד של יחידת לוט"ר?
      כמו כן אתה מודע לזה שזו התגובה הטיפשית ביותר שקראתי באינטרנט? ברכותי 🙂

    2. ל"ה' ישמור", שאכן יש להישמר ממנו –
      נו, לפחות זו לא התגובה הבהמית וגסת הרוח ביותר באינטרנט. הכבוד הזה שמור לתגובה שלך.

    3. לה' ישמור :
      כנראה מטומטם כמו מי שלא יודע שירון סיטבון החליף את יוגב יפרח – היחיד משלושת ששופטי אזריה שגילה אהדה כלפיו. ומכאן שסיטבון הוכנס לחבר השופטים לא בזכות ניסיונו הקרבי, אלא כדי למנוע שיהיה בצוות אפילו חבר אחד שאינו עויין את הנאשם. ולמרבה הצער, הוא בהחלט הבין מה מצופה ממנו ופעל בהתאם לכך.
      אין ספק שפרקליטי ההגנה עשו שטות גדולה כשדרשו להחליף את יפרח. הם חשבו שהוא לא יהיה אובייקטיבי, מפני שהוא מכיר את העד העיקרי במשפט, וקיבלו במקומו מחליף גרוע בהרבה.
      ואין בכלל מה לדבר על כך ששני השופטים האחרים, מאיה הראל וכרמל ווהבי, חסרי ניסיון קרבי. והם שנתנו את הטון. סיטבון היה יכול להסביר להם איך זה להיות בסיטואציית פח"ע, אבל שום הסבר אינו יכול לבוא במקום ניסיון. וממילא סיטבון לא הוכנס לשם סיפוק ידע צבאי, אלא, כאמור, לשם כיסוי תחת.

      ועכשיו, או שאתה לא יודע את כל זה, ואם כך, דווקא אתה הוא הטיפש הגדול יותר מבין שנינו. או שאתה מודע לעובדות, ואז אתה אולי לא טיפש, אבל בהחלט מנוול גדול.
      אה, יש גם אפשרות שלישית. שירתת תחת סיטבון, והפכת למעריץ שפוט שלו. אם כך, אפשר לצפות ממך לתגובת "של נעלך מעל רגלך, לפני שאתה מעז לכתוב משהו רע על מפקד דגול כמו… בלה בלה בלה." מצויין. תכתוב את זה, תוסיף עוד כמה קללות, ונעבור לסדר היום.

  11. זה לא היה הטיעון היחיד של השופטים – תקרא את כל פסק הדין. עזריה הוא לא דרייפוס – הוא הוציא להורג שבוי מול המצלמות. הצבא שלנו לא עושה דברים כאלה ולכן טוב שהוא יצא אשם

    1. שבוי הוא לוחם במדים שנופל בידי צבא האויב. טרוריסט אינו שבוי.
      אם אתה לא מבין את האמת הבסיסית הזו מוטב שתימנע מתגובה.

  12. בכל מלחמות ישראל היו מיקרים יוצאי דופן של הרג שבויים או חפים מפשע. אצלנו הם היו יוצאי דופן. אצל הערבים רצח שבויי היה דבר שבשיגרה.
    למזלו הרע של אזריה המיקרה צולם. ללא הסרטון לכל היותר היה ננזף או מרותק. מפקדיו נכנסו לפחד והלם מהסרטון ואחריהם כל צה"ל.
    מיקרים חמורים מהמיקרה הזה כאשר לא היה צילום עבר בשקט יחסית.
    כך שלא האמת כאן יצאה לאור אלא הפחד מה יאמרו.

  13. להביא ראייה מאווה אילוז ??!!
    הגברת ירדה מהפסים כבר מזמן.
    היא הייתה מאשימה את דרייפוס מבלי להניד עפעף.

    1. גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר

  14. "אם אנחנו רוצים לחיות, מחבלים דינם למות, השופטת אל"ם מאיה הלר, לא הבינה את הוראות הפתיחה באש שאני כתבתי".

    אלוף עוזי דיין
    לשעבר סגן הרמטכ"ל, ינואר 2017

  15. ניתוח מצוין. פסק דין חד צדדי לחלוטין שאינו סביר. פסילה מוחלטת של טענות ההגנה והתעלמות מהעדים בשטח מלבד המ"פ שעדותו בבית הדין שונה מהעדות שנתן במצח. יהירות, חוסר חמלה עד כדי אכזריות. בהחלט ברוח התנהלות המשפט ובמיוחד התנהלות ראש צוות השופטים אשר קצבה לאלאור 26 שעות לבקר את אביו המאושפז בטיפול נמרץ והחזירה את החיל לפני צאת השבת למעצר. מאד מקווה שהערעור יתקבל כי פסק דין זה אינו בסדר.

  16. לקדם בעלי תפקידים בסיטואציה כזאת בזמן שהם אמורים לשפוט משפט אובייקטיבי מראה על דפוס מעוות של המערכת שבנתה כאן דרך מעוותת וחברות צדק

  17. מסכים עם כותב המאמר ב 100%. כאזרח אמריקאי שהתנסה גם בשיטת המושבעים אני חושב שאני יכול להעיד מיד ראשונה. המטרה הראשונה של המושבעים היא לא לחנך את האזרחים אלא דווקא את השופטים. קיים חשש (שבישראל מזמן הפך למציאות) שאדון שופט יחשוב שהוא כל יכול (ממש כמו הקב"ה) ויכול לפסוק כאוות נפשו ולעסות פלסתר מהעדויות שהועלו לפניו. ברמה הציבורית ראינו את ההתנהלות הזאת במשפט דרעי, במשפט קצב, ובמשפטים בבג"ץ בהם נידונים נושאים הקשורים לימין או למתנחלים. אבל נקודת הייחוס שלי הוא לא רק המשפטים הפוליטיים האלה אלא גם משפט אישי שהיה לי בבית המשפט המחוזי. האדם אותו תבעתי הביא מסמך מזויף כדי לחזק את טענותיו. סרב בתוקף להציג מסמך מצולם כך שהיה בידי בית המשפט עותק בלבד. כמובן שגם הגשתי תלונה במשטרה על זיוף עוד לפני המשפט. והנה הפלא ופלא בפסק דין אדון שופט אמר ואני מצטט "בית המשפט משים עצמו כמומחה גרפולוג וקובע שהמסמך הוא אמיתי". למה? כי הוא יכול לקבוע שהוא מומחה לגרפולוגיה בדיוק כמו שהשופטת במשפט אזריה יכולה לקבוע שהיא פסיכולוגית מומחית להתנהגות חיילים בשדה קרב.
    המסקנה מהניסיון שלי וממה שאני רואה ושומע שקורה בבתי המשפט היא שלא ניתן לתת אמון בשופטים (שהשתן מזמן עלה להם לראש) וחייבים לעשות רפורמה מרחיקת לכת ולעבור לשיטת המושבעים.

  18. ישנם הרבה חסרונות גם בשיטת המושבעים, כמו, היכולת לזהות עדי שקר, שהיא נגזרת של נסיון רב שנים בשמיעת עדויות; אבל, מדוע שתהיה בעיה לשלם את שתי השיטות, גם משפט בשיטה המקובלת אצלנו, באמצעות שופט מקצועי, וגם באמצעות מושבעים, והכל, על פי החלטת הנאשם ופרקליטיו, אם יחליטו שהמשפט יתקיים בשיטה זו, הוא יתקיים כך, ואם לא בשיטה האחרת. זוהי הפריבילגיה שהחוק צריך לתת למי שנאשם בעבירה. לדעתי, בשיטה הזו,לא תהיה כאן שום חריגה מכללי הסדר, הצדק והמשפט

  19. טעתה אווה אילוז. בישראל היו גם היו אנשים עם יושר מקצועי וכלל מערכתי גם אם לא תאם למה שציפו ב"שבט" של אותו אדם או במערכת שבה פעל. זה המקרה של מיכאל שקד, מי שהיה התובע המוביל במשפט נגד איוואן דמיאניוק, כששקד נחשף לחומר חדש שערער על הזיהוי של דמיאניוק לא היסס להביא אותו לידיעת ההגנה ובית המשפט ובכך הוביל לזיכוי מחמת הספק למרות שכבר היה נגד דמיאניוק גזר דין מוות!!. המצב היום אינו כזה, היום הפרקליטות עסוקה בלהביא הרשעה ואינה משמשת כנציגת הציבור בחיפוש אחר האמת.

  20. תגידו אתם באמת לא מבינים שמשפט של אזריה הוא חלק של מלחמה פסיכולוגית שערבים וכל האנטישמים מנהלים נגדינו? מה זה בכלל משנה מה היה מניע של אלאור לראות במחבל ,אם על מחבלים לא חלה אמנת ז'נבה? אנחנו הלכנו לעיבוד בשקרים של ערבים ,אנחנו שופטים את חייל שירה במחבל ומנסים לשחרר את "עם פלסטיני" מ"כיבוש" שלנו כשמדברים בלי סוף על שתי מדינות , היגיעה זמן להשתחרר מהשקרים

  21. לא נעים אבל אתם באתר מידה התעלמתם מהמציאות הפשוטה ועסקתם בפילפולים מתישים ולא נכונים, החייל ירה במחבל מנוטרל, ולכן הורשע בהריגה. דעתי האישית שהוא עשה מצוין אבל החוק הישראלי חושב אחרת. ובגלל שהחוק לא ישתנה לכן נותר רק לקוות שהרמטכל או שר הביטחוןן ]או הנשיא?] יתן לעזריה חנינה.

  22. אני כאשר אני חשה לחץ וחרדה גדולים ובמצבים של הרבה פחות מזה, מצבים שניתן להגדירם כעצבות או שינוי פתאומי לרעה – דוקא קופאת על מקומי. על פי אותם שופטים מטומטמים אין אני חשה כל אותם דברים.

  23. מאמר חשוב
    אתן לך עוד דוגמה
    בפסק הדין כתוב שלוש פעמים שאלאור אמר למ"פ שהוא חש בסכנה מן המחבל,
    השופטת הלר לקחה משפט אחר בו אלאור אמר שמחבל שפוגע בחבר שלו עליו למות [שזה נכון לכשלעצמו]
    וגזרה את פסק הדין כמעשה נקמה.
    הלר קודמה, המ"פ שנתפס משקר..קודם

    מה קורה כאן??
    חייבים לקיים משפט חוזר המבוסס על ערכי אמת וערכי צה"ל שאין מפקירים חייל גם אם טעה
    בנוסף יש להקים ועדת בדיקה על תפקוד שלושת השופטים ועד כמה הם תפקדו לפי "רוח המפקד"
    להזכירכם מדברי שלושת "המפקדים"
    1. הרמטכ"ל: "רוצים צבא של כנופיות"?
    2. סגן הרמטכל – די אם אזכיר את המונח: "טרום נאצים"
    3 בוגי – רוצים שנהיה כמו דעאש…

    רק זה מספיק!!
    אזרחי ישראל חייבים לעמוד על כך שיתקיים משפט חוזר משפט צדק – כמובן הדרישה לכך חייבת להיות אך ורק במקובלות הדמקורטיה!

    שבוע טוב – עם תיקונים!