בשביל להילחם במאפיה צריך להתלכלך

העובדה שראש ממשלה צריך בכלל להתחנן למעט תקשורת הוגנת היא לב הבעיה. השחיתות האמיתית ביחסי שלטון־עיתון היא הנוסחה המוכרת של "שטחים תמורת אִתרוג". שלוש הערות לא שגרתיות

כשחוטבים עצים, ניתזים עורכים. צילום: אוליבר פיטוסי /פלאש90

1. הדימוי המופרז של התקשורת

כל התדהמה והזעזוע מחשיפת תמלילי השיחות בין נתניהו למוזס נשענים בעצם על הנחת מוצא מופרכת: שתקשורת בכלל משפיעה. צריך להיות נאיבי כדי להאמין שמשתלם לסכן מעמד ומוניטין בשביל קורט אמפתיה מצד עיתון, או שטור מפרגן מסימה קדמון הוא סחורה ששווה לרדת בשבילה לעולם התחתון. הלא עד לפני דקותיים שרר כאן קונצנזוס גורף שנתניהו הוא הגאון התקשורתי שבכלל ניזון משנאת התקשורת כלפיו, ושכל טור ארסי של נחום ברנע או אמנון אברמוביץ' רק מחזקים אותו בסקרים. אז עכשיו אנחנו צריכים להאמין שמי שצבר את הונו הפוליטי משנאתה החולנית של התקשורת, היה מוכן לסכן את כל עולמו בשביל קצת יחס חם?

אפשר להבין מדוע הברנז'ה התקשורתית עוטפת את הסיפור הזה במלל אמוציונלי ובפאתוס עיתונאי תיאטרלי. הלא אין לך מחמאה גדולה יותר מזה שראש הממשלה העוצמתי והפופולרי שהיה כאן מזה עידנים, מוכן ליזום חקיקה ולבגוד בבעלי בריתו כדי שתכתוב עליו מילים יפות. זו הפריזמה שדרכה צריך לקרוא עכשיו את אוקיינוס המלל הנרקיסיסטי ששופך המילייה התקשורתי ביחס לפרשה. וזה גם הצד המעודד בסיפור: הציבור הישראלי בכלל לא שם על מה שחושבים החבר'ה של נוני, או של שוקן, או של גל"צ, או של ערוץ 10 או של חדשות 2, על נתניהו ועל הליכוד. וזה שב והוכח בחירות אחרי בחירות אחרי בחירות. מי שמבין את זה יודע ששום מניפולציה על התקשורת לא יכולה לסכן את הדמוקרטיה הישראלית באמת, כי מה שמכונה פה בהתנשאות "אי־אמון בתקשורת", הוא למעשה סגולה מדהימה של דעת הקהל בישראל: ביקורתיות וחשדנות ביחס לכל מסר שמועבר אלינו במדיה. אז מה, נתניהו לא יודע את זה?

2. נתניהו כאזריה

ואם רעידת האדמה המבוימת הזו תתגלגל לכתב אישום ובית משפט, יש מקום להאמין שכמו סביב משפט אזריה, גם כאן תתבסס אווירה ציבורית שמזהה הליך משפטי שמשרת את החוק אבל איננו עושה צדק. כי איך הגענו מלכתחילה לסיטואציה שבה ראש ממשלה צריך בכלל להתחנן למעט תקשורת הוגנת? צריך להיות שקרן כדי להכחיש את האובססיה התקשורתית כלפי נתניהו ומשפחתו. עכשיו כולם מלהגים על שחיתות וקשרי הון־עיתון, ואפילו המילה "מאפיה" השתרבבה לדיון הציבורי. כשנתניהו ותומכיו צעקו זאת בקול, השתיקו אותם בהעוויית גועל. טוב, זה היה כשהמזועזעים דהיום עמדו בצד הנכון של קו הפרוטקשן וליקטו פירורים מתחת סינורו של הגנגסטר.

השחיתות האמיתית, ראש הסוס שמוטל במיטתו של כל ראש ממשלה בישראל, ברורה כשמש: שטחים תמורת אִתרוג. מה שנכון לפרס, היה נכון לגם לשרון ואולמרט, לברק ולנתניהו. כשמכניסים לתמונה את המשוואה הזו, ברור שמה שהתנהל בין נוני לביבי זו מקסימום שיחה בין כייסים, ולא בין מאפיונרים. כי נתניהו היה קונה את עולמו התקשורתי לו רק היה מתנער מהאידיאולוגיה שלו ופועל בניגוד להעדפות הבוחרים שהביאו אותו לרחוב בלפור. קצת ויתורים, טקס יפה בבית הלבן, והכל היה נמחל, ולעזאזל הקלפי והדמוקרטיה. כשחושבים על זה שנתניהו לא מכר את נשמתו ואת בוחריו בשביל חופן אהדה, אפשר להבין למה רבים רואים בו מגן הדמוקרטיה.

יש לי תחושה שעבור רבים מן הישראלים נתניהו הוא מעין רובין הוד, שגונב מברוני התקשורת המדושנים כדי לתת קצת לעניים. לא מעניין אותנו איך הוא עשה את זה ואם כל הטריקים שלו כשרים. התוצאה הסופית היא שלמציאות התקשורתית ששררה כאן לפני עידן נתניהו, של מונוליטיות ועדריות וקו מחשבה אחיד – אף אחד לא רוצה לחזור. מה לעשות, בשביל להילחם במאפיה התקשורתית שלפתה את התודעה הציבורית בגרון, היה צריך כנראה קצת להתלכלך. אם קציר השחיתות הוא פלורליזם תקשורתי שכמותו לא היה בישראל מזה עידנים – זהו מחיר ששווה לשלם עבור הדמוקרטיה, ולא אתפלא אם יסתבר שהציבור בכלל תומך בנתניהו בסיפור הזה.

3. מילה טובה על נוני ו'ידיעות'

מכתבו של עורך 'ידיעות אחרונות', רון ירון, לעורך 'הארץ' אלוף בן, הוא כנראה הטקסט החשוב, המדויק והכן ביותר שנכתב עד כה סביב הפרשייה. והוא נכון כמעט לכל מי שיוצא עכשיו מגדרו כדי לגדף את מו"ל 'ידיעות אחרונות' ואנשיו. הפוליטיקאים, בפרט אלה שמתעוררים לפתע, הם השפלים מכולם, כי הם מצצו בתאווה את העצם הזו עד טיפת לשדה האחרונה, בפרט בשתי מערכות הבחירות האחרונות. והקולגות – הו ברנז'ה נאמנה – כואב לראות איך הם נפרעים מחבריהם ב'ידיעות' כאילו היו צואה שנדבקה לסוליית הנעל. איש מכותבי הטורים ה"אמיצים", שנזכרים לחבוט בנוני עכשיו אחרי שהוציאו את הקרפיון מהמים, לא טרח לצייץ בזמן אמת, כש'ידיעות' עסק בחיסולו הפוליטי של נתניהו ערב הבחירות. להפך: רובם נבנו על האווירה הזו, רכבו עליה וייחלו שנוני יעשה בשבילם את העבודה, כלומר יוריד את נתניהו.

אבל משהו חייב להיאמר כאן לזכותו של ארנון מוזס: הוא לפחות הגן על העסק שלו. תקראו לזה קפיטליזם חזירי ותכנו אותו טייקון תמנוני, בסופו של דבר מטרתו של האיש הייתה לשמור על מפעל החיים של משפחתו, ועל אייקון תקשורתי ישראלי מרכזי. כשחושבים על כך שהוא זה שבעצם שילם את המחיר על התנהגותה הפרועה והנפסדת של התקשורת בכללותה – כי המתחרה 'ישראל היום' הוא ריאקציה לפסיכוזה הכלל־תקשורתית – אפשר להבין למה ב'ידיעות אחרונות' רואים בהתנהגות של הקולגות שלהם לא פחות מבגידה.

וזאת צריך לזכור: אם הסכנה לדמוקרטיה ולדעת הקהל היא מה שמטריד בסיפור, אז רון ירון צודק, ולרחוב שוקן אין כאן יתרון מוסרי על פני רחוב מוזס. כי מי שהפך את עיתונו לחדר פיקוד קדמי של הבית הלבן והאיחוד האירופי, מי שהעמיד את שירותיו לבליץ הדיפלומטי נגד נתניהו וממשלת ישראל הנבחרת, מי שבמשך שנים מטפח, במודע, את העוינות העולמית נגד ישראל, ומי שעיתונו מקדם – ומזמין – לחצים דיפלומטים וסנקציות בינלאומיות כדי לכפות על ממשלת ישראל מדיניות שבוחריה דחו בקלפי – לא יכול להטיף היום על הצורך להגן על דעת הקהל והדמוקרטיה.

נוני וביבי לכל הפחות נאבקו ביניהם על דעת הקהל בישראל. ב'הארץ' כבר מזמן לא סופרים אותה. שם בונים באופן גלוי על דעת הקהל העולמית והקהילייה הבינלאומית. מה לעשות אפוא שהאינסטינקט הדמוקרטי של הרבה ישראלים דוחק בהם להעדיף טייקון תמנוני שמסתכל להם בעיניים, על פני הומניסט מוסרני שמראה להם את הגב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. איני חושב שהצמרת מטומטמת אני יודע בוודאות.

    כשופט בדין נחקרתי תחת אזהרה בגין שוחד במשך 7 שנים כולל פוליגרף מזוייף. להגנתי טענתי שהחוקרים והקמצ"רים לדורותיהם מושחתים וטפשים. יידעתי את המפכ"ל ואת ראשי: השב"כ, המוסד והצבא ויועצ"מ לממשלה מנדלבליט, את אילנה דיין ואת קירשנבאום ונוני מוזס וגם ח"כ אלעזר שטרן (הם לוקחים אחד מצבע; חובש כיפה, עדות מזרח, אישה, אישה מעדות המזרח, עולם תחתון וכיוצ"ב) בסוד הדברים ובקשתי את התערבותם.

    להפתעתי, למרות IQ נמוך יחסית, הם גם האמינו לי והודו בבורותם.
    והוחזרתי לשירות בתפקיד בכיר.

    חנן וייס, סא"ל מיל'
    קצין משטרות
    שופט בכיר בדין
    משכל 180 +
    קצין מודיעין
    מטכ"ל אגף המבצעים
    מגיסטר Emba

  2. כשרואים איך מישהו כמו עמוס שוקן מעז להציג פוזה של איש מוסר ולוחם צדק, מבינים כמה מעוותת כל המערכת.

  3. הצרה היא שהטלביזיה בידי בשמאל הקיצוני. העתונות הכתובה וקול ישראל יודעים כי לצבור אין בררה והם לא יפסידו מחוסר קוראים ומאזינים למרות שהצבור אינו מאמין להם. הלכוד עשרות שנים בשלטון והשאיר את הטלביזיה ואת גלי צהל בידי השמאל האשכנזי . די לשמוע את ההגיה הגרועה וצורת הדבור של מגישי הטלביזיה לדעת מאיזה קבוצה הם. הלכוד צריך לדרוש לפחות אזון לקחת כמה נהגי מוניות ירושלמים בעלי העברית היפה ולתת להם להגיש תכניות רדיו וטלביזיה.

  4. ההסתדרות מאפיה ברישיון
    אמיל שכטר

    חנן וייס, סא"ל מיל'