ישראל יכולה לשחק תפקיד מפתח בעידן טראמפ

ישראל בעידן טראמפ־נתניהו נמצאת בעמדה שלא הייתה בה מעולם. הקשרים המיוחדים של נתניהו עם בכירי המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגים כמו פוטין ומרקל, יכולים להפוך אותו לשחקן עולמי מרכזי

נשיא חדש, הזדמנויות חדשות. צילום: קובי גדעון /פלאש90

בין המספר המצומצם של המנצחים בשנת 2016, הזוכים הגדולים, יש המונים את בנימין נתניהו. אחרי טראמפ, פוטין ואחרים. וולטר ראסל מיד, המומחה ליחסים בינלאומיים המוערך על ידי השמאל והימין כאחד בארה"ב, קובע שנתניהו הצליח במשימה קשה מאוד שהיא דחיקה לשוליים של הנושא הפלסטיני. וזאת חרף המכה שספגה ישראל בחודש שעבר בהחלטת מועצת הביטחון. מיד טוען בחוצפתו שמערכת הקשרים וחצאי הבריתות שנתניהו כרת בזירה הבינלאומית – הסכמי הסחר עם הודו, יפן וסין; והידוק הקשרים, כולל הביטחוניים, עם מעגל הארצות הערביות הסוניות – הם הישגים כבירים של מדיניות נתניהו, וזה מה שסייע לישראל לצלוח תקופה קשה ביחסיה עם ארצות הברית בתקופת אובמה.

עכשיו ישראל נכנסת לעידן יחסים חדש, העידן של ארצות הברית תחת שלטון דונלד טראמפ. פוטנציאלית, ייתכן שלראשונה בתולדותיה ישב בבית הלבן נשיא שהוא באמת ידיד של מדינת ישראל. נכון, היו כבר נשיאים ידידותיים – יותר או פחות; אבל כולם בסופו של דבר ראו את האינטרס האמריקני כמחייב אותם לטפח את הקשר עם הערבים על חשבון מדינת ישראל.

אחרי מלחמת ששת הימים, לדוגמה, היה שדרוג בולט ביחסי ישראל־ארה"ב תחת נשיאותו של ניקסון, שהיה אנטישמי מהסוג הישן. אנטישמי מהסוג הישן זה פחות גרוע מאנטישמי חדש שמעניק נופך אידיאולוגי לתפיסותיו כלפי יהודים וישראל. בימי ניקסון התפתחו יחסים מיוחדים בניצוחם של שני שגרירים, יצחק רבין ושמחה דיניץ. לשניהם היה קשר קרוב ביותר עם הנרי קיסינג'ר. אך גם קיסינג'ר אמר בהזדמנות דברים שיכלו לגרום לנדודי שינה אצל הקברניטים.

כך סיפר משה דיין בסיכום שנערך על מלחמת יום הכיפורים בפורום צה"לי: "אני לא בטוח שכולכם מעריכים מה זאת הבעיה המדינית. זה לא שאנחנו ניראה תוקפנים בעולם וזה לא יפה להיות תוקפנים – הלוואי וזאת היתה הבעיה. הבעיה היא: כל מדינה היום, כל מדינה, גם זאת שנחשבת ברשימת המצורעות – דרום אפריקה, פורטוגל – יכולה ללכת לכל מקום בעולם ולהזמין מטוסים וטנקים… אבל יש מדינה אחת – וזה אנחנו – שלא יכולה בשום מקום בעולם לקבל היום נשק… אלא רק במדינה אחת – בארצות הברית. וארצות הברית, יש לה שיקולים רבים".

כדי להדגיש את חומרת דבריו סיפר דיין על חילופי דברים בינו לבין מזכיר המדינה דאז הנרי קיסינג'ר. דיין אמר לו: "ארצות הברית היא המדינה היחידה שיכולה לתמוך בנו". קיסינג'ר לא היסס לרגע: "תסלח לי, אדוני, אתה טועה. גם אנחנו לא רוצים לתמוך בכם, גם אנחנו רוצים לעבור לצד השני בשביל לתמוך בערבים".

קיסינג'ר הוא היחיד שנשאר מאותה תקופה, וטראמפ קשוב אליו. יש לו עדיין רעיונות. אבל לא רק הוא. גם הערבים עדיין קיימים. בימים של חילופי הנשיאים נערכים בוושינגטון נשפים רבים. אחד המרכזיים שבהם נערך בשגרירות כווית. מדינה שרוב הזמן נשגבת מדיווחי התקשורת הישראלית. היו שם כל המי ומי של וושינגטון, אנשי ונשות חברה, כתבים וקצינים בכירים. בשגרירות ישראל, ככל הידוע, לא נערך שום אירוע. עניין פעוט, אבל משקף הבדלים מסוימים בחשיבות שוושינגטון מעניקה לשתי המדינות.

וושינגטון הממסדית, זו השייכת למה שנקרא "מדינת העומק", נמצאת בצד הערבי עם הנפט ועם המשרות של הקריירה השנייה והכסף הגדול; וכווית היא אחת המדינות שייהנו כנראה עם כניסת הממסד השלטוני של טראמפ, הרווי באנשי נפט ואנרגיה. אבל ישראל היא מוקד של אינטרסים אידאולוגיים, מוסריים – וכן, גם אינטרסים של שותפויות ביטחוניות, טכנולוגיות ועסקיות.

משקשקים במגפיים

הממשל היוצא של אובמה היה שונה כמעט מכל הממשלים שאפשר לזכור, בכך שלישראל היה קשר רופף בלבד אל מעגל מקורבי הנשיא. בכהונתו הראשונה של אובמה הקשר הכמעט יחיד במובן האינטימי היה עם דן שפירו, שהפך אחר כך לשגריר בישראל. דווח בזמנו על קשר טוב בין יוסי כהן, היום ראש המוסד, ובין היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס. אבל לשגריר דרמר לא הייתה כמעט דריסת רגל בבית הלבן. רון דרמר נמצא היום בקשר טוב מאוד – בלשון המעטה – עם ג'ארד קושנר. הוא עזר לו בכמה דברים חשובים עוד לפני הבחירות. אוזנו של הנשיא טראמפ תהיה כרויה לקושנר יותר מלכל אחד אחר בסביבתו. קושנר הוא האיש שהשפיע הכי הרבה על ניצחונו של טראמפ. יש בו ניצוץ גאוני, אף שמכיריו מימי לימודיו בהרווארד גורסים שהוא התקבל לשם על "מכסת עשירים". למשפחתו יש רקע של ניצולי שואה מגטו נובגרודק. הוא לא שייך ליהדות אובמה.

היה מי שכינה את התערבותו של פוטין בבחירות בארצות הברית, כשל מהמר ש־17 מכונות מזל שפכו לו בבת אחת את הזכייה הגדולה. זוהי אמירה של סטרוב טאלבוט, מי שהיה יועצו של ביל קלינטון לענייני רוסיה. בנימין נתניהו נמצא במצב הפוך; אצלו זו התגשמות האמירה הכוללנית: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ביבי עבד על טיפוח הקשרים האידאולוגיים והפוליטיים עם אותם חלקים בציבוריות האמריקנית שמחוץ לקהילה היהודית. הדברים ידועים. מדובר במפלגה הרפובליקנית לגווניה, כולל הניאו־קונים מחד והאוונגליסטים מאידך. הוא לא בדיוק טווה קשרים עם ה'דיפלוראבלס', אבל בין האישים שהוא קשר איתם קשרים לאורך השנים היה גם דונלד טראמפ. כן, ישראל זקוקה לפעמים גם לקשרים עם מיליארדרים. כך שמהלך אסטרטגי ארוך טווח של כשלושים שנה הבשיל עכשיו ובגדול.

לנתניהו, וזאת בניגוד לדעתם של אורי משגב והדיפלוראבלס המקומיים, יש מעמד מיוחד במערכת הבינלאומית. טראמפ ביטא בראיון האחרון שלו עם ה'טיימס' הלונדוני וה'בילד' הגרמני את הקווים הסכמטיים של תפיסתו הבינלאומית: התנגדות לברית נאט"ו כפי שהיא היום; נגד גרמניה ובעד רוסיה; יחס שלילי כלפי האיחוד האירופי. הנשיא הצרפתי הולנד כינה את התבטאויותיו כהכרזת מלחמה על אירופה. אבל צ'רלס קראוטהמר הגדיר זאת מדויק יותר, בעקבות נאום ההשבעה של טראמפ ביום שישי: הרבה מנהיגים בעולם משקשקים עכשיו במגפיים שלהם. שכנו לפאנל, בריט היום, השלים: "ולא בטוח שזה כל כך רע".

במצב הזה הוא בכל זאת יזדקק לאנגלה מרקל. הוא יזדקק לתיאומים עם פוטין. אפילו עם חלקים נכבדים במפלגה הרפובליקנית, שיכולה לעשות לו את המוות בקונגרס. היחס של טראמפ אפוא כלפי ישראל הוא לא חד־ערכי אלא רב־ממדי, בגלל המיקום והמעמד של נתניהו. האבסורד הוא שהוא זקוק לנתניהו אפילו לצרכי לגיטימציה לגבי נושאים מדיניים מסוימים בעיני הרפובליקנים. לנתניהו יש דיבור עם פוטין בענייני המזרח התיכון. לפי דיווחים מגרמניה, מרקל ומפלגתה סובלים מתשישות־ביבי. כלומר, למרות הפרו־ישראליות של מרקל והשמרנים הגרמנים, נוצרו לאורך השנים יותר מדי חיכוכים עם נתניהו. אבל כל זה עשוי להישכח מהר מאוד כאשר יתברר למרקל וחבריה שדווקא ביבי הלא חברותי יכול לעזור מול הבית הלבן. טראמפ רואה במרקל אשמה בשגיאה פטאלית, בהחלטתה ההיסטורית הגורפת לפתוח את שערי אירופה להרבה יותר ממיליון מהגרים מוסלמים.

ישראל בהנהגת נתניהו נמצאת לכאורה בעמדה שלא הייתה בה מעולם ביחסיה הבינלאומיים. בתנאי שלא תהפוך את מדיניותה הפלסטינית לכאב ראש. בתנאי שסמוטריץ' ובנט לא יזרקו כל יום גפרורים שאולי יבעירו את שמלתה של מלניה טראמפ. עצתו של קיסינג'ר נכונה בנושא הפלסטיני: ישראל צריכה מחד להוריד פרופיל בשטחים; ולבוא עם תכנית ריאלית סבירה לקידום "השלום" עם הפלסטינים, מבלי להקים בטעות מדינה ערבית עצמאית נוספת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. סמוך על הסמול, הם דואגים שזה לא יקרה. סורוס שופך על זה הרבה כסף. באביב נתניהו ילך הביתה וישראל תאבד את הנכס המרכזי שלה בממשל טראמפ.

    1. אכן, הפרשות והחקירות של נתניהו, צצו בעיתוי נוח להפליא. מסתבר שיש אנשים מסויימים שלא יכולים לסבול את הצירוף טראמפ-נתניהו. נקווה שיכשלו, מפני שכשלונם = הצלחתנו, ולעומת זאת הצלחתם תביא ברכה רק לפלסטינים ולאייטולות. ועם כל הכבוד לסיגרים, לשמפנייה הוורודה ואפילו לנוני מוזס, עתיד המדינה חשוב טיפ-טיפה יותר.

  2. נתניהו לא יהיה שחקן ראשי, מהטעם הפשוט שלאיש הזה ומשפחתו יש הרגלים מגונים של נהנתנות על חשבון אחרים שיובילו אותו אחר כבוד מפוקפק אל מחוץ לשערי מסדרונות הכוח.
    עידן נתניהו בדרך לסיום שלילי.
    כל הנאמר כאן נכון, אבל לא נתניהו יהנה מהפירות, אלא מחליפו מהימין, ארדן סער כץ או מישהו אחר.
    שימחה לאיד ? לא, רק רצון לראות מנהיגות נורמלית, כזו שיודעת להתייחס למישרה הרמה בענווה וכבוד ולא ביוהרה ומלוכנות. שילכו, יעשו לביתם, אני משוכנע שלנתניהו יכולת להרויח יפה מאד מחוץ לבלפור 2.

    1. אתה מסתכל על אולמרט, שרון, ברק ואפילו פרס – ביחס אליהם ביבי הוא נזיר בודהיסטי

  3. הנשיא טראמפ יכול להכנס להיסטוריה העולמית במאה ה-21,

    לא רק כמי שהחזיר לארה"ב את מעמדה בעולם,
    וכבודה האבוד.

    אלא גם כ"מלך היהודים" – ע"י תקון העוול ההיסטורי הנורא שנעשה ליהודים במאה ה-20

    וחידוש ימיה של "מלכות ישראל".

  4. ניתוח מעניין. בכול אופן לגבי הסוף ישראל צריכה בעיקר לזרוק את הכדור למגרש של הקבוצה היריבה, הטענה שאין פרטנר כאשר ישראל מממנת את הרשות היא לא אמינה, ישראל צריכה להתנות כול מו"מ בשלטון דמוקרטי שנבחר ברוב של לפחות65% ב5 שנים האחרונות (אחרי האביב הערבי הדרישה סבירה) – ושהבחירות יערכו בפיקוח שלה ושל לפחות מדינה אחת נוספת שמוסכמת על ישראל (אמריקה למשל).

  5. נהנתי מהמאמר עד שהגעתי ל"סמוטריץ ובנט" והשמלה של רעיית טראמפ.

    האם כל המאמר היה כדי להוכיח את הפיסקה האחרונה?
    למען הסר ספק – המסקנה שלי היתה הפוכה 180 מעלות ממה שכתבת ואמנה את אותם סיבות שמנית להוכיח זאת וגם אוסיף כמה.

    בכל מקרה,
    עם או בלי כיפה, בלי בנט או סמוטריץ – יש הרבה בעלי דעה ודעת שמצדדים ברעיון סיפוח שטח C.
    זה פיתרון הבריא ביותר ששמעתי…… ומה גם שזה מתאשר בעידן טראמפ.

    ויש לנו 4- 8 שנים להתמודד עם המדינות הממורמרות. טראמפ יגבה והדברים לאט ישקעו לתודעה.

    בנוסף, אנחנו גם יכולים להחליט שאנחנו משלמים פיצויים נדיבים כפולים ומכופלים כמו עם הבדואים (הרבה יעזבו קומץ יתמרמר אבל ככה זה), למשך עשר שנים למי שעוזב מה שיחסוך הוצאת כספים על הסדרי ביטחון.

    אשרי המאמין.

    1. אשריך..בגלל כל שנכתב ומעמדו הרב של נתניהו..צריך לדרוש ולהכיל..זה הזמן והרקורד של הזמן..אפרופו שניים אוחזים ביליתי שיבקש הכל ויקבל 80 אחוז..גם מה שיש לימין מנדט..ללא היסוס ומהר…ושקיסינזר ילך לעזה.

  6. עם כל הכבוד לקשרים, מסיבות, נשפים, השפעה על שועי עולם וכו' – צריכה להיות מטרה בראש. האמצעים לא עומדים בפני עצמם. המטרה שלנו שישראל תהיה מדינת יהודים בטוחה. והטרור הפלשתיני כן מפריע. ואי אפשר להתעלם ממנו. המטרה שלנו להילחם בו ולמגר אותו. אם צריך, לסגור את הרשות הפלשתינית כדי לקבל יותר ביטחון. תקופת טראמפ יכולה לאפשר לנו לשנות את מצבינו. אין טעם להמשיך במצבינו הנוכחי כי כל פעם משהו אחר מתפוצץ לנו בפנים. אם כל מה שנתניהו רוצה זה להמשיך את המצב הלא בטוח הקיים, ולמצוא חן בעיני מנהיגי העולם הערבי, זה לא משהו לשאוף אליו, כי זה לא יציב ולא יישאר. צריך עכשיו לשנות את המציאות בשטח לטובתינו. צריך לחזק את הקשרים כדי לגבות את השינויים, ולא כדי להשאיר את הקיים.

  7. מאמר מעולה!
    מדגישה שאומנם לכאורה בשולי המאמר , החלק הרגיש ביותר הוא באשר לנציגי הבית היהודי , נדמה לפעמים שנפתלי בנט בכוונת מכוון מחולל בעיות ע"מ לגרום לנתניהו נZקים במדיניות אחראית ושקולה וזאת כדי לקצר את ימיה של הממשלה ולהציב עצמו כחלופה לראשות הממשלה

    1. נפתלי בנט, כמו יאיר לפיד, הוא יציר כפיו של השמאל – לא דתי ולא לאומי אלא סוס טרויאני שהשתלט על המפד"ל בעורמה:

      http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=4349

      לא לחינם הם נהגו לקרוא לעצמם "אחים" ולקחת לעצמם "משודרגות" מאותו סגנון (איילת שקד ומירב מיכאלי):

      http://www.news1.co.il/showTalkBack.aspx?docId=381274&subjectId=1&talkBackId=1678187

      http://news.walla.co.il/item/315169

    2. לבנט יש כמו כל מפלגה – אגנדה. והוא מקדם אותה עלפי אינטרסים שלו.
      מה בין זה לבין הפלת ממשלה? שהרי יש לו תיקים מכובדים מאוד. נראה לי מרוחק מהמציאות רצון כזה

    3. נתניהו היה נהדר לשלב הבלימה וההפנמה…
      השאלה אם הוא ראוי ובנוי להוביל את שלב ההכרעה?…
      חלון ההזדמנויות נפתח עבורנו עוד מימי 'האביב הערבי', מינוי טראמפ והברקזיט הבריטי כסימן לבאות באירופה,
      הינם שיא התהליך…
      תמיכת העם נמצאת במקום הנכון של הצד הפוליטי…
      כולי תקווה שלנתניהו יש את החזון הנכון…ושהוא התחיל כבר לממש אותו…
      חלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לעד…

  8. לפלסטינים יש מדינה מן המוכן בעבר המזרחי של ארץ ישראל וקוראים לה ירדן