איפה היה השמאל כשרצינו לפצל את סמכויות היועמ"ש?

עם הצטברות ההדלפות בפרשת ביבי-נוני, נראה כי מלבד הצמד הנ"ל נתון גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט למתקפה חריפה בשל טיפולו בפרשה, בטענה כי הוא דואג לאינטרסים של ראש הממשלה על חשבון האינטרס הציבורי. "שומר הראש של נתניהו" – כך כינו אותו בדף הפייסבוק 'שישים ואחת' מבית עמותת השמאל הקיצוני 'מרכז מולד', בפוסט שצבר שיתופים רבים. ח"כ זהבה גלאון התבטאה אף היא בחריפות, באומרה כי "נתניהו צריך ללכת, והוא צריך לקחת אתו את היועץ המשפטי. במילא מנדלבליט הוכיח שהוא קודם כל היועמ"ש של נתניהו, ורק אחר כך של הציבור". תחקירים בלתי פוסקים ב'הארץ' מתאמצים להראות כיצד דואג מנדלבליט לנתניהו, וכותרת בדה-מרקר אף מצטטת "בכיר במערכת הפוליטית" כי "מנדלבליט יעשה כמעט הכל כדי לחלץ את ביבי – אבל לא הכל", וכי הוא אמנם אדם ערכי וישר, אבל "לא אחד כזה שהולך עם האמת שלו עד הסוף".

מטרתו של הלחץ המתמיד הזה ברורה: להציב "אקדח" לראשו של מנדלבליט על מנת שיגיש כתב אישום נגד נתניהו, ורצוי כמה שיותר מהר. האם לא ראוי לאפשר ליועמ"ש מרחב כדי להחליט את ההחלטה עניינית וכמה שיותר לא נגועה? אך הקמפיין האגרסיבי הזה מוסיף וחוטא: הוא גם שוחק את אמינות היועמ"ש בעיני הציבור, ומזלזל ברשויות החוק של מדינת ישראל. האירוניה היא, שאותם אנשים שעתה מתלוננים עכשיו על חוסר המקצועיות של היועמ"ש ועל כך שאינו מסוגל באמת להתנתק מהקליינט שלו ולתפקד כתובע כללי, הם אותם אנשים שהתנגדו נחרצות למהלך המתבקש לביצור שלטון החוק: פיצול סמכויות היועמ"ש.

שר המשפטים לשעבר, יעקב נאמן ז"ל שהלך לעולמו רק לפני שבועיים, לו היה שומע את כל הטענות והיבבות הללו היה צוחק צחוק מר. כשהביא ב־2009 הצעה להחלטת ממשלה לפיצול סמכויותיו של היועץ, הוא רצה למנוע בדיוק את הברדק הזה: את אבדן אמון הציבור בכנות כוונותיו וחוסר תלותו של מי שאמור להיות שומר הסף וצייד השחיתויות בממשלה. נציגי השמאל שקובלים היום על מנדלבליט יכלו לתמוך כבר אז בהצעתו של נאמן ולמנוע את האבסורד הנוכחי, ולכן ראוי שיפנו את האצבעות גם כלפי עצמם ויכו על חטא.

בדומה לקודמו, פרופ' דניאל פרידמן, ביקש נאמן למנות יועץ משפטי שיהיה יועץ במובן המילולי של המילה ואף ייצג את הממשלה ואת העומד בראשה בערכאות השונות (מה שנקרא במדינות רבות "Attorney General"), ואילו במשרה נפרדת למנות גם 'תובע כללי' שיחזיק בסמכויות הקיימות כיום בתחום הפלילי, שיוכל להחליט על פתיחה בחקירה והעמדה לדין של אישי ציבור. במכתב שכתב למתנגדיו, כתב נאמן כי כך "היועץ המשפטי לממשלה יוכל להקדיש את כל הזמן הדרוש למתן הייעוץ המשפטי לממשלה ולמשרדיה… יחד עם זאת יעמוד בראש מערכת התביעה, הדורשת חיזוק עם גידול ממדי הפשיעה במדינה, משפטן בעל שיעור קומה, שייבחר על-ידי ועדה מקצועית-ציבורית ולא על ידי הממשלה".

כל הגוארדיה המשפטית, כולל היועצים המשפטיים לשעבר, ונציגי השמאל בכנסת נעמדו על רגליהם האחוריות על מנת למנוע את המהלך: מזוז, היועמ"ש דאז, אהרן ברק כמובן, שבמובנים רבים הוא זה שניפח את תפקיד היועץ לממדיו הנוכחיים, ושופטי עליון רבים בהווה ובעבר. הגדיל לעשות משה לדור, אז פרקליט המדינה, ששיגר מכתב פומבי חריף לנאמן, השר הממונה עליו, בו טען כי פיצול סמכויות היועץ יהווה פגיעה קשה בשלטון החוק. חתירה גלויה של פקיד תחת השר הממונה עליו לא נחשבה בעיני לדור פגיעה בשלטון החוק כנראה.

מה שווה היועמ"ש אם אנחנו לא שולטים בו?

הסיפור של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בהקשר הזה מעניין. המכון הוציא לאור מחקר בנושא ב־2010, אותו כתב פרופ' גד ברזילי, ובו הוא קרא לפצל את סמכויות היועץ באופן דומה למה שקיים בעולם וכפי שביקשו פרידמן ונאמן. "היועץ המשפטי", הציע ברזילי, "ימונה על ידי הממשלה, ועל פי הגדרת תפקידו יהיה חייב להיות אמין ומקובל עליה. האוטונומיה המקצועית שלו הכרחית אף היא, אולם התאמתו העקרונית לממסד הפוליטי היא הגיונית ומתבקשת מעצם תפקידו – הגם שנאמנותו הראשונית היא לשלטון חוק דמוקרטי. אין סיבה ואין מקום לכפות על ראש ממשלה או על ממשלה יועצים משפטיים למורת רוחם. תפקידו של יועץ משפטי הוא להציע לממשלה אפשרויות וחלופות שיאפשרו לה לבצע את מדיניותה בלי להפר משפט ובאופן שיהלום את הדין". זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לתובע הכללי שיתמנה על ידי ועדה מקצועית בלתי תלויה בממשלה.

אך חמש שנים מאוחר יותר, כאשר עוררה איילת שקד דיון נוסף בנושא, התבטא סגן נשיא המכון מרדכי קרמניצר באופן שונה מהמתואר בהצעתו של ברזילי. אמנם הוא טען כי הוא תומך בפיצול הסמכויות, אך זה צריך להיעשות בשום שכל: "מן הראוי שהיועץ המשפטי ימשיך להחזיק בסמכות הבלעדית לייצוג המדינה בעניינים אזרחיים ובבג"ץ, וכך יישמר כוחו כשומר סף. אם תישמר עצמאותם ואי־תלותם של שני הגופים המפוצלים בגורמים הפוליטיים – הן במילוי תפקידם והן באופן מינויים – הפיצול עשוי לחזק את כוחם, לשפר את יעילותם ולהקל את העומס המוטל עליהם".

הפליק-פלאק של קרמניצר מבהיר היטב מדוע כל אבירי האקטיביזם השיפוטי חוששים מפיצול סמכויות היועץ, על אף שהאבסורד במצב הנוכחי זועק לשמיים. הם חוששים שבעקבות הפיצול, היועץ, ובעקבותיו כל מערך הייעוץ המשפטי, ממש יתפקד כיועץ לממשלה, ולא כשתול של בג"ץ בתוך הרשות המבצעת. בניגוד למדינות המערב, כפי שמראה מחקר של פורום קהלת, בהן היועץ המשפטי הוא מינוי פוליטי מטעם הממשלה, קרמניצר וחבריו רוצים שני "רוטוויילרים" בתפקיד – אחד שיהיה התובע הכללי ויגן על שלטון החוק, ושני שיהיה יועץ משפטי וגם הוא יגן על שלטון החוק. שני שומרי סף. כמה פשוט: מצד אחד קטגור, מצד שני גם קטגור. והממשלה והעומד בראשה? הם יישארו בלי אף איש אמון משפטי לצידם, שימונה על ידם, ייצג אותם, ויקדם את מדיניותם בגדרי החוק.

זאת הסיבה שעל אף שלא פעם הועלו גם כלפי וינשטיין טענות על כך שהוא מהווה שכפ"ץ של ראש הממשלה, מחלו לו בשמאל כי הוא מילא בחריצות יתרה את תפקידו השני כשומר סף, וטרפד באופן חסר תקדים מהלכי מדיניות להם התנגד השמאל. האם כעת, כשנדמה שמנדלבליט לא מתנהג כבובה על חוט של האליטה המשפטית, נראה בקרב השמאל חרטה ויוזמה חדשה לפצל את סמכויותיו? קדחת. השיטה ידועה – במהלך הקדנציה יופעל מכבש לחצים אדיר על מנדלבליט כל אימת שהוא יסתכל לצדדים, ואם לא יצליחו להפילו, ידאגו שלקדנציה הבאה ימונה יועץ עם תכנית ההפעלה הנכונה.