אובמה הפקיר גם את המזרח הרחוק

השבוע הכריז מנהיג צפון קוריאה כי ארצו הגיעה לשלב האחרון בפיתוח טיל בליסטי בין־יבשתי. בכך יגיע טווח האיום הגרעיני של המדינה הטוטליטרית לערי ארה"ב. אתגר קשה לפתחו של טראמפ

בדרך ליכולת בליסטית בין-יבשתית. צבא צפון קוריאה במצעד ראווה. צילום: Uri Tours, CC BY-SA 2.0

דחיינות היא לפעמים תכונה רצויה, והמתנה לשעת כושר עתידית עשויה להתברר כטקטיקה מוצלחת מבחינה דיפלומטית. אבל כאשר קים ג'ונג און, מנהיג צפון־קוריאה, מכריז – כפי שעשה ביום ראשון שעבר – כי "הגענו לשלב הסופי בהכנות לשיגור ניסיוני של טיל בליסטי בין־יבשתי", מתקבל הרושם שאין עוד לאן לגלגל את תפוח האדמה הלוהט.

מאז שנות התשעים המוקדמות הצענו כל סוג של תמריץ אפשרי כדי להביא את קוריאה הצפונית לוותר על תכנית הגרעין שלה. כל ההצעות הללו נחלו כישלון חרוץ. פיונגיאנג הצליחה לסחוט בתמורה כסף, מזון, דלק וכורים גרעיניים מסחריים. אבל כל זה אינו אלא הונאה. צפון־קוריאה מעולם לא התכוונה לוותר על שאיפותיה לנשק גרעיני, משום שהיא רואה בו ערובה אולטימטיבית להישׂרדות המשטר.

הצפון־קוריאנים מאמינים כי נשק גרעיני מעניק חסינות. היה צורך לפלוש לעיראק ולהדיח את סדאם חוסיין בטרם יצליח הרודן להשיג נשק כזה. קים ג'ונג און לא ירשה שדבר כזה יקרה לו. זו הסיבה לכך שטאה־יונג־הו, בכיר במשטר שערק לאחרונה מצפון־קוריאה, עמד על כך ש"כל עוד קים ג'ונג און בשלטון, צפון־קוריאה לא תוותר על הנשק הגרעיני שברשותה, גם אם יציעו לה טריליון או עשרה טריליון דולר בתמורה".

בינתיים, הצפון־קוריאנים הולכים ומתקדמים. הם פוצצו כבר מספר פצצות גרעיניות, ושיגרו לוויינים בהצלחה פעמיים. המשמעות היא שיש להם הדברים ההכרחיים לשיגור טילים בליסטיים בין־יבשתיים. אם יצליחו למזער את הנשק הגרעיני שלהם כך שיוכלו להרכיב אותו על ראש הטיל ולשלוט על השיבה לאטמוספירה, הם יוכלו ללחוץ על כפתור בפיונגיאנג ולמחוק מהמפה עיר אמריקנית.

מה עושים?

האפשרויות אינן מלבבות:

(1) מכת מנע מקדימה על מתקני שיגור הטילים של צפון־קוריאה. בר־ביצוע, אבל פזיז. זו האפשרות בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להצית מלחמה בפועל. הצפון־קוריאנים נהנים מעליונות קונבנציונלית ומקרבה גאוגרפית: צבאם העצום ניצב באזור המפורז רק 48 ק"מ מסיאול. אמריקה איננה מתכוונת להיכנס למלחמה יבשתית נוספת באסיה.

(2) יירוט הטילים הבליסטיים הבין־יבשתיים, כפי שמציע ה'וול סטריט ג'ורנל'. כמובן, בהנחה שאנו מסוגלים לכך. הדמוקרטים עשו כמיטב יכולתם כדי לבטל תכניות מיגון מפני טילים, או לכל הפחות להאט את פיתוחן, מאז הוצעו על ידי רונלד רייגן בשנות השמונים המוקדמות. ואף על פי כן, לא צריכה להיות לנו בעיה ליירט טיל בין־יבשתי יחיד, מהסוג הפרימיטיבי יחסית שייתכן שהקוריאנים מסוגלים להרכיב ולשגר.

אף שיירוט כזה לא יקרה בקרבת מקום לטריטוריה צפון־קוריאנית, הוא עלול בהחלט להביא בכל זאת לתגובה צבאית. זו הסיבה שהממשל החדש צריך לשחרר אזהרה ברורה שאם טיל כזה ישוגר, ולו למטרת ניסוי, אנו ניירט אותו. ברק אובמה כבר לא פה. קו אדום מעין זה יכול להיות גורם מרתיע חזק.

(3) השבת נשק גרעיני טקטי של ארה"ב לדרום־קוריאה. כלי נשק טקטיים אלה הוצאו משם ב־1991 על ידי ג'ורג' בוש האב בשלהי המלחמה הקרה. ברית המועצות של גורבצ'וב השיבה באותו מטבע. זה היה רעיון טוב באופן כללי, אבל לא ביחס לחצי האי הקוריאני. פיונגיאנג מחתה כל הזמן על עצם נוכחותם, אבל הם אכן שימשו גורם מרתיע נגד כל תוקפנות קוריאנית אפשרית. החזרתם לזירה עשויה להפוך אותם לקלף מיקוח שימושי.

(4) הטלת מינוף כלכלי על סין, שפיונגיאנג תלויה בה לצורך הישרדותה. נראה שדונלד טראמפ שוקל להשתמש בסחר כלחץ על סין כדי שתגרום לצפון־קוריאה לחדול מהמרוץ לגרעין. הבעיה היא שסין לא הראתה שום נכונות לוותר, בגלל לחץ כלכלי גרידא, על נכס אסטרטגי יקר מפז – מדינת חסות התלויה בה באופן מלא, הפועלת כקוץ קבוע בישבן האמריקני ויוצרת הפרעה והסחת דעת לכוח הצבאי האמריקני באוקיינוס השקט.

(5) הטלת לחץ אסטרטגי על סין. אנחנו מתחננים בפני הסינים כבר עשרות שנים שיעצרו את תכנית הגרעין של צפון־קוריאה. בייג'ינג משתעשעת בסנקציות ומדי פעם משחררת ביטויים של מורת רוח, אך לא יותר מזה. יש דרך אחת מובטחת לקבל את תשומת הלב שלה: להצהיר שאיננו מתנגדים עוד לכך שיפן תשיג אף היא נשק גרעיני לצורכי הרתעה.

זהו צעד קיצוני, העומד בניגוד למדיניותנו הכללית למנוע הפצת נשק גרעיני, אך הנקודה היא לעצור את הגעתו של נשק גרעיני לידי המשטר הצפון־קוריאני שהוא מסוכן לאין ערוך יותר מהאחרים. סין היא המפתח לכך. לסינים יש הרבה סיוטים, אבל אך אחד אינו גרוע יותר מאשר יפן גרעינית.

משטר בלתי צפוי

האתגר האסטרטגי העיקרי שניצב בפני ארצות הברית הוא עלייתם של כוחות רוויזיוניסטיים: רוסיה, סין ואיראן חותרות לסלק את ההשפעה האמריקנית מאזוריהן. בהשוואה לכך, הבעיה הצפון־קוריאנית היא מינורית, שריד ייחודי של המלחמה הקרה. לצפון־קוריאה צריך להתייחס מבחינה אסטרטגית כאל עניין משני, כמו לקובה. וכך היינו מתייחסים אליה אלמלא הנשק הגרעיני שלה.

אלא שכאן מדובר בסימן שאלה גדול. לפנינו עומד משטר בלתי צפוי לחלוטין, מאוד לא יציב ולעתים קרובות בלתי רציונלי, והוא הולך ומשיג יכולת להשמיד עיר אמריקנית באמצעות טיל. זו בעיה דחופה.

ייתכן שצפון קוריאה היא בסך הכל רק נֵפֶל מהמלחמה הקרה – פגז שלא התפוצץ. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להניח שהמרעוֹם שלו נוטרל לתמיד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.