גם השמאל הגרמני מידרדר לאנטישמיות

כולם מדברים על התחזקות הימין הקיצוני באירופה, אבל הסחף לכיוון השמאל הקומוניסטי מסוכן לא פחות. בגרמניה, התגברותם של זרמים אנטישמיים במפלגות השמאל משפיעה לרעה על היחסים עם ישראל

סנטימנט אנטי ישראלי חזק; הפגנת 'די לינקה' בקולון, 2014. צילום: strassenstriche.net CC BY-NC 2.0 flickr

מדי שנה, בסוף השבוע השני של ינואר, מתקיים בברלין טקס הדומה למסע במנהרת הזמן. חסידי הקומוניזם מתכנסים בבית הקברות 'פרידריכספלדה' במזרח העיר – החלק שהיה בירת גרמניה הקומוניסטית – ועולים לרגל לקבריהם של שניים ממקימי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית: רוזה לוקמסבורג וקרל ליבקנכט. שני הפעילים הפוליטיים היהודים הוצאו להורג ב־15 בינואר 1919, חודשיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

מבצעי ההוצאה להורג היו חיילים לאומנים שהתארגנו בתום המלחמה במיליציות עצמאיות לכאורה, כדי להגן על גרמניה מ"הבוגדים, תוקעי הסכין בגב", שהביאו את גרמניה להיכנע לאויבותיה. אך את מעצרם של השניים, שהוביל להוצאה להורג, יזמו יריביהם האחרים של הקומוניסטים – הסוציאל־דמוקרטים – שחששו כי הכאוס שנוצר ברחבי גרמניה לאחר התבוסה הצבאית וביטול הקיסרות יוליך להקמתן ברחבי המדינה של "רפובליקות / מועצות פועלים" קומוניסטיות, כדוגמת מה שהתרחש שנתיים קודם לכן בברית המועצות.

לוקסמבורג וליבקנכט נרצחו לאחר שעברו חקירה בעינויים. גופתה של לוקסמבורג, ילידת זמושץ' שבפולין, הושלכה לתעלת מים ואותרה כמה חודשים לאחר מכן. ליבקנכט, יליד לייפציג, נורה בגבו, וגופתו הועברה ללא מסמכים מזהים לחדר מתים בבית חולים. לאחר שגופותיהם נמצאו וזוהו, הובאו השניים לקבורה ב"פרידריכספלדה" – בית קברות לעניים, שהפך עם השנים לבית הקברות של גדולי התנועה הסוציאליסטית בגרמניה. ב־1951, לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה והקמת "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", קרי מזרח־גרמניה הקומוניסטית, הכריזו הרשויות על בית הקברות כעל "האנדרטה לסוציאליסטים".

את העלייה לרגל השנתית לקבריהם של לוקסמבורג וליבקנכט מקדימה צעדה של אלפי, לעתים רבבות, קומוניסטים ותיקים וצעירים בשדרותיה הראשיות של ברלין המזרחית, שבחלקן נערכו מצעדים צבאיים ועממיים רשמיים תחת המשטר הקומוניסטי. בשנה שעברה הונפו בראש הצעדה דגלים פלסטיניים. מזרח־גרמניה הקומוניסטית הייתה ראש החנית במאבקו של הגוש הקומוניסטי בישראל, ובין היתר הייתה המדינה האירופית הראשונה שאש"ף הורשה להקים בה נציגות, שמאוחר יותר שודרגה לשגרירות. מזרח־גרמניה הייתה גם הראשונה להכיר ב"מדינת פלסטין" לאחר הכרזת העצמאות בקונגרס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר ב־1988, והמדינה הקומוניסטית האירופית היחידה שלא הכירה בישראל.

מרקס ואנגלס עדיין כאן

לגרמניה שמור מקום של כבוד בתולדות התנועה הסוציאליסטית, שזרמים בה התפתחו מאוחר יותר לקומוניזם. שניים מהאבות ההוגים של האידאולוגיה הסוציאליסטית, קרל מרקס ופרידריך אנגלס, היו אנשי רוח גרמנים ופסליהם עדיין מעטרים את הרחבה הגדולה שלפני מגדל הטלוויזיה ב'אלכסנדר פלאץ' בברלין. ברחבי מזרח־אירופה הקומוניסטית לשעבר נופצו כמעט כל הפסלים של מנהיגי הקומוניזם. בלב ברלין – 26 שנים לאחר נפילת החומה והמשטר הקומוניסטי – מרקס ואנגלס עדיין זוכים לכבוד ולהערכה בראש חוצות.

מרקס ואנגלס אינם השריד היחיד לעידן הקומוניסטי בגרמניה של היום: מפלגת המשטר הקומוניסטי עדיין קיימת ופעילה מאוד, ובתנאים פוליטיים מסוימים היא עלולה לגרום למהפך פוליטי בבחירות הכלליות הקרובות שייערכו בספמטבר, ולהיות מוזמנת – לראשונה מאז איחוד גרמניה מחדש – להשתתף בהרכבת ממשלה.

"מפלגת האיחוד הסוציאליסטי" (SED) שינתה את שמה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי ב־1989 ל"מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" (PDS), ושמרה על פעילות נרחבת למדי במדינות המחוז המזרחיות לשעבר. בחלקן היא ישבה בממשלות מחוזיות לצד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (ה־SPD; לא להתבלבל בין השתיים…). מספר החברים במפלגה אמנם צנח פלאים – מ־2.3 מיליון בימיה האחרונים של גרמניה המזרחית לכמה רבבות, ובבחירות הכלליות ב־2002 היא לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ועמדה בפני היעלמות פוליטית – אך הודות להתפתחות בלתי צפויה היא ניצלה: מצבה הכלכלי הקשה של גרמניה בתחילת העשור הקודם חייב את הקנצלר דאז, הסוציאל־דמוקרט גרהרד שרדר, לאמץ תוכנית רפורמות שפגעה קשות בזכויות העובדים והמובטלים – ציבור המצביעים המסורתי של הסוציאל־דמוקרטים. גל מחאה חברתי הציף את גרמניה ועורר מרידה בקרב הסוציאל־דמוקרטים. שרדר אולץ להקדים את הבחירות הכלליות, שבהן "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" יותר מהכפילה את כוחה והשיגה קרוב ל-9% מכלל קולות הבוחרים. שרדר אמנם הפסיד בבחירות ליריבתו השמרנית אנגלה מרקל, אך לרשותו עמד רוב של מפלגות השמאל, שכלל את הסוציאל־דמוקרטים, "הירוקים" והקומוניסטים לשעבר.

אלא שדעת הקהל הגרמנית לא הייתה מוכנה באותם ימים לראות את הקומוניסטים חוזרים לממשלה. משקעי העבר היו כבדים מדי, ומנעו את שיתופה של "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" בקואליציה עתידית. שרדר נאלץ לגנוז את חלומו לשוב ללשכת הקנצלר. הסוציאל־דמוקרטים הסכימו להקים ממשלת אחדות לאומית עם "איחוד השמרנים" בראשות מרקל. כל ההתפתחויות הללו רק שיחקו לידיהם של הקומוניסטים לשעבר, שכן הקרע בשורות הסוציאל־דמוקרטים הקצין והעמיק. זרמי השמאל במפלגה, בראשות שר האוצר לשעבר אוסקר לפונטיין, פרשו והחליטו להקים מפלגה משלהם – "אלטרנטיבת הבחירה לצדק תעסוקתי וחברתי", שב־2007 התאחדה עם "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" תחת השם "די לינקה" ("השמאל"). מאחר שמפלגת "אלטרנטיבת הבחירה" הייתה במהותה מפלגה מערב־גרמנית, היא אפשרה למפלגת המשטר הקומוניסטי לשעבר לפרוץ את גבולות מתחם פעילותה במדינות המחוז המזרחיות ולאמץ לראשונה חזות כלל־גרמנית.

המשבר הכלכלי הכלל־עולמי, שהחל ב־2008, רק חיזק לאורך זמן את מעמדה של 'די לינקה' והפך אותה אט אט לחלק מהנוף הפוליטי המקובל בגרמניה. זאת למרות ששירותי ביטחון הפנים במדינה – סניפי 'הלשכה הפדרלית להגנת החוקה' (השב"כ הגרמני) – המשיכו לעקוב אחר פעילות המפלגה מאחר שנחשבה איום פוטנציאלי על הדמוקרטיה בגרמניה. רק ב־2014 הודיע משרד הפנים בברלין כי הוחלט להפסיק את המעקב אחר צירי המפלגה בבונדסטאג, בית הנבחרים התחתון של גרמניה.

הקומוניזם חוזר בשינוי אדרת; אירוע של 'די לינקה'. צילום: DIE LINKE CC BY-ND 2.0 flickr

לסוציאל־דמוקרטים לא הייתה בעיה להקים קואליציות מקומיות עם הקומוניסטים לשעבר, בעיקר במדינות המחוז המזרחיות (בכלל זה בבירה ברלין). הם העניקו ל'די לינקה' הכשר פוליטי חסר תקדים, כאשר אפשרו לפני כשנתיים את בחירתו של מועמד מפלגת השמאל הקיצוני כראש ממשלת מדינת המחוז תורינגיה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז איחוד גרמניה שפוליטיקאי המזוהה עם מפלגת המשטר הקומוניסטית נבחר למשרה כה בכירה. אך עד כה הסוציאל־דמוקרטים לא הצליחו להתגבר על העכבה הנפשית ולהקים עם ה'די לינקה' ממשלה פדרלית.

הערכת הסוציאל־דמוקרטים הייתה שב־2013 יבשילו התנאים הפוליטיים הציבוריים שיאפשרו לשתף את הקומוניסטים לשעבר בשלטון. אך באותה שנה, אף ש'די לינקה' הפכה לסיעה השלישית בגודלה בבונדסטאג, זכתה מרקל ברוב שאילץ את הסוציאל־דמוקרטים לשוב ולהקים ממשלת אחדות בראשות מנהיגת השמרנים. כעת, עם תחילת שנת מערכת הבחירות הדרמטית, נערכים הסוציאל־דמוקרטים לאפשרות הפלתה של מרקל באמצעות יצירת גוש שמאל אחיד. הם בונים בעיקר על הצלחתה הצפויה של מפלגת הימין החדש, "האלטרנטיבה", ששואבת קולות רבים מהמחנה השמרני. בהנחה שמרקל תסרב באופן מוחלט להקים קואליציה עם "האלטרנטיבה", מרחב התמרון שלה יצטמצם במיוחד. אם הליברלים שוב לא יעברו את אחוז החסימה ו"הירוקים" ימאנו לבגוד במחנה השמאל, עלולה להיווצר קוסנטלציה שתאפשר לסוציאל־דמוקרטים להקים ממשלה בעזרת הקומוניסטים לשעבר, השומרים על בסיס תמיכה אלקטורלי יציב של כ־10%.

הכחשת האנטישמיות

אפשרות כזו צריכה לעורר דאגה רצינית בישראל. הסחף השלילי ביחסיה עם גרמניה, שגבר מאוד בשנים האחרונות, מורגש בעוצמה בכל מפלגות השמאל בגרמניה. יש בהן זרמים פרו־ישראליים ובכלל זה גם ב'די לינקה', אך הם נמצאים בעמדת מיעוט. בשורות ה'די לינקה' נוצר שילוב בעייתי ביותר בין האנטי־ישראליות של הקומוניסטים לשעבר לאנטי־ישראליות של השמאל המערב־גרמני. למרות אופייה האידאולוגי החילוני של המפלגה, צמרת 'די לינקה' אינה מסתירה את תמיכתה בארגונים פלסטיניים קיצוניים, בכלל זה חמאס.

אף שהנהגת המפלגה החליטה רשמית לדחות יוזמות חרם על מוצרים ישראליים, סניפים שונים של המפלגה שותפים בתמיכה בתנועת ה־BDS. לפני כשנה השתתפה המפלגה במפגש של תומכי חמאס שנערך בברלין. נציגים רשמיים של ה'די לינקה', בהם שתי חברות בונדסטאג מטעם המפלגה, השתתפו במשט ה'מרמרה' ב־2010. כאשר נשיא המדינה המנוח שמעון פרס הוזמן בתחילת 2010 לשאת נאום ב'בונדסטאג' לרגל יום הזיכרון העולמי לקורבנות הנאצים, נמנעו כמה מחברי המפלגה באופן הפגנתי לחלוק לו כבוד בתום דבריו.

בין צירי הבונדסטאג שנשארו יושבים בעוד השאר קמים ממקומותיהם ומריעים לנשיא ישראל, הייתה זהרה ואגנקנכט, אחד משני יושבי הראש החדשים של ה'די לינקה' ומי שנחשבת למנהיגה בפועל של המפלגה. הפוליטיקאית הנאה והאלגנטית בת ה־47, ילידת מזרח־גרמניה הקומוניסטית, נימקה את מחאתה בכך שאין לה עניין להביע כבוד ל"מדינאי שהיה שותף באחריות למלחמות", וטענה שפרס ניצל את נאומו כדי "לקדם מלחמה נגד איראן". בהקשר זה יש לציין שאביה של ואגנקנכט הוא איראני, ובעלה הוא מנהיג ה'די לינקה' לשעבר אוסקר לפונטיין, שידוע בעמדותיו הביקורתיות ביותר כלפי ישראל.

עמדתה של ואגנקנכט כלפי ישראל היא ללא ספק גם תוצר של מערך התעמולה האידאולוגי של מזרח־גרמניה הקומוניסטית שבה גדלה, שראה בישראל מחרחרת מלחמה אימפריאליסטית והטיל עליה את האחריות המלאה לכל מלחמות המזרח התיכון, תוך השוואה עקבית שלה לגרמניה הנאצית. גרמניה המזרחית, כמו שאר מדינות הגוש הסובייטי, יצרה אבחנה מלאכותית בין אנטישמיות לאנטי־ישראליות, שאפשרה לה לאמץ מדיניות אנטי־ישראלית בוטה תוך הכחשה מוחלטת של קיום אנטישמיות כלשהי. ברוח זו טוענת גם ואגנקנכט כי "אין להשוות בין ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל לבין אנטישמיות". אלא שקשה להתעלם מכך שהתבטאויות ביקורתיות מסוימות כלפי מדיניות ממשלת ישראל נושאות בהחלט גוון אנטישמי בולט. כל עוד מפלגת 'די לינקה' אינה מכירה בכך, היא אינה מסוגלת להתנתק מהמדיניות האנטי־ישראלית –למעשה האנטישמית – הקומוניסטית המסורתית.

בעוד כשבוע תארח בברלין הקרן הפוליטית של ה'די־לינקה', 'קרן רוזה לוקסמבורג', דיון בנושא "האם אני יכול לבקר את ישראל מבלי להיות אנטישמי?". יהיה מעניין לראות אם יתקיים שם דיון פתוח על הנושא, או שמא המפגש יתמקד במציאת דרכים יצירתיות להענקת הכשר לביקורת אנטישמית על ישראל.

שלוש נשים בצמרת

זהרה ואגנקנכט היא אחת משלוש הנשים שישפיעו מאוד על מערכת הבחירות הקרובה בגרמניה – לצד הקנצלרית אנגלה מרקל, ומנהיגת מפלגת ה"אלטרנטיבה" הימנית, פראוקה פטרי. שלושתן גדלו במזרח־ גרמניה הקומוניסטית, אך התפתחו פוליטית לכיוונים שונים. יש המוצאים קווים משותפים רבים בין ואגנקנכט לפטרי; שתיהן, למשל, "מואשמות" בפופוליזם.

ואגנקנכט עוררה זעם רב בשורות מפלגתה ומחוצה לה, כאשר הסכימה לקיים ראיונות משותפים עם פטרי ובמהלכם אמרה דברים בנוגע לסוגיית הפליטים והמהגרים, שנשמעו כלקוחים ממצע מפלגת ה"אלטרנטיבה" הימנית – בעיקר הכוונה לסייע לפליטים ולמהגרים להישאר בארצות מוצאם או על גבולן. "זה היה חסר אחריות לאפשר מצב שבו איננו יודעים מי נכנס למדינה", ביקרה ואגנקנכט את מדיניות פתיחת הגבולות של הקנצלרית מרקל. "אינטגרציה היא אפשרית רק אם יש מספיק מקומות עבודה ומקומות דיור. מרקל לא דאגה לכל זאת. ומעבר לכך: מי נושא בעלויות? אם הן יוטלו על השכבות הבינוניות והחלשות, זה יעורר דחייה שאותה הימין יוכל לנצל לצרכיו".

אלה בדיוק הדברים שאומרים גם פטרי ועמיתיה למפלגה. כמו "האלטרנטיבה", ואגנקנכט מעוניינת למנוע את חיזוק האיחוד האירופי על חשבון הריבונות הלאומית, ותומכת ברצונו של נשיא רוסיה פוטין להחזיר את ארצו למעמד של מעצמה בינלאומית, במקום "מעצמה אזורית" שייעד לו ממשל אובמה. הדמיון בעמדות גרם לאחד מראשי ה"אלטרנטיבה" להציע לואגנקנכט להצטרף לשורות מפלגתו. מנגד, פעיל שמאל דאג למרוח על פניה של ואגנקנכט בעיצומו של כנס מפלגתי עוגה, כמחאה על דבריה שלא כל הפליטים צריכים להגיע לגרמניה.

הדמיון בין עמדותיהן של ואגנקנכט ופטרי אינו מקרי. ימין ושמאל קיצוניים בגרמניה ובכל רחבי אירופה קרובים בראיית עולמם הרבה יותר משהיו מוכנים להודות בכך: אנטי־גלובליות, אנטי־קפיטליזם, אנטי איחוד אירופי, ושמירה על השכבות החלשות מפני "פלישות חיצוניות". מכאן נובע גם המעבר התמידי של קולות בוחרים מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני. ואגנקנכט מודעת היטב לכך שהתחזקותה של "האלטרנטיבה" הימנית בבחירות האחרונות באה גם על חשבון המאגר האלקטורלי של מפלגתה. בעיקר חזקה התופעה במזרח־גרמניה, שם נבנתה המערכת השלטונית הקומוניסטית על העברת מסרים לאומניים בכסות אדומה לוהטת.

מפגש הקצוות של השמאל והימין

העולם כולו נרעש מהתחזקותם של הזרמים והמפלגות הימניים הפופוליסטיים באירופה, ורואה בכך סכנה קיומית לאיחוד האירופי. אך קיומו של שמאל פופוליסטי בעל מסרים דומים ופוטנציאל איום זהה לעתיד האיחוד האירופי – מוצנע. באחת ממדינות האיחוד, יוון, מפלגה כזו כבר הגיעה לשלטון: 'סיריזה' (קואליציית השמאל הרדיקלי), בהנהגתו של אלכסיס ציפראס. 'סיריזה' זכתה פעמיים בבחירות שנערכו באותה שנה, על בסיס מצע אנטי־אירופי שדחה את תוכניות הצנע הרדיקליות שנכפו על יוון. אך המציאות הכלכלית הדרמטית של יוון חייבה את שתי ממשלות ציפראס לשנות כיוון באופן רדיקלי, לשתף פעולה עם תוכניות ההצלה הפיננסיות החיצוניות וליישם מדיניות של קיצוצים כואבים ביותר. לו היו נערכות היום בחירות חדשות ביוון, הייתה התמיכה ב'סיריזה' יורדת מ-37% ל-15% בלבד.

כישלונה של אידאולוגיית שמאל פופוליסטית במבחן המציאות ביוון, אינו משפיע לפי שעה על התחזקותן של מפלגות דומות במדינות אירופיות אחרות, העוברות משבר כלכלי, חברתי ופוליטי קשה. בספרד הפכה מפלגת השמאל 'פודמוס' ('אנחנו יכולים') תוך שנתיים מאז הקמתה למפלגה השנייה בגודלה במדינה לפי מספר חבריה, והמפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט. היא יצרה מצב של כמעט אי־משילות במדינה, בשל היעדר רוב מוצק להקמת ממשלה יציבה. 'פודמוס' נולדה מתוך תנועת מחאה עממית נגד אי־צדק חברתי ושחיתות שלטונית, ומייסדה הוא איש אקדמיה, פבלו איגלסיאס. המפלגה דורשת לפתוח מו"מ מחודש על צעדי הצנע שהוטלו על ספרד בידי האיחוד האירופי כתנאי להענקת סיוע, להטיל עונשים דרקוניים על חברות גדולות שמעלימות הכנסות, לקיים פיקוח קפדני על פעילות לובי לקידום אינטרסים כלכליים, לקיים משאלי עם על כל שינוי תחוקתי מהותי, לעזוב הסכמי סחר חופשי מסוימים ולשנות את 'אמנת ליסבון' שחיזקה את סמכויות האיחוד האירופי.

באיטליה מתחזקת מפלגת 'תנועת חמשת הכוכבים' שהוקמה על ידי הקומיקאי בפה גרילו, המכונה "דונלד טראמפ האיטלקי". גם כאן, המאבק נגד השחיתות הציבורית והדרישה להגברת הדמוקרטיה הישירה על חשבון הדמוקרטיה הייצוגית – מילאו תפקיד חשוב בהקמת המפלגה. 'תנועת חמשת הכוכבים' הפכה בבחירות הכלליות האחרונות למפלגה השנייה בגודלה בחישוב קולות הבוחרים, וזכתה בראשות עיריות רומא וטורינו. תבוסת ראש הממשלה הקודם במשאל העם שנערך בדצמבר האחרון על רפורמה שנועדה לחזק את הממשלה באיטליה, נזקפת בין היתר לזכות הפופולריות הרבה של 'תנועת חמשת הכוכבים'. זו מתבססת, בנוסף למסר האנטי־ממסדי, על עמדות אנטי־אירופיות ועל התנגדות לזרים.

שיטות הפעולה של השמאל הפופוליסטי זהות לאלו של הימין הפופוליסטי: מסרים פשטניים, קצרים, מעוררי רגשות ונטולי הסברים הגיוניים כיצד ניתן יהיה ליישם את המדיניות המוצעת. כאן וכאן, האנטי־ממסדיות נגד המפלגות המסורתיות, האליטות הוותיקות, הממשלות והביורוקרטיה האירופית, משמשת כר פורה לגיוס קולות. המרכז הפוליטי באירופה מוצא עצמו מותקף ומאוים לא רק מימין, אלא גם משמאל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. 1. האנטישמיות האירופאית מעולם לא נעלמה. הטענה שאירופה של שישם השנים האחרונות הייתה פחות אנטישמית היא פיקציה. יש להתייחס לאנטישמיות האירופאית כנתון. אין צורך לנטר אותה כי היא נמצאת שם תמיד במלוא עוזה, עוצמתה מעולם לא התנתה. מה שמשתנה היא רק המדיה שבה היא גלוי על פני השטח: יש תקופות שהיא יותר גלויה ותקופות שהיא פחות גלויה
    2. האינטרס הישראלי הראשון במעלה הוא חיסול האיחוד האירופאי ומוסדותיו הבינלאומיים. משום כך יש דווקא לברך על עליית תנועות הסמול והימין הקיצוניות ועל ישראל לשתף פעולה עם אותן תנועות ככל שמטרתן היא לפרק את האיחוד. אין צורך לדאוג לאנטישמיות, ברור שהן אנטישמיות, אבל כאמור מדובר בפקטור קבוע ביבשת המקוללת הזו,ולא משנה מה ישראל או היהודים יעשו.

  2. אני אנטי קפיטליסט.
    אני בעד הסביבה (ירוקה).
    אני בעד הגנה על השכבות החלשות ובעד מערכות בריאות ציבורית.
    אני נגד הליברליזם. אני גם נגד קומוניזם. אני בעד משטר כלכלי שזהה לסוציאל דמוקרטיה, זאת שיטה כלכלית יהודית בה יש רווחה לצד הצלחה כלכלית. זהו אינו קפיטליזם. אני בעד ארץ ישראל לעם ישראל עפ"י תורת ישראל.

    ואתם, אתם סתם חסרי כיוון. האידיאולוגיה היחידה שלכם היא קפיטליזם.

    1. סוצאליזם זה קומוניזם לייט שנשען על הקפטליזם כדי שהסוצאליזם יעבוד, אתה סותר את עצמך שאתה אומר שאתה אנטי קפטליזם ואתה בעד הצלחה כלכלית לצד רווחה, כי כאמור הסוצאליזם לא יעבוד בלי קפטליזם שזה כלכלה מעורבת.
      שנית היהודים לא יצרו את הסוצאליזם אלא היהודים היסטורית הם יותר קפטליסטים, המהפיכה ברוסיה ב1917 אמנם הונעה על ידי הרבה מהיהודים ברוסיה והיה להם חלק ארי בה, אולם לאורך רוב שנות ההיסטוריה של עם ישראל רוב העם קפטליסטי גם כמה מההוגים והכלכלנים ההכי חשובים לכלכלה לקניין ולחירות והשוק החופשי היו יהודים.

    2. *תיקון:ב1917 היהודים אכן המציאו את המרקיסם ואת הקומוניזם אבל רוב ההיסטוריה כולל המודרנית (פרידמן,מיזס ועוד) הם המשיכו לפתח את הקפיטליזם.

  3. הימים חולפים, שנה עוברת
    אבל המנגינה הנבזית/האנטישמית
    לעולם נשארת.

    ארופה "ניקתה" עצמה מיהודים, אך סירחון האנטישמיות עדין נודף ממנה.
    אך אל דאגה, אינשאללה, הברברים ינקו אותה היטב, וישטפו אותה בנחלי דם.