שלום עושים עם אויבים מובסים

רק חזרה למדיניות ההרתעה וגביית מחיר גבוה על הסרבנות והטרור המתמשכים, יגרמו לפלסטינים לוותר על חלום השמדת ישראל ולחזור לשולחן המשא ומתן. עם תמיכה אמריקנית איתנה, זה אפשרי

לעשות שימוש מושכל בכוח; עזה אחרי מבצע צה"ל (אילוסטרציה). צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90

אם ניתן להגדיר את הדיפלומטיה הישראלית־פלסטינית במשפט אחד, המתאים ביותר יהיה אולי הציטוט הקלאסי של איינשטיין שדיבר על "לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". נראה כי לא משנה עד כמה הן נכשלו במציאות, שתי הנחות היסוד של 'שטחים תמורת שלום' ו'פתרון שתי המדינות' נותרות בעינן, כאשר האשמה במצב מוטלת תמיד על ישראל כמובן. עשורים של מה שמכונה "תהליך השלום" רק החמירו את המצב, אך מעצמות העולם עדיין מתעקשות לשלוח נציג אחרי נציג לירושלים ולרמאללה, בתקווה אינסופית שסבב השיחות הבא אולי יוביל לפריצת הדרך המיוחלת.

נראה שהשעה בשלה לגישה שונה ולחשיבה מחדש על הבעיה כולה, חשיבה שתישען על האסטרטגיה המוצלחת של ישראל במהלך 45 שנותיה הראשונות. אכן, הכישלון המוחלט של המגעים בין הצדדים מאז 1993 צריך להוביל לגישה אחרת לפתרון הסכסוך, עם דגש על קשיחות ישראלית בדרך לניצחון. באופן פרדוקסלי למדי, גישה כזו תהיה עדיפה יותר גם עבור הפלסטינים, ותגדיל את התמיכה האמריקנית בישראל.

ממשיכיו של חוסייני

מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הן הישראלים והן הפלסטינים מתבצרים למעשה בעמדות קבועות ומנוגדות.

בשנים שקדמו להקמת המדינה היהודית, המופתי של ירושלים, אמין אל־חוסייני, ביטא את מדיניות הסירוב הערבית שמשמעותה חיסול כל זכר לנוכחות יהודית בשטחי ארץ ישראל (להרחבה, ראו מאמרי כאן). עמדה ערבית זו נותרה בעינה עד לימינו. המפות הטיפוסיות של התעמולה הערבית, המראות את "פלסטין" במקום ישראל, הן רק דוגמה אחת לשאיפה המתמדת הזו. הסרבנות נטועה עמוק לא רק בפוליטיקה הפלסטינית, אלא בהוויה הפלסטינית בכלל. בעקביות ובעקשנות, הפלסטינים מבטאים את סרבנותם בשלוש דרכים עיקריות: ניסיונות לפגוע במורל של הציבור הציוני בישראל על ידי אלימות פוליטית, גרימת נזק לכלכלה הישראלית דרך חרמות וסנקציות, והחלשת הלגיטימיות של ישראל באמצעות גיוס תמיכה בינלאומית. ההבדלים בין הסיעות הפלסטיניות השונות הם לרוב טקטיים בלבד, ומסתכמים בשאלה האם לדבר עם ישראל במטרה לסחוט ממנה ויתורים נוספים.

בצד הישראלי ישנה הסכמה כמעט כללית על הצורך לזכות בהכרה פלסטינית וערבית, כאשר גם כאן ההבדלים הם בדרך הרצויה להשגת המטרה. דוד בן־גוריון ייצג את הגישה הדוגלת בכך שצריך להראות לפלסטינים שיש להם רק מה להרוויח מהציונות. זאב ז'בוטינסקי, לעומתו, פיתח את הרעיון שעל פיו לציונות אין ברירה אלא לשבור בכוח את הרצון הפלסטיני העיקש. שתי הגישות היריבות הללו מהוות בסיס לשיח סביב המדיניות הישראלית עד ימינו.

נקודות המוצא של השחקנים השונים בסכסוך הישראלי־פלסטיני נותרו למעשה ללא שינוי במשך כמעט מאה שלמה. הרשות הפלסטינית הנוכחית, חמאס, מפלגת העבודה ותנועת הליכוד – כולם צאצאים ישירים של חוסייני, בן־גוריון וז'בוטינסקי. הפרטים השתנו במהלך השנים, מלחמות ושיחות באו והלכו, אך הגישות הבסיסיות נותרו בעינן באופן ראוי לציון, עם תזוזות מינוריות ביותר. באופן מפתיע, לסבבי הלחימה הרבים הייתה השפעה קטנה ביותר על עמדות הצדדים, בעוד שההסכמים הרשמיים (כמו הסכם אוסלו בשנת 1993) רק הגבירו את העוינות לעצם קיומה של ישראל, ובכך השיגו את ההפך ממטרתם.

מבחינת הפלסטינים, דחייה או קבלה של ישראל היא שאלה בינארית: כן או לא, בלי אמצע. נקודת מוצא זו הופכת למעשה כל פשרה בעניין לבלתי־אפשרית, מכיוון שכל פתרון שהוא יצריך את הצד השני לנטוש לחלוטין את מטרותיו: או שהפלסטינים יוותרו על דחייתם העקשנית של המדינה היהודית, או שהציונים יוותרו על מסעם הנצחי למולדת ריבונית. כל תוצאה אחרת תהיה לא יותר מפשרה חסרת יציבות, שרק תסלול את הדרך לסיבוב נוסף של עימותים.

"תהליך השלום" שהכזיב

ההרתעה, כלומר שכנוע הפלסטינים ומדינות ערב לקבל את קיומה של ישראל על ידי איום בתגובה כואבת, עמדה ביסוד הראייה האסטרטגית של ישראל בתקופה שבין הקמתה ב־1948 ועד הסכמי אוסלו ב־1993, והביאה לה הישגים מבריקים. מדיניות זו גרמה לאויבי ישראל לשנות לחלוטין את האופן שבו הם רואים אותה: ב־1948 צבאות ערב ציפו לחסל בקלות את המדינה היהודית הצעירה, אך ב־1993 נאלץ ערפאת לחתום על הסכם עם ישראל.

אך ההרתעה לבדה לא הספיקה. בזמן שהישראלים בנו מדינה מודרנית, דמוקרטית, עשירה וחזקה, העולם המוסלמי והערבי המשיך לסרב להכיר בה. עובדה זו יצרה תסכול הולך וגובר בקרב הציבור הישראלי, שהחל לגלות חוסר סובלנות כלפי מדיניות ההרתעה, שמטבעה היא פסיבית, תגובתית ויקרה, ומאוד לא פופולרית מבחינה בינלאומית.

כל זה הוביל לתהליך מדיני, ששיאו היה בלחיצת היד על מדשאות הבית הלבן שאישרה את הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. במשך תקופה קצרה מאוד, לחיצת היד הזו בין המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין הייתה סמל לתיווך מוצלח שבו שני הצדדים קיבלו את מבוקשם: כבוד עצמי ואוטונומיה לפלסטינים, והכרה וביטחון לישראל. רבין וערפאת, יחד עם שר החוץ שמעון פרס, זכו לשבחים רבים ובהם פרס נובל לשלום בשנת 1994.

אולם הסכמי אוסלו התגלו במהרה כאכזבה מרה לשני הצדדים. הן הישראלים הן הפלסטינים, החלוקים בכל סוגיה אפשרית, מסכימים כמעט לחלוטין שאוסלו היה ועודנו אסון.

בתקופה שלפני אוסלו, כאשר הפלסטינים חיו תחת שלטון ישראלי ישיר, ההסכמה להכרה בישראל דווקא גברה בזמן שהאלימות הלכה ודעכה. ערבים בגדה המערבית ובעזה יכלו לנוע בחופשיות ללא מחסומים ולהתפרנס בשלל עבודות בתוך תחומי ישראל. הכלכלה הפלסטינית צמחה פי ארבעה ללא תלות בסיוע זר, והוקמו בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.

לאחר שובו לעזה במסגרת הסכמי אוסלו הבטיח יאסר ערפאת להפוך אותה ל"סינגפור של המזרח התיכון", אך משטר העריצות כלפי פנים והתוקפנות כלפי ישראל הפכו את ממלכתו של ערפאת לסיוט שמזכיר יותר את קונגו מאשר את סינגפור. בחוסר רצונו לזנוח את העמדה המהפכנית הקבועה שלו ולהפוך למנהיג מדינה מן השורה, ערפאת ניצל את הסכמי אוסלו כדי לכפות על הפלסטינים תלות כלכלית, שחיתות, אסלאמיזם ומוות באמצעות הרשות הפלסטינית הכושלת.

עבור הישראלים, הסכמי אוסלו לא הובילו לסיום המקווה של הסכסוך, אלא להסלמה נוספת בשאיפות הפלסטיניות לחיסול המדינה היהודית. גל ההסתה והאלימות הגואה מצד הפלסטינים גרם לרצח של יותר ישראלים בחמש השנים שלאחר אוסלו לעומת 15 השנים שקדמו לו, ומגמה זו נמשכת למעשה עד היום. בנוסף לכך, מאמצי הפלסטינים ליצור דה־לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית נשאו פרי בדמות עליית השמאל האנטי־ציוני בעולם, ועידת האו"ם בדרבן ב־2001 ותנועת החרם על ישראל (BDS).

מנקודת מבט ישראלית, שבע השנים של מדיניות הפיוס מאז אוסלו (2000-1993), ביטלו למעשה 45 שנים של הרתעה מוצלחת, ושש השנים של נסיגות חד־צדדיות בין 2000 ל־2006 קברו אותה לחלוטין. הניסוי של אוסלו רק הוכיח את חוסר התוחלת של ויתורים מצד ישראל לפלסטינים, אשר באופן קבוע לא עמדו בכל אחת מהתחייבויות שנתנו. הסכם אוסלו הפך סיטואציה רעה לגרועה מאוד, ומה שמכונה "תהליך השלום" הפך למעשה ל"תהליך המלחמה".

כישלון מסחרר; רבין וערפאת לוחצים יד על מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם אוסלו. צילום: דו"צ

מלחמות אינן מסתיימות מתוך רצון טוב

אז מה בעצם השתבש בהבטחה הגדולה של הסכמי אוסלו?

האחריות המוסרית לקריסת אוסלו מונחת באופן בלעדי על כתפיהם של יאסר ערפאת, מחמוד עבאס ויתר הנהגת הרשות הפלסטינית, שהעמידה פנים כי היא זונחת את דרכיה הישנות, בזמן שלמעשה המשיכה כל העת לחתור לחיסולה של ישראל בדרכים חדשות ומתוחכמות יותר.

ישראל מצדה שגתה שגיאה חמורה ביותר כאשר נכנסה לתהליך אוסלו מתוך הנחה מוטעית ביסודה. יצחק רבין סיכם לעתים קרובות את הטעות הזאת באומרו כי "שלום לא עושים עם חברים, אלא עם הגרועים שבאויבים" (אגב, באופן מוזר, רבין למעשה ניסח מחדש הצהרה מאת המנהיג הפלסטיני סעיד חמאמי, 15 שנים קודם לכן). במילים אחרות: רבין ציפה להסכם שלום הנובע רצון טוב, התפייסות ופשרה, המגובים בחתימות על מסמכים רשמיים. ברוח זו, ממשלתו של רבין וגם הבאות אחריה הסכימו לקשת רחבה של ויתורים, עד להקמת מיליציה פלסטינית, בתקווה תמידית שהפלסטינים מצידם יגמלו לישראל על ידי הכרה בה.

רק שהם מעולם לא עשו כך. ההפך הוא הנכון; כל נכונות לפשרה מצד ישראל נענתה בתוקפנות פלסטינית גוברת, וכל מחווה ישראלית רק המריצה את הפלסטינים לפעול נגד ישראל ביתר שאת ובכל דרך אפשרית. מאמציה של ישראל להגיע לשלום התפרשו על ידי אויביה כסימן לחולשה, והוויתורים הכואבים שנקטה הפחיתו את מעמדה הבינלאומי והציגו אותה כפגיעה, ובכך חיזקו עוד יותר את החלומות הפלסטיניים על חיסולה הסופי.

אולם במבט לאחור, כל זה איננו מפתיע כלל. בניגוד לסלוגן שטבע רבין, שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. זה מביא אותי לנקודה העיקרית: הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על ידי רצון טוב, אלא על ידי תבוסה נחרצת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך. כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך.

הוגי דעות ומצביאים לאורך ההיסטוריה הדגישו מאוד את חשיבות הניצחון כמטרה העיקרית במלחמה, ונראה כי אמת פשוטה זו לא השתנתה לאורך הדורות. אריסטו, למשל, כתב רבות על תכליתו של הניצחון כקץ למלחמות, ודווייט אייזנהאואר טען כי "אין תחליף לניצחון".

הסכסוכים הגדולים של המאה העשרים – מלחמת העולם השנייה, מלחמת הודו־סין, מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מלחמות וייטנאם, פוקלנד, אפגניסטן והמלחמה הקרה – הסתיימו כולם בניצחון החלטי של אחד הצדדים. אך הפסד במלחמה אינו נובע בהכרח מתבוסה צבאית מוחצת והשמדה כללית, אלא גם כתוצאה מלחצים כלכליים ופוליטיים. לדוגמה, התבוסה היחידה בהיסטוריה של ארצות הברית, בדרום וייטנאם ב־1975, לא התרחשה כתוצאה מקריסה צבאית בשדה הקרב או משום שלצבא האמריקני אזלה התחמושת (למעשה האמריקנים ניצחו אז ברוב הקרבות), אלא משום שהאומה האמריקנית איבדה כל רצון להמשיך להילחם.

מהבחינה הזו, שנת 1945 היא קו פרשת המים. קודם לכן, עליונות צבאית ברורה היא שגרמה לשבירת רוחו של האויב; לאחר מכן, רוב הניצחונות המכריעים לא התחוללו כלל בשדה הקרב, ועליונות צבאית איננה מיתרגמת בהכרח לניצחון מוחץ. אם לתאר זאת במונחיו של פון־קלאוזביץ', מורל וכוח רצון הם כיום כלי הנשק העיקרי בקרב, ולא טנקים או ספינות מלחמה. הצבא הצרפתי היה עדיף עשרות מונים על תנועות ההתנגדות העממיות שנאבקו מולו באלג'יריה, וכך גם האמריקנים בווייטנאם או הסובייטים באפגניסטן, אך כל הכוחות הגדולים הללו הפסידו לבסוף במלחמה. באופן דומה, הפסדים כמו של מדינות ערב בכל מלחמות ישראל, צפון־קוריאה בשנות החמישים ועיראק בשנות התשעים, לא הובילו לכניעה ותבוסה מוחלטת.

מסתבר שכאשר הצד המפסיד שומר את שאיפותיו העיקריות גם לאחר שהובס בשדה הקרב, חידוש הלחימה הוא רק עניין של זמן. הגרמנים שמרו על תקוותם לשלוט באירופה גם לאחר תבוסתם במלחמת העולם הראשונה, מה שהוביל את בעלות הברית לשאוף לניצחון ברור והחלטי על היטלר במלחמת העולם השנייה, כדי לוודא שלא תהיה פעם שלישית. מלחמת קוריאה למשל הסתיימה בשנת 1953, אך גם הצפון וגם הדרום שומרים עדיין על שאיפותיהם, מה שאומר שהסכסוך יכול להתחדש בכל רגע. מצב דומה שורר כיום גם בין הודו ופקיסטן, וכמובן בין ישראל והערבים.

לנטוש את חלום השמדת ישראל

כיצד יכולה ישראל לשכנע את הפלסטינים לזנוח את מדיניות הסירוב שלהם?

במשך השנים הוצעו מגוון של תכניות וצעדים חד־צדדיים לסיומו של הסכסוך (ראו על כך מאמרי כאן). אלה כוללים בין השאר, מן הקל אל הכבד: נסיגה או פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית, חכירת שטחים מן הפלסטינים, פשרה יצירתית בהר הבית, פיתוח הכלכלה הפלסטינית, עידוד הפלסטינים לממשל תקין, הכנסת כוחות בינלאומיים לאזור, הגדלת הסיוע הכספי ממדינות העולם (בסגנון תכנית מרשל), קביעה חד־צדדית של הגבולות, התעקשות על כך שירדן היא פלסטין, שלילת אזרחות של ערבים ישראלים שאינם נאמנים למדינה, וגירוש של פלסטינים משטחים שבשליטת ישראל.

הבעיה בכל ההצעות הללו היא שהן אינן מתייחסות לצורך לשבור את רוח הלחימה של הפלסטינים. כולן מנסות לנהל את הסכסוך באמצעות גימיקים שונים, אך לא לפתור אותו. כל תכנית אחרת כזו, שתתעלם מהצורך בניצחון, תיכשל בדיוק כפי שתהליך אוסלו כשל כשלון חרוץ.

הדפוס ההיסטורי הזה מוביל למסקנה הברורה שלישראל יש כיום רק אפשרות אחת שתוביל לניצחון מול הפלסטינים, והיא חזרה למדיניות ההרתעה. הרתעה איננה רק צעדים קשוחים מול הפלסטינים, כפי שכל ממשלה ישראלית נוקטת מדי פעם. הרתעה היא מדיניות שיטתית שתעודד את הפלסטינים לקבל את ישראל ולזנוח את מדיניות הסירוב שלהם, והיא דורשת אסטרטגיה ארוכת טווח שתכשיר את שינוי הלבבות הזה.

נסיגות לא הועילו; הריסת בתים בגוש קטיף, 2005. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

תהליך כזה לא יהיה קל ונחמד, והוא עשוי להצליח רק בהינתן התגובות הנסיבתיות המתאימות מצד ישראל ובגיבוי אמריקני. למשל, כאשר מחבל פלסטיני גורם נזק, הרשות הפלסטינית תשלם על כך מתוך 300 מיליוני הדולרים – כספי המיסים שישראל מעבירה לה מדי שנה. ניסיונות פלסטיניים לבודד ולהחליש את ישראל בזירה הבינלאומית, יגרמו ליותר הגבלות על תנועה של פלסטינים בגדה המערבית. כאשר מחבל פלסטיני נהרג, גופתו תיקבר בשקט בבית קברות אלמוני. כאשר מנהיג פלסטיני מסית נגד ישראל בחו"ל, הוא לא יורשה להיכנס חזרה לארץ. כל רצח של ישראלים ייענה בהרחבה של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאשר נשק של המשטרה הפלסטינית יופנה נגד ישראלים, יוחרם כל הנשק שבידה וייאסר עליה להחזיק נשק חדש. אם הדבר קורה שוב ושוב, יפורקו כל מנגנוני הביטחון של הרשות. ככל שהאלימות מצד הפלסטינים תימשך, כך תופחת אספקת המים והחשמל מצד ישראל. בכל מקרה של ירי מרגמות או טילים, ישראל תכבוש ותשלוט על שטחי מקורות הירי.

צעדים אלה מנוגדים לדעה הרווחת כיום בישראל, המבקשת בעיקר לשמור על רגיעה מול הפלסטינים. אך זוהי עמדה קצרת־רואי, שנוצרה בעיקר בשל הלחץ הבלתי פוסק על ישראל מצד מדינות העולם וארה"ב בראשן, להכיל את האלימות הערבית. אין ספק כי הקלה בלחץ הבינלאומי תעודד את ישראל לאמץ גישה אסרטיבית יותר, כפי שמתוארת כאן.

עשיית שלום אמיתי פירושה מציאת דרכים לכפות על הפלסטינים את השינוי המתבקש, ולגרום להם לקבל את ישראל כמדינה יהודית וציונית. רק כאשר רוב הפלסטינים ינטשו את חלום השמדת ישראל, הם יסכימו לבצע את הוויתורים הדרושים מצדם כדי לסיים את הסכסוך. ישראל חייבת לשכנע אותם שהם הפסידו.

המטרה איננה להפוך את הפלסטינים לחובבי ציון, אלא לגרום להם להשבית את מנגנון המלחמה: לסגור את מפעלי המתאבדים, להפסיק את ההסתה הזדונית נגד יהודים, להכיר בקשר היהודי לירושלים, ולנסות ליצור יחסים נורמליים במידת האפשר. מובן שהכרה פלסטינית בישראל תתאפשר רק לאחר הפסקה מוחלטת של האלימות. למי שטוענים כי הפלסטינים קיצוניים מדי, אני משיב: אם גרמניה ויפן, מדינות לא פחות קיצוניות וחזקות בהרבה, הובסו במלחמת העולם השנייה והפכו להיות מדינות נורמליות, מדוע לא הפלסטינים כיום? ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מוסלמים שנכנעו לכופרים כאשר נתקלו בכוח נחוש ועליון מהם – החל מספרד, דרך מדינות הבלקן, ועד לבנון.

לזכות ישראל עומדות שתי נקודות עיקריות: ראשית, המאמץ לשינוי אינו מתחיל מאפס; סקרים מראים כי 20 אחוזים מהפלסטינים וערבים אחרים מוכנים לקבל את ישראל כמדינה יהודית. שנית, ישראל מתמודדת כיום מול הפלסטינים החלשים יחסית, ולא מול העולם הערבי או המוסלמי כולו. עם זאת, למרות חולשתם הכלכלית והצבאית של הפלסטינים, הם למעשה משמשים ראש החץ במלחמה נגד ישראל. אם תצליח ישראל לגרום להם לזנוח את מדיניות הסירוב והאלימות, סביר להניח שגם מדינות מוסלמיות אחרות ילכו לבסוף בדרך זו.

הפלסטינים ירוויחו מהפסד

בין אם ישראל תצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית ובין אם לאו, היא עדיין תישאר מדינה מודרנית ומשגשגת שהתמודדה בהצלחה עם מתקפות אלימות ודה־לגיטימציה. סקרים שונים מראים שהישראלים הם בין האנשים המאושרים בעולם, וקצב הילודה הצומח שלהם מאשר זאת. החברה הפלסטינית, לעומת זאת, שקועה כיום בבוץ של אומללות וקיצוניות, לעתים על סף הניהיליזם. היכן יש עוד בעולם הורים החוגגים את פיגוע ההתאבדות שביצע בנם? איזה עוד עם בעולם יעדיף לפגוע בשכניו מאשר לשפר את חייו שלו? גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית מנהלים משטרים סמכותניים המדכאים את נתיניהם ומקדמים מטרות הרסניות. הכלכלה בעזה ובגדה המערבית תלויה, יותר מכל מקום אחר בעולם, בכספי סיוע מחו"ל, מה שיוצר תלות בשלטונות אך גם תרעומת וכעס. המנהגים והערכים בחברה הפלסטינית רק מידרדרים, ונדמים כלקוחים היישר מימי הביניים. גם אם יש בנמצא פלסטינים שאפתנים ומוכשרים, הם מתקשים מאוד לפרוץ את מסכת הדיכוי הפוליטי, את מוסדות השלטון הכושלים, ואת תרבות האשליה, הקיצוניות וההרס העצמי.

ניצחון ישראלי למעשה ישחרר את הפלסטינים. תבוסה פלסטינית תאלץ אותם להכיר סוף סוף בחוסר התוחלת של חלומות על שיבה, ובריקנות של השיח המהפכני. רק כאשר הפלסטינים ישתחררו מהאובססיה הרצחנית נגד ישראל הם יוכלו לשפר את חייהם, את כלכלתם ואת תרבותם, ולהגיע למשא ומתן מעמדה כנה ורצינית. בהתחשב בנקודת המוצא הנמוכה מאוד שלהם כיום, לפלסטינים יש הרבה יותר מה להרוויח מהפסד ממה שלישראל יש להרוויח מניצחון. אך זה לא יהיה תהליך קל ומהיר: אם ברצונם לתקן אי־פעם את השגיאה ההיסטורית שלהם ולהתכחש למורשת הבזויה של אמין אל־חוסייני, הפלסטינים יצטרכו להכיר את טעמה המר של התבוסה עם כל ההרס והייאוש שהיא תביא עמה. אין כאן קיצורי דרך.

הפלסטינים נהנים כיום מרשת תמיכה עולמית חסרת תקדים כמעט, שכוללת מלבד האו"ם גם מספר רב של כלי תקשורת, אנשי אקדמיה, אמנים, פעילי שמאל ותומכי אסלאם. עובדה זו הופכת את משימתה של ישראל לקשה, ארוכה ובעיקר תלויה בבני ברית נאמנים ובראשם הממשל האמריקני. אם וושינגטון באמת רוצה לסייע, עליה להפסיק לגרור את הצדדים שוב ושוב לשולחן המשא והמתן, ולתמוך באופן חד־משמעי בדרכה של ישראל לניצחון. תמיכה זו תתבטא לא רק בגיבוי להפגנות כוח ישראליות מדי פעם, אלא במאמץ מתמשך ושיטתי, יחד עם ישראל ומדינות אחרות, לשכנע את הפלסטינים בחוסר המשמעות של עמדתם. אמריקה צריכה להצהיר: ישראל כאן והיא תישאר כאן לנצח, ויש לה כל הגיבוי מאיתנו.

זה אומר תמיכה בכל צעד קשה של ישראל נגד הפלסטינים, כפי שפירטתי לעיל. זה אומר סיוע דיפלומטי בנושאים כמו ביטול הבדיחה המכונה אונר"א, ודחייה מוחלטת של רעיון ירושלים כבירת פלסטין. זה כולל גם סיום של כל תמיכה כלכלית, צבאית או מדינית בפלסטינים, אם לא יפעלו להכרה מלאה וקבועה בישראל. אין כל טעם בתיווך מדיני בין ישראל לפלסטינים כל עוד האחרונים אינם מכירים בישראל. כל הנושאים המרכזיים של הסכמי אוסלו (גבולות, מים, חימוש, המקומות הקדושים, ההתנחלויות, "הפליטים") לא יוכלו לעלות לדיון, כל עוד צד אחד דוחה את האחר. נושאים אלה ואחרים יוכלו להיפתר רק ברגע שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. הרגע הזה, כך נדמה, שוכן כיום בעתיד הרחוק. עד שהוא יגיע – ישראל צריכה להתחיל לנצח.

______________

המאמר הופיע במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: אמיר לוי

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

16 תגובות למאמר

  1. הכותב מגלה אפס הבנה במנטליות הערבית, ובמיוחד במקום המרכזי שתופס הערך של כבוד בחברה הזו. תבוסה וחוסר מוצא תביא למו"מ חברות רציונליות ולא חברות מבוססות כבוד. ההשפלה ב 67 לא גרמה למצרים לחתום על הסכם אלא רק הנצחון התדמיתי של סאדאת ב 1973. בניגוד לגרמניה, יפאן, עוד חברה מבוססת כבוד, נכנעה רק משום שלא הובסה והושפלה על ידי פלישה קרקעית.

    עם זאת, הפלסטינים בכל זאת חורגים מהחברה הערבית-המצרית או היפאנית בעניין אחד – עצם ההגיון הקיומי שלהם כעם ושל תנועת השחרור שלהם מבוססת על חיסולה של המדינה היהודית. זהן עקרון נגטיבי של מחשק סכום אפס, ללא שום תוכן לאומי-פוזיטיבי. ולכן עם הפלסטינים – העם ומנהיגותו – לא ישכון שלום לעולם, גם אם בעתיד יחתמו וד הסכמים בשל לחצי המעצמות, הם לא יהיו שווים את הנייר שעליו הם כתובים.

    1. אתה טועה עובדתית לגבי יפן:

      ארה"ב פלשה לאיי ריוקיו (Ryukyu) במסגרת מה שמכונה "קרב אוקינאווה" (Battle of Okinawa). האיים האלה הם שטח יפני לכל דבר, עם שמות יפניים, תושבים יפניים, וממשל יפני, עד עצם היום הזה.

      ארה"ב כבשה את האיים האלה, למשל במסגרת הקרב המפורסם על איוו ג'ימה. היפנים נלחמו בחירוף נפש על "אדמת המולדת", והפסידו באבידות נוראות, ולא פחות מזה – בהשפלה נוראית.

      ובכל זאת, פחות מחודשיים אחרי סיום המבצע, יפן נכנעה רשמית, כניעה "ללא תנאי". לא פחות. קשה לחשוב על השפלה קשה מזאת, של אומה שהיתה כה גאה וניסתה להשתלט על כל מזרח אסיה מתוך תפישה שיש לה זכות שלטת על כל השטח (מזכיר משהו?).

      זאת למעשה דוגמה מצויינת של אומה "גאה" ו- "שוחרת כבוד" לפחות כמו הערבים, שרצון הלחימה שלה רוסק לרסיסים והוביל לשלום בר-קיימא. עם הצבא המודרני שלה שבמסגרתו פעלו יחידות מתאבדים ייעודיות, יפן היא כמו שילוב בלהות בין הגאווה והכבוד של הג'יהאד הערבי, והמשמעת, הסדר, והטכנולוגיה של צבאות המערב. ובכל זאת היא נוצחה, נכנעה ללא תנאי, וקיבלה שלום ששרד עד כה יותר מ- 75 שנה.

      אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה של המזרח התיכון, אבל עולות לי בראש מלחמות באיזור הזה, בין אומות ערביות/מוסלמיות שוחרות כבוד כמו איראן ועיראק, שבכל זאת הסתיימו כשתש הרצון להילחם.

  2. הכותב צודק ב- 100 %.
    הסוציולוג כנראה מכיר את האופי הערבי רק מהדמיונות של התקשורת השמאלנית או מהרהורי ליבו.
    צריך להכיר את המציאות שיש "אופי ערבי\מוסלמי" שמתאים לברכה שישמעאל קיבל "והוא יהיה פרא אדם".
    הדרך הבטוחה ביותר לגרום סבל נוראי ל"פלסטינים" היא לתת להם תקווה שתהיה להם עוד מדינה (בתוספת לירדן), מי שנותן להם תקווה זו גורם להם ולנו לאסון ולשפף דם.
    הרי בין הערבים \ מוסלמים ובין אחיהם יש שפך דם נוראי, האופי הערבי מאפשר קיום מדינה "מסודרת" תחת דיקטטורה נוראית דוגמת הרוצח השפל סאדם חוסיין והדיקטטור מובאראק.
    צריך להחזיר את השד לבקבוק.

  3. ההוכחות לתיזה של פיפס הן ההצלחות האמריקאיות בוויטנאם, בעירק, ובאפגניסטן.

    1. המאמר מדבר על הבסת האוייב המוסלמי, לא על נסיון מגוחך להנחיל לו דמוקרטיה, כפי שנעשה בעירק ובאפגניסטן. את האיסלם צריך להכות ולייאש. רק אז יש סיכוי שישנה את דרכו. כל נסיון להנחיל למוסלמים את ערכי העולם החופשי, משול לנסיון לייבש את האוקינוס האטלנטי בעזרת כפית. וכפי שצויין במאמר, בצדק רב, התקווה ולא הייאוש היא שמפיחה חיים בטרור ובאלימות.
      אם אתה מדבר על דוגמאות היסטוריות שרלוונטיות לנו, אז ניתן לראות בקלות שהטרור הפלסטיני גואה מחדש, בכל פעם שמתחיל תהליך שלום, ומגיע לשיא לאחר כל חתימת הסכם שלום. התקווה גורמת להם לטרור, הייאוש גורם להם להגר מפה. כנראה שיש אנשים שמעדיפים שהפלסטינים החביבים לא יתייאשו ויהגרו אלא יישארו כאן וימשיכו לעסוק בטרור. עם נשמות טובות כאלו, באמת אין טעם להתווכח.

    2. רמי, בויאטנם (ובאפגניסטן ני חושב) לא ניסו להנחיל דמוקרטיה

  4. בתור אחד שמדבר נגד גימיקים כתבת לא מעט מהם ללא התיחסות כלל למהות הסיכסוך.
    בבסיסו הסכסוך הוא דתי,לנטוש אותו יהיה לנטוש את עקרונות האיסלם (זה לא הולך לקרות בקרוב),גירוש הערבים משטחי ארץ ישראל וארצות המערב ככלל אומנם יפסיק את הטרור ברחובות,אבל לא ימנע נסיון להשיג עליונות צבאית בליסטית ע״ע אירן.
    אם מהות הסיכסוך היא דתית הפתרון היחידי הוא המרת דת בכפיה כמו שהיה נהוג בימי הביניים,משום שהמערב מנוע מלעשות זאת הוא יצטרך להתמודד עם הנסיון האיסלמי לשליטה עולמית כל עוד אחרון המוסלמים מהלך על פני האדמה.
    ואם אתה חושב שהמוסלמים ויתרו על ספרד יש לי חדשות בשבילך,אל-אנדלוס לא משה מזכרונם,ולראיה פיגועי הטרור במדריד.

  5. נאיביות לשמה. האיסלאם עבר תהפוכות רבות מא שלטונו בספרד. רעיון השהידה ותמיכה בהתאבדות לשם עליה לגן עדן עם הבתולות לא היה נפוץ ומוכר. השנאה. הקינאה. הנקמה והפנאטיות לא היו עזים כמו היום. לכן אין מה להשוות ואין למה לצפות. אייך אמרה גולדה הערבים לא מפסידים כל הזדמנות להפסיד. ואמירתו של אינשטיין שהטיפש חוזר על אותו ניסוי ומצפה לתוצאה שונה ממש מתאימה להם. בועידת חרטום המפורסמת. הוחלט על לא שלום לא משא ומתן ולא הכרה בישראל. מאז אין שינוי בתפיסה הפלסטינאית. ולכן גם ניצחון מוחלט לא ישנה את הגישה שלהם. יפלו ויחזרו. מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון כל כך מוחלט ולא שינה דבר.

    1. אנחנו עם שמנהיגיו מטומטמים ומבינים באסטרטגיה בטחון והגנה עצמית כמו חמורים במרק פירות. אפסים מוחלטים. הגיב:

      הסיבה לכך שהנצחון שלנו לא משנה דבר אצל נאויב המובס היא אך ורק העמדה היהודית השמאלנית שמיד מכריזה: מחכים לטלפון מכם על מנת להחזיר לכם את השטחים. אילו לא היו קיימים שמאלנים בעמנו וכולנו היינו פטריוטים היו הארבים מבינים שכל הפסד שטח במלחמה הוא נצחי ולא יימסר עוד לעולם לידיהם. כך היו הערבים מפנימים את הסכנה בפתיחת מלחמה נגדנו אבל היהודים השמאלנים והטיפשים כמו בגין ממחנה הימין עלאק קבעו תקדימים מטומטמים שהם גורמים למלחמה ולנזקים איומים ואחכ היאהוד הטיפשים משיבים להם את השטח עם תוספות פיתוח כבישים והשקעת מיליארדים כמו שהיה עם סיני.

  6. נראה שיש להבחין בין מלחמות העת החדשה עד למלחמת העולם השניה למלחמות שאחרי מלחמת העולם השניה. עד מלחה"ע II אז היתה נכונה התפיסה של קלאוזביץ בדבר הכרעה צבאית טוטאלית וכניעה כהכרח לסיום המלחמה, מאז מלחה"ע II המלחמות אינן מסתיימות בהכרעה חד משמעית, די שהצד המפסיד נמנע מלהודות בתבוסה ואינו מכריז על כניעה. הסיטואציה דומה יותר לסיבובים של מאבק פוליטי (בחירות), גם אם צד כלשהו הפסיד בבחירות, הוא עוד ישוב ויוכל להתמודד שוב בעתיד. לפיכך צריך גם להתנהל נכון בזמן המלחמה המודרנית אין טעם לשאוף להכרעה הכוללת השמדת כוחות מיותרת, הרס והשפלה שאינם הכרחיים. זה לא ישנה דבר לאחר המלחמה.
    כך למשל, המלחמה בסוריה אינה יכולה להגיע להכרעה כי כל צד מחוייב להשמיד את אויביו וכל לוחם יודע שיושמדו, הוא ומשפחתו ועדתו, אם לא ינצח בקרב. זה מדרבן אותם להילחם עד מוות. הפלשתינים לעומת זאת, התרגלו לתנאי מלחמה דה לוקס שבהם הם יכולים לסמוך על צה"ל שלא יפגע בבלתי מעורבים, שהחיים תחת שלטון ישראלי אינם רעים כפי שהם עצמם משקרים ולפיכך – דווקא הלחימה המוגבלת שישראל מקבלת על עצמה מרצון היא שמשמרת תקווה לעתיד ללא מלחמה. צריך סבלנות, מאה אולי שלוש מאות שנים, ונלמד לחיות בשכנות סבירה.

  7. המרכז-שמאל של פעם, שבנה את המדינה, כלומר מפלגת העבודה ההיסטורית ומפ"ם, איבדו את השלטון לא בגלל הקרע עם עולי המזרח כמו שנוהגים לחשוב, אלא בגלל העיקר העולה מהכתבה פה, היינו שהפלסטינים מעולם לא היו מוכנים להתפשר.
    אחרי מלחמת ששת הימים נעשו ניסיונות רציניים למתווה של פשרה מולם, והעם חיכה וחיכה לרוח של פשרה מצד העם הפלסטיני, אבל פשרה פלסטינית מעולם לא הוצעה. לא מדובר בהנהגות, גם לא בארגוני הטרור, אלא בהמונים עצמם. במורים, במהנדסים, בסוחרים ובחקלאים, בנשים ובילדים.
    אף אחד מההמונים הפלסטינים לא רוצה לראות באמת פלסטין ערבית וישראל יהודית חיות בשגשוג אחת ליד השניה.
    מבחינתם עד שלא יקבל אחרון הפלסטינים את דירת אבותיו בחיפה או לוד או יפו, ועד שהיהודים לא יפלו על ברכיהם לשליטים הפלסטינים שום דבר לא נגמר. אין רצון חיובי, יש רצון השתלטות לאחור על ההיסטוריה.
    חייבים לדעת: לא השמאל מרכז אשם במצבו, השמאל מרכז שלנו מאד הגיוני. התכנית שלו היא הכי הגיונית שיכולה להיות. אם היו עומדים מולנו צרפתים או אמריקאים , מזמן השמאל מרכז היה סוגר עיסקה לטובת כולנו. אלא מה, הפלסטינים זה משהו אחר. הפלסטינים לעולם לא מתכוונים להיות הגיוניים וחכמים במאבק בארץ ישראל-פלסטינה, הפלסטינים הם האשמים היחידים שלהיות שמאלני במדינה הזאת משול לחולה בטמטמת.
    הסיבה היחידה שאיננו נושאים על כפיים את הדוגלים בהפרדה ובעזיבה של איו"ש היא שאנו יודעים שהצד השני לא ישתמש בהם לשלום אלא למלחמה מעמדה טובה יותר. זה הכל.
    ברור לכל כי אם הייתה קמה תנועת המונים פלסטינית שרוצה לסגור הסכם מתוך רצון לשגשוג ולא מתוך רצון לרמיה וציפיה לשעת כושר לחסלנו, השמאל-מרכז היה מקבל רוב עצום בבחירות לגיבוש הסכם. ובכלל לא משנה מי המפלגות שהיו נחשבות אז שמאל-מרכז. למעשה רוב הליכוד היה נחשב אז שמאל מרכז ותומך בפשרה היסטורית .אבל זה לא המצב.
    לכן הימין מנצח, ואפילו מתחזק עוד ועוד. ואילו השמאל מרכז הנוכחי פשוט מתנהג כמי שלא קרא את 'מי הזיז את הגבינה שלי', וגווע ברעב הפוליטי.

  8. קראתי המאמר, ההיסטוריה מוכיחה שהכותב צודק. לצערי העולם הנוצרי האירופי התהפך והפך לנמושה.
    רק חוסן פנימי, צידקה אמיתית בדרכינו, עליונות רוחנית צבאית וכלכלית על הסובבים אותנו8 יתנו לנו מרגוע ושקט.
    חייבים להראות תגובה הולמת כל פגיעה ואז אולי ירגעו חורשי רעתינו.
    עוד הערה למחבר המאמר: צריכים לסמוך רק על עצמינו

  9. לפי הבנתי, גישת "שלום עם אויבים מובסים" לא פעלה בהסכם ורסאי

    1. בגרמניה איבדו את התיקווה לנצח רק אחרי שני נסיונות כושלים והרס מוחלט של גרמניה ואונס ברוטלי של אחוז ענק של הנשים הגרמניות בידי הרוסים.
      הערבים הם רוב מוחץ במזה"ת. עמדת יתרון מובנה.
      לערבים יש תקווה, גם אחרי ששת הימים. היא נתמכת בידי השמאל הישראלי שמדגים להם את "תאוריית קורי העכביש" של נסראללה ומפיח בהם תיקווה. הם לא פועלים מיאוש, התיקווה מניעה אותם.

      לצערי רק אחרי נכבה 2, שתבוא לגמרי בעקבות חרחור מלחמה נוראיח מצידם, הם אולי יבינו שאין להם תיקווה. צריך הרס מוחלט של התיקווה הפלסטינית להשמדתנו. בדיוק כמו שנדרשו 2 סיבובים מול גרמניה.