מאגדה קיבוצית לאושיית תרבות לאומית

מאז מותו תופס מאיר אריאל נפח הולך וגדל, ולקהל אוהביו מצטרפים דורות צעירים. ביוגרפיה חדשה משרטטת את סיפורו של בן הקיבוץ והלוחם שהפך לאחת הדמויות החשובות בתרבות הישראלית

גדול מסך כל "התקפותיו". מאיר אריאל ז"ל. צילום: משה שי, פלאש 90

ביקורת ספר: נסים קלדרון, ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה (כנרת זמורה ביתן, 2016). 352 עמ'

לבלוע, לא ללעוס! – זוהי ססמת הקרב של חומוסיית 'טעמי' המיתולוגית בירושלים. לא זוכר כבר הרבה זמן ספר ישראלי שעושה חשק לבלוע כמו הביוגרפיה החדשה של פרופסור נסים קלדרון על מאיר אריאל.

אי אפשר להכחיש. יש קטעים שלמרות השקיקה שבה הספר נקרא, מתחילים ללעוס. ואז מתחילים, כמו שמאיר היה אומר, קשיים בהתרשמות. אבל בסך הכל זה ספר טוב שחסרים כמוהו בנוף הכתיבה המקומית. נסים קלדרון התחבר כנראה לדמותו של מאיר אריאל אחרי מותו או בשנותיו האחרונות. מורגש שאף שהוא היה אמור להיות בן הדור שנחשף לאריאל בזמן אמיתי, זה לא קרה לו. הוא כותב כמי שהתחבר מאוחר. כך יוצא שאני חולק עליו בשניים־שלושה דברים.

הוא מתאר באריכות ובפרטנות יפה את חוויית מלחמת יום הכיפורים של מאיר אריאל, וכיצד צמח מתוכה שירו בן־האלמוות 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'. הוא מתאר כיצד דורי בן־זאב ירד אליו לגזרת המגננה סמוך לעיר סואץ, בגדה המערבית של התעלה, והקליט שם את הביצוע של מאיר לשיר. לאחר מכן הוא משאיר בספק את השמעת השיר ברדיו. הקורא עלול להתרשם שהשיר 'לילה שקט עבר על כוחותינו' נשאר למעשה גנוז ויצא מתישהו כעבור שנים, אולי בסביבות יציאת האלבום הראשון של מאיר בסוף 78', 'שירי חג ומועד ונופל'.

אבל יש כמה קוראים שבכל זאת נוכחותו של מאיר אריאל זכורה להם כזיכרון חי עוד משנות השישים, בטרם הפך לסחורה עוברת לסוחר בחוגים שונים ורחבים. הזמנים של היום, שכל עובר שב בא לוקח. לי זכור היטב שהשיר הושמע מיד לאחר המלחמה, והוא חלק מהזיכרון השירי שלי מהתקופה הפוסט־מלחמתית. אם זה היה יוצא לאור רק כעבור עשור או אפילו חמש שנים, לא היה נשאר הזיכרון הזה. האם השיר הושמע במסגרת התכנית המלאה שהקליט דורי בן־זאב בגלי צה"ל? לא יודע. אבל הייתה הקלטה כלשהי, ומדי פעם ניתן היה לשמוע את השיר. זה למעשה השיר שהחזיק איכשהו את מאיר אריאל בתודעה כתערובת טרובדורית של מחבר ומבצע שירים בתקופה שבין 'ירושלים של ברזל', תקופת 'הצנחן המזמר', ועד צאת אלבומו הראשון בסוף 78' והוא אז בן 36.

כריכת הספר החדש

שפת סתרים אינטימית

הנושא השני שאני חלוק בו על קלדרון נוגע לתקופת ה'משמרון', אותה להקה קיבוצניקית של קבוצת משמרות, שפזמנה שירים בשנות ה־60, לפני מלחמת ששת הימים. שרו בה האחים חנוך, מאיר אריאל, אילנה כרמי ועוד. זו לא הייתה סתם להקת הווי של אירועים קיבוציים, כפי שמגדיר אותה קלדרון. עצם העובדה שאני זוכר את הלהקה מכמה השמעות בודדות בתכניות רדיו אומרת לי שהיה משהו שמחבר אורגנית את מאיר אריאל של ה'משמרון' בשנות ה־60 עם מאיר אריאל המיתולוגי, שהפך לדמות יוצרת מהחשובות ביותר בעולם התרבות הישראלי.

וכאן צריך לעמוד על נקודה חשובה. ייתכן שיש כאן התנשאות מסוימת. קיימת בכל זאת כת קטנה של אנשים שנשאו את מאיר אריאל בזכרונם הרבה לפני שנודע ברבים, והתחילו להשמיעו בתדירות גבוהה יותר בעקבות 'חג ומועד…'. זוהי קבוצה של יוצאי קיבוץ בעיקר, שמעבר לכל חומת כוכבי הזמר והפזמון, תמיד זכרו את קולו המיוחד של מאיר בשירים שהושמעו אולי אחת לשנה, אם בכלל. בדרך כלל היו אלה שירים שכוכבים אחרים ביצעו, וגם בהם הייתה אותה שפה מיוחדת שהצפינה חוויות שרק מי שזוכרים קיץ כזה שהיה כאן כבר פעם, מבינים אותה.

השיר 'ארול', שהיום לא תמצא חסיד ברסלב שלא מפזם אותו, היה חידה משך שנים. מי בכלל שם לב אליו. הביטויים האלה: "מחסן פחים", "יהודה נון", "למרות התקפותיו", "יום שבת אחד הפיהוקים מקיר אל קיר"… כל אלה היו שפת סתרים שרק מתי מעט שגדלו־בעשב, לאו דווקא העשב המתוק, ידעו במה מדובר ונפלו בשבי.

עד כדי כך שכעבור שנים הרגשתי לא נוח, הייתה לי רתיעה, כאשר אנשים מסוימים אמרו לי שהם מתים על מאיר אריאל. שהם נורא אוהבים את 'שירי חג' וכו'. אהבת שירי מאיר הייתה כל כך פרטית ואינטימית, שכאשר מישהו או מישהי נשבעו שהם מתים על שיריו הרגשתי שהם פורצים לשטח פרטי; שהם מחללים תחום אסור מבחינתי.

"הייתה לנו שפה שאחרים לא תמיד הבינו, היו לנו קיצורים משלנו וביטויים שאימצנו", סיפר שלום חנוך לנסים קלדרון. הוא סיפר על שירי האלבום הראשון שהפיק למאיר: "ידעתי שזה חומר קשה. הרבה פעמים השמעתי לאנשים שירים שלו, וראיתי שהם כמעט לא קולטים שום דבר. הקול שלו נשמע להם מונוטוני. המילים שלו נשמעו להם לא מובנות".

זה תיאור מדויק של מאיר אריאל עד סוף שנות ה־70. השיחה הזאת עם שלום חנוך בסוף הספר היא אחד החלקים הטובים ביותר. מי שאוהב את השיח הפנימי, המסתורי, החידתי, קלט את מאיר אריאל. לא פחות חידתי הוא התהליך שבסופו של דבר הביא להתקבלותו של אריאל. בסוף אנשים, צעירים בעיקר, שלא היה להם מושג מה זה "אקליפטוס עוג", מה היא הדממה הרכה, מה מסתתר מאחורי "פוגל השומר", התחילו לדקלם את אותם ביטויים חידתיים והגיבו כאילו בלעו כדור של מבסוטון.

"אצלנו במשפחה הולכים לצבא"

ההישג הגדול של נסים קלדרון הוא בכך שהבחין כי מאיר אריאל גדול מסך כל "התקפותיו", בעיקר על ההומואים. אולי זוהי הקנוניזציה של מאיר אריאל. היום, בעקבות קריאת ספרו של קלדרון, אני חושב על מאיר אריאל באותו הקשר ועל אותה מדרגה של נעמי שמר ודן בן־אמוץ. ואני לא מתכוון לעשות לו עוול בהשוואה הזו, כי מאיר אריאל בהחלט ניצב על רמה אנושית גבוהה בהרבה מדן בן־אמוץ. אבל בן־אמוץ היה גיבור תרבות שייצג ואף עיצב זהות חברתית ותרבותית בישראל שבין שנות ה־50 וה־90 של המאה הקודמת. אבל אריאל בכל זאת מחובר לשורש עמוק יותר. דן בן־אמוץ נפטר כעשור לפני מאיר אריאל, שנפטר ממחלה משונה ביולי 1999. בן־אמוץ כמעט התאדה מהתודעה הישראלית, וזה קרה במהירות, בתוך שנים ספורות. זכרו של מאיר אריאל, לעומת זאת, תופס נפח גדול יותר ויותר ככל שעוברות השנים מאז מותו.

אתה לא מוצא אנשים שפתאום מגלים את דן בן־אמוץ או אפילו את עמוס קינן. לעומת זאת, לקהל האוהבים של מאיר אריאל נוספים כל שנה עוד ועוד רוכשי כרטיסים, צעירים כולם. זו תופעה מדהימה. אכן, היחיד שגורר איתו תופעה כזו הוא נתן אלתרמן. ככל שניסו להשמיד את אלתרמן החל מסוף שנות ה־50, כך גדל קהל אוהבי שירתו. אלה לא מעריצים אלא אוהבים. ואלתרמן הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על מאיר אריאל בצעירותו.

אצל מאיר לדעתי התופעה קשורה בממדים השונים של דמותו. הוא משורר פזמונאי בולט מאוד; אבל הוא גם בן קיבוץ, שנשאר חבר ועבד בשדות והיה מזכיר קיבוץ הרבה שנים אחרי שכבר התפרסם. אין אף כוכב זמר שגם היה לוחם שהשתתף במלחמות הקשות ביותר. זה לא אוטובוס מקרי שלקח אותו לקרב לשחרור ירושלים.

כאן אני שוב חולק בנקודה מסוימת על פרשנותו של נסים קלדרון. ב'ירושלים של ברזל', האלתור הקרבי של 'ירושלים של זהב', ישנה שורה חמה: "במחשכיך ירושלים, מצאנו לב אוהב". קלדרון רואה כאן את אותו חיבור היסטורי מיתולוגי שמצאה נעמי שמר – העיר שיש לה לב, לב שחוצה אותו חומה. לעניות דעתי, ואני חושב שיש על כך עדויות של לוחמי הצנחנים, אריאל מדבר בפשטות על כך שתושבי ירושלים עטפו את הצנחנים באהבה, הביאו להם עוגות, חום וחיבוק, בטרם באו "אמא אחר אמא בקהל השכולות".

אריאל המשיך ללחום כמילואימניק ב־73', ואחר כך עבר ליחידת נ"ט במלחמת לבנון הראשונה. אפשר לומר שהיה שמאלן־לייט לאורך כל השנים והמלחמות, אבל כאשר בנו התלבט אם להתגייס הוא אמר לו: "אצלנו במשפחה הולכים לצבא". ממדי חייו השורשיים כל־כך הופכים אותו, יחד עם השירים, לאותה דמות שקיבלה כבר צימוח נבואי. הסגידה הזאת מיותרת. ראיתי את מאיר אריאל פעם אחת בהופעה, באותו מועדון זעיר בדיזנגוף 'בית הובן'. כפי שמתואר בספר, גם בהופעה הזאת, בשנת 79' או 80', לא היו יותר מעשרה אנשים. אפילו 'צוותא' הייתה גדולה עליו באותן שנים. בשבילי מאיר אריאל הוא אגדה קיבוצית שפרצה מעבר לגדרות של חצר המשק: הוא הצליח להפוך את השדות ל'שדות גולדברג', ובכך עשה אותם לאוניברסליים.

נשמת כל הטוב והיפה בארץ ישראל

יחד עם השירים הנפלאים והמסתוריים, קלדרון מחזיר לחיים יקום קיבוצי שלם של דמויות שהיו חלק מעולמו של מאיר אריאל. בשנת 92' או 93' שלחתי את גדי טאוב להכין כתבה לעיתון תל אביב על קבוצת משמרות וכל הרקע לצמיחתם של יוצרים כמו שלום חנוך, מאיר אריאל וחנן יובל. טאוב הצליח לזהות את דמותו של איסר ופנה, שהסתפק בעבודה במטע ובבימוי מופעי ילדים בעיקר. איסר היה בעל השפעה על התפתחותו של מאיר בנעוריו. נסים קלדרון מוסיף עליו פרטים חשובים, בעיקר המידע הבלעדי על כך שאיסר נהג לשבת עם הפנים לאחור על העגלה הנוסעת לשדות רתומה לטרקטור, כשהוא קורא בעיון את עיתון 'דבר'.

קלדרון נותן תיאורים פרטניים די רומנטיים של הרומנים של מאיר אריאל עם חברותיו הראשונות, כולל רומן לא ממומש של מספר פגישות בודדות עם בת קיבוץ דפנה. עליה גם כתב שיר שרק מתי מעט ידעו על מה מדובר. אני לא בטוח שכל הפרטים שאסף קלדרון על חייו של מאיר אריאל הוסיפו לי לדמותו, אבל זה המצב הטבעי ברגע שמתבצע תחקיר אמיתי לצרכי ביוגרפיה.

מאליה עולה השאלה, האם מאיר "ידע למות". לכאורה הוא הסתלק בטרם עת, ומותו בגיל צעיר יחסית (57) הכה בהלם את כל אוהביו, הקרובים והרחוקים. אך מותו שבא לו פתע השאיר אותו בזיכרון כמעט כפי שהיה בשיאו, מלבד האפיזודה הנוראה שבמידה מסוימת דרדרה אותו: זוהי אותה התקפה על ההומואים במסגרת ראיון לעיתונאית נרי ליבנה. מנחם שיזף ז"ל, שהיה אז ממנהיגי "הקהילה", ניהל אחריו מצוד שלא היה מבייש את אספסוף הלינץ' בדרום. מאיר, פשוטו כמשמעו, גורש מהעיר. מעולם לא התחשק לי להגן עליו או להוקיע אותו, עובדה שכמה הומואים בכירים ממשיכים לאהוב ולהעריץ אותו חרף המתקפה שהם לא סולחים עליה.

בשבילי מאיר אריאל לעולם ייזכר כנשמת כל הטוב והיפה בארץ ישראל. העובדה שהצליח בסוף להרגיז את בני התרבות איננה מורידה מערכו, אלא רק מדגישה את העיקשות הפרדית שלו לדבוק באמת. לפחות שלו. זהו אותו מאיר אריאל שכילד הלך על צינור, נפל למים באחד הטיולים, וחזר הביתה ברגל קילומטרים רבים כשהוא "סובב בתחתוניו", בלי לעשות חשבון לאף אחד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. רשימה יפה ומרגשת. אני רץ לקנות את הספר.
    ואגב הצלחתו המאוחרת של אריאל, היא התרחשה כולה לאחר מותו: אפילו ב-98 הוא לא הצליח להביא יותר משישה-שבעה אנשים להופעות שלו (לפחות בחיפה). אנשים לא זוכרים, אבל הוא היה אפילו קצת סוג של בדיחה. אולי זו היו אלה הדיה של הרדיפה ההומואית, אבל ממש זוכר איך באחד מן המצעדים השנתיים של גל"צ, "תיכנסי כבר לאוטו וניסע" נבחר לשיר הגרוע או הדבילי של השנה. כמעט עשיתי תאונה.

  2. קראתי את הספר ונהניתי ממנו, למרות שלדעתי ערכו הספרותי לא רב, בעיקר מפני שכביוגרפיה הוא לא כתוב באופן מעניין. לדעתי מה שמעלה את ערכו של הספר הוא הניתוחים המוסיקליים מאירי העיניים שנכתבו ע"י פרופ' עודד זהבי, שותפו של ניסים קלדרון לכתיבה.
    הספר ייהנה ויעניין בעיקר את חובבי מאיר אריאל באשר הם, ומסתבר שיש לא מעט כאלו, והוא יעניין במיוחד את מי שגדלו בקיבוצים של פעם.
    אני חייב לציין לזכותו של ניסים קלדרון שלמרות דעותיו הפוליטיות הוא הקפיד לא להפוך את המימד הפוליטי של מאירי אריאל – שהיה לא כל כך מרכזי בחייו- לעניין מרכזי בביוגרפיה.

    1. ספר מצויין בכל המימדים: כתיבה, פרשנות מרעננת לדמות כל כך מורכבת ,בחירת השירים שמצביעים על ההתפתחות באישיותו האישית המקצועית ובכתיבה אינטימית רחוקה מסנסציות שעוזרת לקורא להתחבר לפס הזמן האישי רגשי. אני לא מצליחה להשתחרר מהספר מהיוטיוב. ייקח זמן . כתיבה מלאה באחריות תרבותית. האמינו לי אני קוראת ביוגרפיות בשנים האחרונות מצ'ה גווארה ועד מוקי צור מניתי עד עכשיו לפחות 20 ביוגראפיות שמשלימות לי את החסר . ספר חשוב ודוקא מקורי בגישה לביוגראפיה. ניסים קלדרון היה צמוד לנשמתו של האומן וארג זאת ברגישות מופלאה.

  3. אני זוכר שכשנה לפני מותו הוא היה דמות מושמצת ומותקפת. הכל בגלל ראיון שנתן שהוא העביר בו ביקורת על פרות קדושות. ביקר גם את ההומואים וגם תרבות ההתלהבות מסיינפלד ואני לא זוכר מה היה השלישי.

    הימין לא אהב אותו כי היה קיבוצניק אשכנזי ושמאלני, השמאל לא אהב אותו בגלל הראיון שנתן.

  4. הרבה ממעריצי מאיר אריאל
    ראו בשיר הזה ראיה לכך
    שהוא התנגד למלחמה, ולחגיגות אחריה
    אולם בראיון שנעשה איתו
    הוא הסביר שבזמן הקרבות בירושלים הוא הביט בחומות העיר העתיקה
    ושאל את עצמו – מה לי ולחומות הללו.
    מה שאני הבנתי מכך זה שהוא גדל בקיבוץ חילוני
    מבלי להכיר את ההיסטוריה של העם היהודי
    ולכן למה להילחם על ירושלים.

  5. יופי של כתבה. עושה חשק לרוץ לקנות את הספר!
    את מאיר שמעתי לראשונה בסוף שנות השבעים, כשהופיע אצלנו במועדון לחבר, ואני נער בקיבוץ.
    הקהל הטבעי שמאיר פניו אליו בתחילה היה המועדונים לחבר בקיבוצים, כיוון ששם איפשרו לו להיכנס מתוך אחווה של תמיכה ביוצר קיבוצי. לבן קיבוץ ניתנה במה באופן אוטומטי.

    זכורה לי ההופעה שהיתה מרגשת ומדהימה בשבילי, אך כמעט כל הנוכחים נשארו כל ההופעה מתוך נימוס ובסוף יצאו כשהם בוהים זה בזה ושואלים: מה זה היה צריך להביע???

    לקחו עוד כמה שנים, וכשהתגייסתי לצבא כבר היו כמה חברים בודדים (במיוחד בנח"ל) שידעו לשיר את שיריו בעל פה. הם ראו עצמם ייחודיים ויוצאי דופן – ואכן באלה הם היו.

  6. אין ספק שספר כזה ללא תגובה של אמנון כקיבוצניק ואיש תרבות וספר היה חסר.
    תודה אמנון

  7. אוי, הוא היה מנדנד באוזן ומבלבל בשכל, הזמר הזה. כל פעם שהיו משמיעים אותו ברדיו, הייתי מעביר תחנה. אולי הוא היה בחור טוב, אבל אני מעדיף מלודיות של יוני רכטר, הרמוניות של מתי כספי ומילים של נתן יונתן.