עיתון, שלטון ובן גוריון

מלחמות העיתונות מלוות את ישראל מאז הקמתה. פרק פחות מוכר בהיסטוריה הזו הוא סיפורו של העיתון 'רימון' ומאבקו ב'העולם הזה' בשנות החמישים. השוואות לימינו באחריות הקורא בלבד

יעד למתקפה של 'העולם הזה'; דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ

ב־31 ביולי 1956 התקיים באצטדיון רמת־גן משחק כדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת ברית המועצות. למפגש זה בין ישראל הצעירה למעצמה הסובייטית היו השלכות רחבות יותר מבחינה חברתית ומדינית, אך באותו יום התרחש אירוע עיתונאי נוסף שמשך את תשומת ליבם של הצופים במגרש: אלפי עותקים של שבועון חדש וצבעוני בשם 'רימון' חולקו לבאי המגרש יחד עם כובעי נייר שעליהם הודפס שם העיתון. היה זה מבצע שיווקי חכם שהעניק דחיפה ראשונית לשבועון החדש.

בנוף העיתונות של שנות החמישים בישראל, 'רימון' בלט מאוד באיכות החומרים וההדפסה ובתצלומיו הצבעוניים. עניין נוסף שבידל אותו ממרבית העיתונים האחרים שראו אור בישראל בעת ההיא, היה בכך שהוא הגדיר עצמו כבלתי מפלגתי, ולא נשא זיהוי פוליטי כלשהו. מעיון בגיליונות הראשונים נראה כי השבועון עוסק בנושאים תמימים לכאורה – סיפורי רכילות, בידור ופנאי, בסגנון דומה באופן חשוד לשבועון המוביל של התקופה, 'העולם הזה'.

'העולם הזה', בעריכתו של אורי אבנרי, היה השבועון האופוזיציוני הבולט בעשורים הראשונים למדינת ישראל. בשלהי שנות השישים הגיעה תפוצתו עד 20 אלף עותקים. בניגוד לעיתונאים ישראלים רבים בני התקופה, בעיתונים מפלגתיים ופרטיים כאחד, כתיבתו של אבנרי התאפיינה בעמדה ביקורתית ותוקפנית מאוד כלפי המדינה. אבנרי נהג להציג את עצמו ואת עיתונו כבעלי יושרה מקצועית, החפים משיקולים מפלגתיים או מסחריים.

היעדים העיקריים לביקורת של 'העולם הזה' היו דוד בן־גוריון ומקורביו שמעון פרס ומשה דיין. כמו כן תקף העיתון באופן תדיר את השירותים החשאיים בראשות איסר הראל (אותם כינה אבנרי "מנגנון החושך") ואת עסקני מפא"י והסתדרות העובדים. מעבר לתכנים העיתונאיים, גם הסגנון שנקט אבנרי שיווה לעיתון אופי רדיקלי. הכותרות היו קצרות ודרמטיות ולרוב מתובלות בציניות, והטקסטים כללו מונחים חדשים בעברית, שהיו מנוגדים לסגנון הכתיבה המסורבל והמליצי של אבות העיתונות הישראלית.

לנוכח מאפיינים אלו, שהיו חריגים בנוף העיתונות הישראלית, עוררו 'העולם הזה' ועורכיו התנגדות רבה. אורי קיסרי, מייסד העיתון ועורכו לפני מכירתו לאבנרי, כתב כי  אבנרי "מקיז את דם המולדת, בדקרו אותה מדי שבוע במחטים של רעל ושנאה". ראש הממשלה דוד בן־גוריון נהג להתייחס ל'העולם הזה' כאל "השבועון המסוים" ותיעב את אבנרי. לאורך שנות החמישים התגלו מספר פעמים מטעני חבלה במשרדי העיתון ובבתי הדפוס שבהם ראה אור. קווי הטלפון של העיתון היו תחת האזנה, והוא הוחרם רשמית על ידי צה"ל.

אורי אבנרי (במרכז). צילום: מרק ניימן, פלאש90

מחפשים מענה ל'העולם הזה'

אחת הדרכים שבהן ניסו מוסדות המדינה להיאבק בפופולריות ובתפוצה של 'העולם הזה' הייתה באמצעות פרסום שבועון מתחרה בעל סגנון דומה במטרה להתחרות בו, תוך התקפה חזיתית על אבנרי ועיתונו. למרות היותה מפלגת השלטון בישראל, הייתה מפא"י נתונה באמצע שנות החמישים במצוקה תקשורתית ממושכת. עד שלהי 1955 ראה אור מטעם מפא"י העיתון 'הדור', שהתחרה ביומוני הצהריים והערב, אך הצלחתו הייתה מועטה. לאחר סגירת 'הדור' חיפשו ראשי המפלגה מענה ראוי להתקפות עליה מצד עיתוני האופוזיציה ובראשם 'העולם הזה', וכך הוחלט כנראה על הקמת שבועון חדש מטעם המפלגה.

לקראת סוף 1955 ובראשית 1956 נערכו מספר מפגשים בנושא, בהשתתפות שר החוץ משה שרת וראש עיריית ירושלים הטרי גרשון אגרון, לפני כן עורך ה'ג'רוזלם פוסט'. בשיחות אלו התגבשה תכנית להוצאת עיתון חדש בעריכת עזריאל קרליבך, אך פטירתו הפתאומית בפברואר 1956 הורידה את העניין מהפרק. באביב 1956 התחדשו הדיונים, ושרת החליט על כינוס ועדה שתקדם את הקמת העיתון החדש. בוועדה היו חברים אהוד אבריאל, חבר כנסת מטעם מפא"י ומיועציו הקרובים של בן־גוריון, העיתונאי לוי יצחק הירושלמי ואיסר הראל, הממונה על השירותים החשאיים של ישראל.

להופעת הגיליון הראשון קדם מסע פרסום ויחסי ציבור נרחב, שכלל מודעות בעיתונים וברחובות ומעל מסכי הקולנוע. גיליונותיו הראשונים של 'רימון' הודפסו על נייר איכותי מאוד יחסית לעיתוני התקופה, וכללו דפים ושערים בצבע מלא שהעידו על השקעה כספית ניכרת. בראש המערכת עמד שלמה טנאי, עיתונאי מנוסה שערך גם את 'במחנה' ו'דבר לילדים' והיה אחיו של דן טנאי, ראש חברת עין וספר בע"מ שנרשמה כמוציאה לאור של 'רימון'. החל מהגיליון השישי תפס את מקומו יחזקאל לוּפְבַּן שעבד גם הוא בעיתון 'במחנה'.

במאמר המערכת הראשון הצהירו עורכי 'רימון' על ייחודו של העיתון החדש והגדרתו כשבועון מצולם: "כוח השכנוע של התצלום גדול מכוח השכנוע של המילה הכתובה. לרוב טוב מראה עיניים ממשמע אוזן… אתה תאמין לתצלום יותר, ואם יעשו בו שקר, יהיה השקר חמור ומסוכן יותר מזה המוטמן לעתים באות הכתובה".

העורכים התייחסו לשאלת העומדים מאחורי יוזמת העיתון החדש וזהותם: "קוראים רבים יקדמו את הופעתו של 'רימון' בשאלה: מי עומד מאחוריו? אנו מאמינים כי תוך זמן קצר יעמוד הקורא על מהותו של 'רימון'. הוא ילמד לדעת כי ללידתו אין כל רקע מפלגתי, וכי הוא צמח מתוך כוונה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל".

במהלך החודשים הראשונים להופעתו שמר 'רימון' לרוב על תוכן קליל יחסית של סיפורים אקטואליים לצד טורים בנושאי רכילות, ספורט, בידור ושערוריות רומנטיות. מבחינה סגנונית וחזותית ניכר הניסיון לחקות את דפי השער המצולמים ואת הטון הדרמטי שאפיין את הכותרות הצעקניות של 'העולם הזה', בכוונה להתחרות בו ולמשוך את קהל קוראיו. גם הסיסמה שבחרו עורכי 'רימון' – "עצמאי, שקול, מראה הכול" – הזכירה את סיסמת 'העולם הזה': "ללא מורא, ללא משוא פנים".

שער 'רימון'. צילום: אמיר לוי

"אין בו שמץ של מלח ופלפל"

בשבועות הראשונים להופעתו הצליח 'רימון' למשוך קהל קוראים גדול יחסית ולהגיע לתפוצה רחבה. משה שרת, שעזב את תפקידו כשר החוץ ביוני 1956 אך המשיך לעסוק בענייני מפא"י, התייחס ביומנו להצלחה המפתיעה וכן לסגנונו של העיתון החדש: "השבועון מהודר מאוד בניירו ובדפוסו ומרהיב בתמונותיו, אך חסר כל תוכן של ממש ואין בו שמץ של מלח ופילפל. אף על פי כן אומרים כי הוא נפוץ כבר ב-10,000 טפסים – הצלחה לא תשוער".

למרות הזוטות שמילאו את הגיליון, מדי פעם ניתן היה להבחין בסימנים בולטים בנוגע למושאי אהדתו של השבועון, במיוחד בהשוואה למתחריו. בספטמבר 1956, כאשר מלאו לבן־גוריון שבעים, הקדיש 'רימון' למנהיג שער צבעוני מהודר – אחד מחמישה שערים בצבע שעיטרו את העיתון במשך כל תקופת קיומו.

במקביל המשיך 'רימון' להציג עצמו כעיתון עצמאי ובלתי תלוי. למרות הצהרות אלו, נראה כי גורמים מסוימים בשירותי הביטחון ובכירים במפא"י היו קשורים להוצאתו לאור ולהתנהלותו של 'רימון', וידעו מראש על מטרתו העיקרית.

כשלושה שבועות לאחר הופעת הגיליון הראשון כתב שרת על פגישה בנושא עם ראשי שירותי הביון והעיתונאי לוי יצחק הירושלמי: "פגישה עם איסר [הראל, ראש המוסד], עמוס מנור [ראש השב"כ] ולוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש 'רימון' המיועד להכות את 'העולם הזה'. לוי יצחק קטגור ואיסר סניגור". מספר שבועות לאחר מכן נועד שרת עם עורך 'רימון' שלמה טנאי, שדיווח לו כי תפוצת השבועון "כבר הדביקה את תפוצת 'העולם הזה'".

נראה אפוא כי כבר מראשיתו, אם כי בתחילה לא באופן גלוי, כיוון 'רימון' אל מטרה מוגדרת מאוד: 'העולם הזה'. עורכי העיתון קיימו קשרים קרובים עם בכירי מפא"י, ולעתים אף העבירו להם את הכתבות כדי שיעברו עליהן לפני פרסומן. כך למשל כותב שרת ביומנו בספטמבר 1956, תוך שהוא רומז שוב על דעתו לגבי סגנון השבועון: "שליח מ'רימון' הביא הגהה של הסיפור עליי עם התמונות שנקבעו לפירסום. הכתוב היה לי אפתעה נעימה – תרבותי ונבון למדי, בלי פגיעות בטעם וללא כל יעלי פרסומת זולים, גם אם חף מכל חן, ברק ושאר רוח. תיקנתי זעיר שם זעיר שם, במגע קל ומרפרף בלבד".

המקור הבכיר: איסר הראל

למרות ההצלחה הראשונית של העיתון וטענתו כי הוא מצליח לכסות את העלויות, נפוצו שמועות על מקורות תקציביים זרים המממנים את ההשקעה הכספית הנדיבה באיכות החומרים וההדפסה. בראיון לעיתון 'גלובס' בשנת 2004 אישר העיתונאי לוי יצחק הירושלמי את קיומן של הפגישות עם שרת, אגרון והראל טרם הופעת 'רימון', אך טען כי לא דובר שם על עיתון מתחרה ל'העולם הזה' אלא על הוצאת שבועון מטעם תנועת העבודה. באשר למימון הודה הירושלמי כי אף שדובר על מציאת משקיעים חיצוניים, הכסף הגיע לבסוף ממקורות מימון בתוך מפא"י וההסתדרות. עיתונאי אחר המצוטט בכתבה אומר כי לשב"כ לא היה קשר למימון העיתון.

לאותה כתבה ב'גלובס' התראיין גם עורך 'רימון' חזי לופבן, שטען כי שלמה ודן טנאי פנו אליו בהצעה לערוך מגזין עבור "חברים שווייצרים בעלי הון". לשאלת הקשר עם שירותי הביטחון השיב לופבן כי דן טנאי היה חברו הטוב של איסר הראל, והוא עצמו אף קיים פגישות שבועיות עם הראל שבהן דנו ב"תופעות של חתירה קומוניסטית" ו"המלחמה עם 'העולם הזה'". לופבן מכחיש כי המוסד היה מעורב במימון העיתון, אך מודה כי הראל היה "המקור הבכיר שלנו… הוא סיפק לנו אינפורמציה. פעם בכתב, פעם תוך כדי שיחות, וככה התגבשו אצלנו שורה של כתבות".

נראה אפוא כי איש המפתח בפרשה היה הממונה על שירותי הביטחון של ישראל – איסר הראל. מיכאל בר־זוהר, שחקר את הנושא וקיים ראיונות רבים עם הראל בתקופה מאוחרת יותר, סבור כי בעשור הראשון למדינה היה הראל מודאג מאוד מפעילותם של חוגים חתרניים שביקשו לשבור את סמכות המדינה ולפעול נגד מוסדותיה בסיוע גורמים תקשורתיים לגיטימיים לכאורה כמו 'העולם הזה'. בעיני הראל, גורמים אלה סיכנו את המשטר הדמוקרטי במדינה הצעירה, והמסוכן שבהם היה 'העולם הזה' אשר "ניצל באורח שיטתי כל מחדל ושערורייה שהיו קשורים לממסד כעילה להתקפות מחץ על השלטון". כדי להתמודד עם התופעה ביקש הראל לפתח כלים חדשים ו"לקעקע את 'העולם הזה' בשיטותיו הוא". בר־זוהר סבור כי לידתו של 'רימון' הייתה בעיקרה כתגובה למתקפות 'העולם הזה' נגד המדינה, והשבועון החדש נועד להילחם בהן.

בנוגע לעיתון עצמו כתב בר־זוהר כי "קשה להגדיר את 'רימון' כפאר העיתונות העברית. היה זה שבועון בעל רמה נמוכה, ערוך ומוגש בחוסר טעם, סגנונו תפל ונימתו צורמת. השבועון החדש לא היה יפה מ'העולם הזה', וגם לא טוב ממנו או מעניין ממנו. אולי הייתה בכך כוונה נסתרת – להתאים את העיתון לסוג הקוראים שהיה אמון על 'העולם הזה'".

"ביטאון הארס"

בחודשים הראשונים של שנת 1957 הסעירו את ישראל כמה אירועים ופרשיות. 'רימון' ו'העולם הזה' התייצבו משני צדי המתרס, כאשר האחד מנסה להגן ככל הניתן להגן על הממסד ואישיו, בעוד השני תוקף אותם בחריפות. ב'רימון המשיכו אמנם להופיע כתבות פנאי אופייניות, אך הקו המערכתי השתנה באופן מופגן והפך להיות לוחמני יותר ויותר. במקביל ניסה 'רימון' לקעקע  את אמינותם של אבנרי ועיתונו במאמרי מערכת חריפים. תגובת 'העולם הזה' להתקפות הייתה מינורית יחסית. בסוף מרץ 1957 נכתב במאמר המערכת של 'העולם הזה', תחת הכותרת "היד השחורה", על קבוצת נאמני בן־גוריון העושה במדינה כרצונה. בין היתר נטען במאמר כי קבוצה זו חולשת בין השאר גם על העיתונות בישראל, ו"בזבזה השנה קרוב ל־200 אלף לירות על ניסיון כושל להוציא שבועון מסווה משלה".

צילום: אמיר לוי

לקראת אמצע 1957 עבר 'רימון' לשלב חדש במתקפתו על 'העולם הזה', והחל להתמקד בסכנות שמציבים אבנרי ועיתונו למדינה. בשער גיליון 22 במאי הופיעה הכותרת המאיימת "המלכודת של מק"י", ובמאמר עצמו נחשפו לטענת הכותבים הקשרים הסמויים בין אורי אבנרי, 'העולם הזה' ותנועת הנוער הקומוניסטית בישראל. לפי 'רימון', זהו עוד ניסיון של אבנרי וגורמים אחרים לחתור תחת הדמוקרטיה, בעיקר בעזרת 'העולם הזה' שאינו אלא "מכשיר תעמולה קומוניסטי מספר 1". במאמר אחר נכתב כי "במשך שנים מנסה 'העולם הזה' להעמיד פנים של ביטאון אובייקטיבי אשר טובת האומה והמדינה לנגד עיניו, אבל למעשה זהו ביטאון תעמולה קומוניסטי המסתיר את כוונותיו האמיתיות מאחורי מסווה של מלחמה לצדק ולטוהר מידות ציבורי".

צילום: אמיר לוי

הנימה שנקט 'רימון' כלפי 'העולם הזה' הלכה והחריפה במאמר מערכת נוסף תחת הכותרת "אל תיגע בארס זה", שבו טבע לופבן את הכינוי שבו ישתמש כדי לתאר את 'העולם הזה' מעתה והלאה: "ביטאון הארס". בהתייחסו למאמר קודם של אבנרי, שבו האשים האחרון את דוד בן־גוריון בטיוח שחיתויות בסוכנות היהודית, כתב לופבן: "כאשר התועמלן הקומוניסטי אבנרי גייס את כל גבהות לבו, יהירותו ושאיפת השלטון המכרסמת בו כמעט מילדותו כדי להריק את מטען הזוהמה ממנה קורץ על ראש ממשלת ישראל, הבין כל אזרח כי בא הרגע לנפץ את הקרדום". לפי לופבן, האויב המסוכן ביותר לישראל איננו חיצוני אלא שוכן בתוכנו: "כת של נביאי שקר המעכירים את אווירת החיים ברעל של תבוסתנות, ומסכנים בכך את בטחונה של ישראל לא פחות מן הסוכנים הזרים". הוא מסיים את המאמר בהמלצה לקוראיו להחרים לגמרי את 'העולם הזה': "אל תחזיק בנייר עליו נדפס הארס… אל תקנה אותו, אל תפיץ אותו, אל תסכים שחבריך יגעו בו, אם אינך רוצה שארס זה ידבק גם בך".

אנשי 'רימון' הפכו אובססיביים ביחסם ל'העולם הזה', וכמעט בכל גיליון הופיעה ידיעה התוקפת את השבועון המתחרה, לעתים גם ללא קשר להתרחשות מסוימת באותה עת. בקיץ 1957, במלאות שנה להופעת הגיליון הראשון של 'רימון', התגאה לופבן בהישגיו של העיתון, שהחשוב בהם בעיניו היה הצלחתו להוכיח את הזיקה בין 'העולם הזה' למפלגה הקומוניסטית. על פי לופבן, "בדרך זאת, ועל ידי פרסום עובדות והוכחות… התערער תוך שבועות מספר האמון שרכש לעצמו ביטאון הארס אצל אנשים ומפלגות".

כתבה מעניינת במיוחד מאותו גיליון היא סקירה על שנתו הראשונה של העיתון מאת אריה אבנרי. בהתייחסו למאבק בין 'רימון' ל'העולם הזה' כותב אבנרי: "תוך כדי ניהול החקירות העיתונאית [סביב פרשות קסטנר ו'שורת המתנדבים'] התברר לעורכי 'רימון', להפתעתם הרבה, כי לאויבי הדמוקרטיה הישראלית [משמאל ומימין] מכנה משותף נאמן המשמש להם ככלי שרת מסווה המכונה 'העולם הזה'".

צילום: אמיר לוי

ההתקפות פעלו כבומרנג

למרות הצהרות אנשי 'רימון' על הצלחת העיתון, נראה כי מבול ההתקפות נגד 'העולם הזה' הזיק דווקא לתפוצתו והשיג את המטרה ההפוכה מבחינת מפא"י. בספטמבר 1957 תיעד משה שרת ביומנו פגישה נוספת שקיים עם לוי יצחק הירושלמי, שבה התלונן העיתונאי על מצבה של המפלגה בתקשורת ו"קיטרג חמורות על 'רימון', שהוצאתו עלתה עד כה בהפסד של 400,000 לירות, ועם זאת לא הועיל לערער את 'העולם הזה'".

למרות זאת, 'רימון' לא מיתן את נימתו והמשיך כל העת לתקוף את 'העולם הזה' ואת שיטות העבודה של אורי אבנרי. אבנרי עצמו התייחס באופן נדיר למתחריו במאמר שפרסם בעקבות פרשת היעלמות כתב 'העולם הזה' אלי תבור, שאבנרי טען כי נחטף על ידי השב"כ. באותו גיליון, שהוקדש כולו לפרשת תבור, האשים אבנרי את 'רימון' בייצוג עמדותיה של הממשלה ובתקיפת מתנגדיה. על פי אבנרי, 'רימון' הוא "ביטאון מנגנון החושך" והוא "בעל תפוצה זעירה, בו הושקע כבר למעלה מ-400 אלף לירות… מטרת הפרסום היא להריץ עלילות על אותם החוגים והאנשים שהעזו להתגרות במנגנון במלחמתם למען האמת". עוד טען אבנרי כי לאחר שבתחילה ניסה 'רימון' להסתיר את זהותו האמיתית, הוא הפך כעת בעיני הציבור ל"דוברו הגלוי והרשמי של מנגנון החושך על שלוחותיו השונות, ואף לדובר צמרת המשטרה וקבוצת המנהלים של חצר ביג'י".

בראשית 1958 עזב שלמה טנאי, העורך האחראי של 'רימון', את תפקידו, ויחד עמו נעלמו בהדרגה ההתקפות הישירות נגד 'העולם הזה'. 'רימון' חזר לעסוק בנושאים שונים ומגוונים, עד להפסקת הופעתו בחודש אפריל 1958.

באותו ראיון ל'גלובס' רואה חזי לופבן את ריכוז מרב המאמצים בהתקפה על 'העולם הזה' כסיבה העיקרית לשקיעתו של 'רימון': "זאת הייתה שגיאה בסיסית… נגררנו וזה הפסיק לעניין את הקוראים". לפי לופבן, בתחילה תפוצתו של 'רימון' עלתה על זו של 'העולם הזה', אך כאשר התהפכו היוצרות כבר היה 'רימון' שקוע מדי במסעו נגד יריבו, ו"כשראינו את העניין הזה היה כבר מאוחר מדי".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. קריאה מעניין. מעניין שהממסד דווקא נלחם אז במשאל הקיצוני. בטח היום בן גוריון היה נחשב לימני קיצוני

    1. בסוף מהממסד של אז נשאר מעט מאוד אולי שום דבר. השמאל במדינה בינתיים נטש את הביטחוניזם של בן-גוריון, יגאל אלון ודיין הפך לשמאל קיצוני שמדקלם את הסיסמאות של מק"י ורק"ח. והימין של אז היה חנטריש ונשאר חנטריש.

  2. אז מסתבר שאבי השמאל הישראלי, מורו ורבו של פרס, היה פשיסט לא קטן בעצמו.
    איזה הפתעה

  3. אבנרי לא היה נגד ישראל כי אם נגד הממסד. לא מושחת בעליל. אדם עם ערכים. חבל שאין רבים כמותו

    1. אורי אבנרי היה ועודנו אנטי ציוני בכל נימי נשמתו, ואם תקראי את ספריו תיווכחי בכך שהוא אף מתגאה בזה. אם אלו הערכים שאת רוצה שיהיו פה אנחנו בבעיה.