הקצונה הבכירה של צה"ל וההשפעה האמריקנית

בתהליך ארוך של הכשרה מקצועית וטיפוח קשרים אישיים, רעיונות אמריקניים חודרים לצה"ל ומעצבים את השקפת עולמם של מפקדיו. "המטרה היא להפוך אותם לסוכני השפעה של ארה"ב"

מתמסרים מרצון? הרמטכ"ל לשעבר גנץ בחברת רמטכ"ל ארה"ב דמפסי. צילום: יונתן סינדל /פלאש90

שלטי החוצות שהופיעו לאחרונה ברחבי גוש דן מטעם ארגון בשם 'מפקדים למען ביטחון ישראל', עוררו סערה: הקמפיין החדש, שעשה שימוש בשפה הערבית, הזהיר מפני היווצרות רוב ערבי בישראל וקרא לנסיגה חד־צדדית מיהודה ושומרון. הפרובוקציה והמסר החריף הרגיזו לא מעט אנשים, מימין וגם משמאל, אך מי שמעורה בשיח הפוליטי בישראל לא הופתע.

ארגונים "ביטחוניסטיים" שמקדמים בעקביות את רעיונות השמאל המדיני בישראל, אינם חדשים בזירה. כך אנו שומעים מפעם לפעם על בכירים במערכת הביטחון, בעבר ובהווה, שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית, רואים במתנחלים מכשול או גורם מפר סדר, תומכים בהסכם הגרעין עם איראן, מפקפקים בצורך של ישראל בגבולות בני הגנה בבקעת הירדן, ומייצרים עמדה אופוזיציונית ולעומתית לממשלה הנבחרת.

ניסוח מפורש של התופעה נתן בשנה שעברה האלוף במיל' נעם תיבון, ברגע של גילוי לב: "לממשלות ימין יש אידאולוגיה, ולכן הן פועלות לפעמים בניגוד לעמדת הצבא. הצבא, באומץ גדול, מציג את האמת אל מול הממשלה". כדוגמה להערכת־אמת כזו הציג תיבון את הנושא הפלסטיני: "הכרחי לסיים את הסכסוך, זה אינטרס ראשון במעלה".

תיבון, שסיים לפני כשנתיים את שירותו הצבאי, משקף קו מחשבה רווח בקרב קבוצה גדולה בקצונה הבכירה כיום: משימתם העליונה היא "לסיים את הסכסוך", ועליהם להתייצב עם ה"אמת" ועם ה"אינטרס הישראלי" הללו מול ממשלות ימין המונעות מ"אידאולוגיה" ולא מראיית המציאות. הוסיפו לכך את נאום סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ביום השואה, שמצא קווי דמיון בין החברה הישראלית כיום לגרמניה הנאצית, ואת דבריו של הרמטכ"ל איזנקוט החושש שצה"ל "יאבד את ערכיו", והרי לכם הסיפור בתמצית: עוד קבוצה אליטיסטית ומנוכרת לציבור, המחויבת לחזון המדיני והחברתי של השמאל.

לתופעה הזו יש כנראה גורמים רבים, שחלקם קשורים לתהליכי הסינון והקידום בצבא; אך ישנו גורם מרכזי אחד שלא זכה עד כה לתשומת לב ראויה: ההשפעה העצומה של הממשל האמריקני על צה"ל ועל מערכת הביטחון, והאופן שבו היא מחלחלת לתוך השיח הצבאי והציבורי בישראל.

הדרך לפיקוד עוברת בוושינגטון

אין חולק על כך שהיחסים ההדוקים בין ישראל לארצות הברית הם בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה. לא רבים מודעים לכך שבמסגרתם מתקיימת באופן קבוע מערכת שלמה של ביקורי קצינים, למידה והכשרות משותפות, שיוצרים מערכות יחסים אישיות חמות והדוקות בין קציני צה"ל למקביליהם האמריקניים. לצד הרווח האסטרטגי הברור שאין לפקפק בו, חשוב להכיר ולתת את הדעת גם לצדדים השליליים של התופעה.

"אני לא רוצה לומר שהקצינים משמשים כסוכנים באופן מודע", מתבטא באוזנינו בכיר לשעבר שהיה במטכ"ל, "אבל יש כאן מערכת של השפעות שחודרת עמוק לתוך ליבת הפיקוד של צה"ל".

לארצות הברית כמעצמה עולמית יש אינטרסים רבים, וככל שחקן רציונלי היא מנסה להעצים את השפעתה במדינות זרות באמצעים שונים ומגוונים, ובין היתר באמצעות יצירת קשרים אישיים והכשרת הקצונה המקומית. "חצי מהתלמידים במכללה לביטחון לאומי בוושינגטון הם זרים", מסביר הגורם ששוחחנו עמו. "באופן מובהק, המטרה היא להפוך אותם לסוכני השפעה אמריקניים ברחבי העולם". לדבריו, הבעיה מחריפה כאשר קצינים השוהים שם קולטים את המסרים בלי הביקורתיות הראויה: "כששולחים מישהו לוושינגטון הוא לא רק בא ללמוד, אלא גם חוזר כנשא של רעיונות אמריקניים".

ככל שהקשרים מעמיקים, כך מעמיקה גם ההשפעה: "כל מי שכיהן כאלוף פיקוד המרכז היה בקשרים עם האמריקנים שמסתובבים בשטחי יהודה ושומרון. כל מערכות התעשייה הביטחונית והתלות שלהם באמריקה יוצרות הבנות סמויות של האסור והמותר. בין גורמי מודיעין למשל יש שיתוף פעולה. מי שעבד בשיתוף פעולה במסגרת תפקידו – זה בסדר, אבל נוצרים קשרים שיכולים להתקיים הלאה. אתה הרי לא יכול להגיד למישהו לא לפגוש לבירה בן־אדם שהוא עבד איתו".

לדברי בן שיחנו, הדבר בא לידי ביטוי למשל ב"הבנות בלתי כתובות" שלפיהן "לא ימנו רמטכ"ל, ראש מוסד ראש שב"כ וראש מל"ל שעינם של האמריקנים צרה בו". מציאות זו יוצרת תמריץ לכל אורך הקריירה של קציני צה"ל להיות "בסדר" עם האמריקנים, ולהשקיע נכון בפיתוח קשרים מעבר לים.

דוגמה בולטת למעורבות פעילה של קצינים אמריקנים במינויים של המטכ"ל הישראלי, היא מקרה ניצן אלון. זמן קצר לאחר מינויו לאלוף פיקוד המרכז התראיין אלון ל'ניו יורק טיימס' – מהלך חריג כשלעצמו. בראיון ביקר אלון את מדיניות הממשלה, קרא לקונגרס האמריקני להמשיך לממן את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הזדהה עם הצורך בנסיגה מיו"ש, תקף את המתנחלים והצהיר כי חלקם מפעילים "טרור יהודי", והבהיר שבלי תהליך מדיני לא יהיה ביטחון. בקיצור: המסרים הקבועים של השמאל הישראלי, שכבר הוטמעו עמוק גם בצמרת הצבא.

אך מה שקרה בעקבות הראיון הזה מעניין עוד יותר. פרשנית ה'ג'רוזלם פוסט' קרולין גליק קראה את הדברים ורתחה מזעם. היא פרסמה טור נוקב שבו תקפה את התבטאויותיו של אלון, וטענה כי מדובר במשבר משילות של הממשלה עצמה, שאיננה מסוגלת לאכוף את מרותה על אלוף סורר. להפתעתה של גליק, המתקפה על אלון לא עברה בשקט. מי שהתייצב לצדו של אלון לא היו עמיתיו הישראלים, קצינים בדימוס או נבחרי ציבור: מי שבחר להגן על מינוי של צבא ההגנה לישראל ועל אמירותיו הפוליטיות של אלון היו שני גנרלים אמריקנים לשעבר, סטיבן ווייט וג'יי־פי דרמר, שפרסמו ב'האפינגטון פוסט' תגובה חריפה לגליק. השניים הגנו על אלון מפני המתקפות עליו מימין, הצדיקו את התבטאויותיו ב'ניו יורק טיימס', וגילו כי אמירות אלה – שכידוע, הן שנויות במחלוקת עזה בישראל – נאמרו בהסכמה מלאה של מפקדי הצבא.

עכשיו שימו לב לחלק החשוב: זהותם של השניים. סטיבן ווייט היה יועץ של הגנרל קית' דייטון, המתאם הביטחוני האמריקני בין ישראל לפלסטינים; ג'יי־פי דרמר שימש כנספח צבאי בישראל. מדובר בשתי עמדות מפתח בעבודתם היומיומית של אלון וקצינים אחרים ביו"ש. זוהי עדות גלויה ליחסים החמים ולהתגייסות של גורמים במערכת האמריקנית לקידום מועמדים ישראליים הנתפסים על ידם כמועילים. מישהו בארה"ב מייחס חשיבות לקידומם של אנשים כמו אלון, ופועל בהתאם.

"ניגודי נאמנויות שיוצרים בעיה של ממש"

הקשרים המיוחדים של ניצן אלון עם עמיתיו מעבר לים, אינם יוצאי דופן בנוף הצה"לי. רבים מהקצינים הבכירים בישראל מתחזקים מערכות קשרים אישיות מפותחות עם מקביליהם בארה"ב. קשרים אלה מסייעים בקידום בתוך הצבא ומעניקים לקצין עמדת כוח, והם בעלי ערך רב עם היציאה לאזרחות – כאשר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של התעשיות הביטחוניות נפתחת בפני האלוף במיל' הצעיר.

דוגמה עדכנית לכך ניתן לראות בקשריו של גדי שמני, לשעבר אלוף פיקוד המרכז ונספח צה"ל בוושינגטון. על פי כתבה שפורסמה באתר ynet באנגלית, בזמן שירותו בפיקוד המרכז רקם שמני קשרים אישיים עם הגנרל ג'ון אלן, שליחו של אובמה למגעים בין ישראל לפלסטינים: "גנרל אלן הוא חבר אישי. אירחתי אותו בביתי, התארחתי בביתו". אומר שמני. על פי הכתבה, "קשרי החברות בין השניים נוצרו בזמן ששמני היה סגן מפקד פיקוד המרכז".

היום שותף שמני בקמפיין הגנרלים לנסיגה חד־צדדית, והוא פרסם מחקר בנושא במכון המחקר הפרוגרסיבי "המרכז לחשיבה ביטחונית אמריקנית חדשה (CNAS)" יחד עם עמיתים אמריקניים. לדברי שמני בשיחה עם 'מידה', אף שהוא שירת בתפקיד נספח צה"ל בוושינגטון בתקופה רגישה ביחסים בין ישראל לארה"ב (2012-2009), היחסים בינו ובין עמיתיו האמריקנים היו מקצועיים בלבד: "הם יודעים לשמור על הגבולות, ולא מתערבים בסוגיות מדיניות", הוא אומר. לדבריו, עמדותיו המדיניות לא הושפעו משהותו בארצות הברית: "אני מכיר את המציאות ביהודה ושומרון כבר שנים רבות, ותמיד חשבתי שצריך להיפרד מהפלסטינים". עם זאת, הוא מודה כי לעתים "עוברים מסרים בין הדרגים המקצועיים, וידענו היטב מה חושבים על מדיניות ישראל בצד השני".

זווית אחרת מעניק יועץ בכיר בממשל בוש, שמכיר את מערכות הקשרים האלו מן הצד השני של המתרס. לדבריו, ההשפעה האמריקנית על צה"ל מחריפה תחת ממשל אמריקני עוין: "במצב עניינים רגיל מדובר בקשרים בריאים בין בעלות ברית שמכבדות אחת את השנייה. אבל כשבוושינגטון עולה ממשל קשה שמפתח מערכת יחסים גרועה עם ישראל, ניגודי הנאמנויות הללו עלולים ליצור בעיה של ממש". לדבריו, מסרים שונים המועברים לבכירי צה"ל – לעתים במשתמע ובמרומז – עלולים לפתח בקרב הצבא גישה לעומתית למדיניותה של ממשלת ישראל הנבחרת, כפי שאכן אירע תחת ממשל אובמה.

גורם בכיר אחר ששירת במטכ"ל בעבר מסכים שמדובר בתופעה שהחריפה בשנים האחרונות. "תמיד היו מי שלמדו בארה"ב, והיו גם כאלו שעזבו אותנו כדי להישאר שם. אבל תופעה כזו של קצינים שלמדו שם וחוזרים לפה כדי להשפיע, זה דבר חדש. התנועה הזו הלוך ושוב, לשתף פעולה עם גורמים אמריקניים שבסוף זה מנוצל לרעה, לא הייתה. לא זוכר דבר כזה שמישהו שיתף פעולה עם האמריקנים בדברים שנוגעים לביטחון לאומי".

אין אותות חינם

בהמשך נפרט עוד על הצדדים השליליים של יחסים אלו, אך תחילה נסקור את מערכת הקשרים האישית שמפתחים בכירי צה"ל עם מקביליהם בארה"ב ואת השפעתה העמוקה.

מה שמסמל אולי את הקשר הזה יותר מכול, הוא רשימת הרמטכ"לים והקצינים הישראלים שזכו לאות לגיון ההצטיינות האמריקני – האות הבכיר ביותר שמעניק צבא ארה"ב לקצינים זרים. מאז ראשית שנות השמונים החל צבא ארה"ב להכתיר בעקביות את רבי־האלופים של צה"ל באות הכבוד הזה, בחלק מהמקרים עם כניסתם לתפקיד ובטרם הוכיחו את עצמם בו. מלבד כל הרמטכ"לים מאז אהוד ברק (וגם רפול, שקיבל את האות בשנת 1979), הרשימה כוללת חלק ממפקדי הזרועות – חיל הים וחיל האוויר – ורבים מנספחי צה"ל בוושינגטון, כולל נספחים אוויריים וימיים.

כשעוקבים אחר הנימוקים להענקת האות, מתברר כי מפקדי ישראל לא מקבלים את האות רק בעבור גילויי גבורה בשדה הקרב, אלא גם מסיבות בעלות אופי מדיני: על תרומתם לחיזוק הקשרים בין הצבאות. הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, צוין כמי שמנהיגותו שיחקה "תפקיד משמעותי וחיוני בהרחבת שיתוף הפעולה בין צה"ל לכוחות המזוינים של ארה"ב"; בני גנץ אמר כי הוא מקבל את האות "כסמל ליחסים האמיצים בין הצבאות ובהכרת תודה על שיתוף הפעולה ההדוק"; אשכנזי זכה לשבחים על "מאמציו הרבים לחיזוק הקשרים בין צה"ל לבין צבא ארה"ב על זרועותיו".

התובנה כי אות ההצטיינות האמריקני נועד ליצור מחויבות ולהשפיע על מפקדי צה"ל בעתיד ולא רק כדי להביע הוקרה למעשיהם בעבר, מתחזקת לנוכח העובדה שכמעט בכל המקרים האות ניתן בראשית הכהונה, בדרך כלל במהלך הביקור הראשון של הרמטכ"ל הטרי בארצות הברית, ולעתים רבות תואר בתקשורת כ"הפתעה" לא מתוכננת.

בולט במיוחד אהוד ברק, שזכה לאות פעמיים: במהלך תפקידו כרמטכ"ל ב־1993 הוא קיבל את האות שמעניק צבא ארה"ב; ועם פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנת 2012 קיבל את האות האזרחי שמעניק הפנטגון, בין היתר בנימוק ש"הוא היה שותף חשוב של ארה"ב למשך זמן רב".

הקשר האישי של הרמטכ"לים עם ראשי הצבא האמריקני בא לידי ביטוי מובהק בחילופי הרמטכ"לים בין אשכנזי לגנץ. כפי שדווח בכלי התקשורת, הרמטכ"ל האמריקני, האדמירל מייקל מאלן, הגיע לביקורים רבים בישראל במהלך כהונתו של אשכנזי. יצוין כי לפני כניסתו של מאלן לתפקיד הרמטכ"ל הוא לא ביקר בישראל למעלה מעשר שנים. גם גנץ נהנה מיחסים אישיים טובים עם מאלן, "על רקע עבודה משותפת והיכרות מתקופתו של גנץ כנספח צה"ל בוושינגטון". מאלן קיים פגישה מיוחדת עם אשכנזי לרגל סיום תפקידו, ונכח בטקס החלפת הרמטכ"לים. "הוא עמד שם כמו שושבין", מתאר גורם בכיר שהיה אז במטכ"ל, ורומז כי האמריקנים שיחקו תפקיד בבחירתו של גנץ.

אותות ההצטיינות וההוקרה הם רק הקצה הגלוי של מערכת קשרים אישית ענפה ועמוקה, המתפתחת בין קציני צה"ל לבכירים האמריקנים במהלך הקריירה הצבאית. הקשר מתחיל בלימודים במכללה לביטחון לאומי האמריקנית (National Defense University), שחלק מקציני צה"ל בדרג הבינוני נשלחים אליה; הוא מתחזק במהלך שירות בארצות הברית כנספחי צה"ל וכעובדים בנספחות; נמשך בשהות כעמיתי מחקר במכוני מחקר אמריקניים; והופך לחלק מיחסי העבודה הקבועים בקרב הבכירים שמשרתים במטכ"ל ובמערכת הביטחון.

עיון בקורות החיים של קציני המטכ"ל הנוכחיים, כפי שהם מתפרסמים באתר אכ"א, מגלה נוכחות בולטת של בוגרי מכללות ואוניברסיטאות אמריקניות:

הרמטכ"ל גדי אייזנקוט המכללה לביטחון לאומי בארצות הברית
סגן הרמטכ"ל יאיר גולן המכללה למלחמה של הצבא האמריקני. תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד
אלוף אביב כוכבי תואר שני מאוניברסיטת הרווארד ותואר שני נוסף מאוניברסיטת ג'ון הופקינס
אלוף יואל סטריק תואר שני מבית הספר למלחמה של צבא ארצות הברית
אלוף הרצי הלוי המכללה לביטחון לאומי בארצות הברית, תואר שני בניהול משאבים לאומיים בארצות הברית

 

עיון ברשימת בוגרי המכללה לביטחון לאומי בוושינגטון, מגלה גם הוא רבים מבכירי צה"ל במשך השנים שעברו במוסד:

בני גנץ, רמטכ"ל לשעבר מחזור 1998
שלמה ינאי, ראש אג"ת לשעבר מחזור 1998
תת־אלוף שלי גוטמן, מפקד בסיסי חצרים לשעבר מחזור 2004
אלוף רם רוטברג, מפקד חיל הים לשעבר מחזור 2001
אלוף מיקי אדלשטיין, כיום נספח צה"ל בוושינגטון מחזור 2009
תת־אלוף אילן מלכא, לשעבר ראש מטה פיקוד מרכז מחזור 2007
תת־אלוף אודי בן־מוחה, מפקד פו"מ מחזור 2011
תת־אלוף ניר ברקן, ראש להק אוויר בחיל האוויר מחזור 2011

שינוי תפיסת הלוחמה של צה"ל

ללימודים בארה"ב ישנה השפעה עמוקה על צמרת צה"ל, בראש ובראשונה בעניינים המקצועיים. במחקר שפרסם ד"ר איתן שמיר ממרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, הוא תיאר כיצד תורת הלחימה של צה"ל עוברת תהליך של "אמריקניזציה". במסגרת זו, צה"ל מאמץ עקרונות הפעלה שפותחו בצבא ארה"ב במהלך שנות התשעים, הכוללים גרסאות שונות של אש מנגד, "צבא קטן וחכם", הישענות על חיל אוויר וכוחות מיוחדים וכדומה. לדברי שמיר, אחד מצינורות ההשפעה המשמעותיים ביותר הוא הכשרת הקצונה הבכירה.

בראיון לאריק גרינשטיין שפורסם ב'מידה', תיאר שמיר את התהליך: "כל הקצונה – זו שמסומנת לקידום בכיר בדרגות תת־אלוף ואלוף, נשלחת ללימודים בחו"ל בשלב כזה או אחר. כמעט כולם מגיעים לארה"ב בגלל היחסים המיוחדים עם האמריקנים… לאמריקנים יש הרבה בתי ספר, עם פריסה מאוד רחבה. לכל זרוע יש גם מכללה לפיקוד ומטה וגם מכללה לביטחון לאומי. יש גם כל מיני תוכניות באמצע שהם בין לבין, בין רב־סרן לתת־אלוף. בנוסף יש להם מכללה לביטחון לאומי שהיא במודל שלנו, כלל־לאומית, שמשתפת את כל הזרועות וגם סוכנויות אחרות. מעבר לכך, יש לנו גם את הנספחים הצבאיים בארה"ב, ומה שנקרא קציני קישור. למשל, יש קצין שיושב באופן קבוע בבסיס המרכזי של חיל הנחתים".

אתה מזהה השפעה ברורה של תפיסת הלוחמה האמריקנית על תפיסת המערכה הישראלית?

"אני חושב שזה כמעט בלתי נמנע… הייתה השפעה של רעיונות שבאו מארה"ב, של עליונות האש ושל היכולת להגיע להישגים מרחיקי לכת באמצעות הפעלת אש בלבד. יש מי שחושב שהיום אפשר בכלל לבטל את צבא היבשה, או מקסימום למזער אותו לפעולות שיטור והגנה מרחבית… מאיפה זה בא? לדעתי המקור של הגישה הזו הוא אמריקני".

לדברי שמיר, אחת הבעיות כיום היא שצה"ל איבד את חוש הביקורת ושקציניו נתונים להשפעה הזרה כמעט ללא מסננים. "הבעיה שלי היא עם דרך הלימוד השטחית וההתבטלות בפני הצבא האמריקני", הוא אומר. "ברמה היותר גבוהה של תפיסת המלחמה, של תפיסות אופרטיביות שונות, מארגנות – איך אתה מנהל מבצעים, האיזון בין אש לתמרון – פה אני חושב שיש נטייה לקבל דברים מאמריקה כפשוטם".

מזדהים עם האינטרסים האמריקניים

קשרים אלו מגיעים לשיאם בתפקיד המפתח שמעצב את שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לארצות הברית – נספח צה"ל בוושינגטון. מי שעובר על רשימת נספחי צה"ל בשנים האחרונות מגלה כי כמעט כולם מזדהים היום כאנשי שמאל, המצדדים בנסיגות מיהודה ושומרון ובהקמת מדינה פלסטינית.

הנה: משה עברי־סוקניק (נספח בשנים 2004-2001) נמצא ברשימת 'מפקדים למען בטחון ישראל'; עמוס ידלין (נספח בשנים 2006-2004), היה מועמד העבודה לשר הביטחון, כינה את נאום נתניהו בקונגרס "משחק פוליטי לא אחראי", ואת הסכם הסיוע שנחתם עם ארה"ב "החמצה אסטרטגית"; בני גנץ (נספח בשנים 2009-2007), חבר לתנועת השמאל 'דרכנו', ובראיון ל'עובדה' אמר "שישראל תקדם את התהליך המדיני כמו שהצהירה"; גדי שמני (נספח בשנים 2012-2009), תומך היום בנסיגה גם מבקעת הירדן, ושותף במכון CNASS המקושר לממשל אובמה.

הקשרים נמשכים גם לאחר השירות, כאשר רבים מקציני צה"ל מקבלים תפקידים בתעשיות הנשק השונות, במכוני מחקר ובגופים הקשורים למנגנוני הביטחון. במסגרת זו, שמירה על יחסים טובים עם המקבילים האמריקניים היא קריטית להמשך הקריירה – אם בקידומן של עסקאות נשק ושיתופי פעולה מחקריים, ואם בעבודה משותפת במכונים לתכנון מדיניות.

אחד ממכוני המחקר המרכזיים בהקשר הזה הוא 'מכון וושינגטון למדיניות במזרח התיכון'. המכון, שהוקם בתחילת שנות השמונים, נחשב בלתי־מפלגתי ונועד להעניק למקבלי ההחלטות בארה"ב כלים להבנה טובה יותר של האזור. באופן טבעי, המכון מארח בכירים ישראליים לתקופות מחקר שונות ומהווה מעין "בית" אמריקני לקצינים הישראליים, שהשהות בו מאפשרת להם חשיבה, תכנון וחיזוק קשרים למטרות שונות.

רשימת קציני צה"ל שעברו במכון כוללת קצינים בדימוס לצד קצינים בשירות פעיל, שחלקם עדיין משרתים בצה"ל. בולטים בקרב עמיתי המכון הרמטכ"לים ושרי הביטחון לשעבר בוגי יעלון ואהוד ברק. יעלון, ששימש כעמית מחקר במכון עם שחרורו מצה"ל בשנת 2006, חזר אליו שנית בשנה האחרונה עם התפטרותו מתפקידו הפוליטי. ברק פרסם במכון מספר ניירות עמדה בשנת 1998, לפני שנבחר לראשות הממשלה, והרצה בפני המכון מספר פעמים לאחר מכן. בכירים בולטים נוספים הם עמוס ידלין, ששהה במכון עם שחרורו מצה"ל בשנים 2012-2011; עוזי דיין שהיה חבר במכון בשנת 2003; וד"ר אפרים סנה שמפרסם בו ניירות עמדה מפעם לפעם.

חלק מקציני צה"ל היו חברים במכון במהלך שירותם הסדיר. כך למשל תא"ל מייק הרצוג, שהשתחרר בשנת 2010 ושהה במכון בשנים 2006-2004, ואלוף ניצן אלון שכיהן במכון בשנת 2002 ועדיין נמצא בשירות סדיר. כך גם תא"ל מוני כץ, מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה, ששימש עמית אורח במכון בשנים 2016-2015; וסא"ל אלון פז, שהיה עמית אורח במכון בשנת 2014.

הקשרים עם בכירים במערכת הביטחונית והפוליטית בארה"ב באים לידי ביטוי גם בנטייה של חלק מהקצונה הבכירה בצה"ל להזדהות עם העמדות והאינטרסים האמריקניים. המקרה הקיצוני ביותר נחשף לאחר מותו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, והוא נוגע לפעולות שהוא ואחרים נקטו כדי למנוע מישראל לתקוף את איראן בשנת 2011. כפי שפורסם בראיון בתכנית 'עובדה', דגן פעל מאחורי הקלעים בתיאום עם האמריקנים במטרה למנוע את התקיפה. כפי שאומרת דיין בתוכנית: "דגן עושה הכל כדי למנוע מלחמה… הוא הלך לבכירים באמריקה ואמר להם שהוא לא סומך על המנהיגות כאן".

שר ההגנה האמריקני לשעבר, ליאון פנטה, שהתראיין לכתבה, העיד: "הוא דיבר על רגע שבו הוא חשב שהתקבלה החלטה ומישהו ילחץ על הכפתור הלא נכון… הוא היה מודאג שהחלטות מתקבלות מסיבות פוליטיות".

למעשה, דגן הודה בכך בעצמו. כשנה לפני פטירתו, בתחילת יולי 2015, התעמתה העיתונאית קרולין גליק עם דגן וגבי אשכנזי בכנס ה'ג'רוזלם פוסט' בניו יורק. גליק ציינה כי למדנו שבשנת 2010 "שני הג'נטלמנים שיושבים כאן בפאנל קיבלו פקודה להכין את הצבא לביצוע קרוב של תקיפה באיראן נגד מטרות צבאיות, והם סירבו". דגן ענה: "כי זו הייתה פקודה בלתי חוקית".

גם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ חשף בראיון ל'עובדה' כי הוא הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן. לאחר שהוא משיב בחיוב לשאלתה של דיין האם היו החלטות שהוא חושב שבלעדיו היו מתגלגלות אחרת, היא מבקשת ממנו להתייחס באופן ספציפי לתקיפה באיראן:

דיין: ראש ממשלה יכול לצאת לתקיפה באיראן גם אם הרמטכ"ל שלו מתנגד?
גנץ: כן.
דיין: גם אם חשבת שזה מסוכן למדינת ישראל?
גנץ : אז אני אכנס לתוך החדר הזה והם ישמעו את זה הכי חד, הכי ברור, הכי משמעותי… אני רוצה להאמין ולחשוב שהם הקשיבו, והם גם התחשבו במה שאני אומר.

יישרו קו עם הבית הלבן

השלב הבא במערכת היחסים בין האמריקנים לקצונה הבכירה מתרחש לאחר השחרור, כאשר קצינים בכירים בדימוס מצטרפים לפעילות בחברה האזרחית.

לפני כשלוש שנים חשפה איילה חסון בערוץ הראשון את הסוד הגלוי הבא: "גם האמריקנים מחזיקים כל מיני לשעברים בצה"ל באופן כלכלי כדי שיתאימו את עצמם לעמדות האמריקניות". "איזה ניסוח זהיר זה היה", הוסיפה חסון באירוניה. הכתב הצבאי אמיר בר־שלום חיזק את דבריה והזכיר "מובילי דעת קהל שצצים בכל פעם שצריך כאן הגנה על העמדה האמריקאית".

בחברה האזרחית בישראל פועלים כיום שלשה ארגונים "ביטחוניסטיים" מרכזיים, שהמשותף לכולם הוא קידום מדיניות השמאל תחת הכובע הצבאי: 'מפקדים למען ביטחון ישראל', 'המועצה לשלום ולביטחון' ו'המכון למחקרי ביטחון לאומי'. ארגונים אלה פעלו ופועלים בדרכים שונות כדי לקדם סדר יום זהה פחות או יותר: הקמת מדינה פלסטינית; החלפת הממשלה בישראל; גיבוי למהלכי ממשל אובמה בקידום הסכם הגרעין עם איראן.

אחד הארגונים הבולטים בתחום זה הוא 'מפקדים למען ביטחון ישראל', שעומד מאחורי הקמפיין הנוכחי. מדובר בעמותה רשומה שהוקמה באוקטובר 2014 כ"יוזמה ספונטנית" של קצינים בכירים במילואים, שקראו לראש הממשלה נתניהו לאמץ את "היוזמה הסעודית" לקידום תהליך השלום באזור. עם פרוץ מערכת הבחירות הסירו בארגון את הכפפות. בכירי התנועה כמו אמנון רשףדן חלוץ ועמירם לוין פרסמו מודעות בעיתונות ונאמו בעצרות בחירות בקריאה להצביע לשמאל. בסמוך לבחירות פרסם הארגון סרטון תעמולה בהשתתפות קצינים בכירים בדימוס שיצאו נגד מדיניות ממשלת הימין, וקראו ל"שינוי" ולקבלת היוזמות המדיניות החדשות.

בנושא האיראני, חברי העמותה יישרו קו באופן מוחלט עם האג'נדה של הבית הלבן של אובמה: ב־1 במרץ 2015 כינסו חברי הארגון מסיבת עיתונאים ובה קראו לנתניהו לבטל את נאומו המתוכנן בקונגרס; לאחר שכבר נחתם ההסכם קרא מייסד התנועה אמנון רשף לנתניהו לחדול מהמאבק נגד ההסכם בקונגרס האמריקני.

אף שמאז הקמת הארגון עברו כבר למעלה משנתיים, המסמכים הנוגעים ל'מפקדים לביטחון ישראל' טרם מופיעים במאגרי רשם העמותות. כל שידוע לגבי זהות התורמים הוא שמדובר ב"יהודים טובים וציונים, מישראל ומארה"ב", כפי שתיאר אותם אמנון רשף בראיון ל'מידה'.

מפקדים למען אובמה

גם 'קבוצת המומחים לשלום ולביטחון', ארגון שהוקם בשנת 1988, עוסקת באותם נושאים. התנועה מאגדת מומחי ביטחון "הרואים את עיקר תפקידם בתמיכה בהסדר מדיני כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי". באתר הארגון מצהירים על נאמנות ל"תפיסת העולם הליברלית־פרוגרסיבית", שרק בכוחה לשחרר את המדינה "מכבלי המשיחיות הלאומנית אשר מכרסמים ביסודות קיומה". הארגון נתמך על ידי 'הקרן החדשה לישראל', שבשנת 2015 העניקה לו לא פחות מ־772 אלף דולר.

בהקשר האיראני, חברי 'קבוצת המומחים' הביעו את סל המסרים המוכר של השמאל: הם סבורים שאם ישראל הייתה מבצעת תקיפה מקדימה באיראן זו הייתה טעות; הם התנגדו לנאום נתניהו בקונגרס; ולאחר חתימת ההסכם פרסמו הודעה המדגישה את הצדדים החיוביים שלו ("להסיר את האיום המידי של פריצה איראנית ליכולת גרעינית") וקוראת לראש הממשלה לחדול מהמאבק נגדו.

מבחינה פוליטית, 'המועצה לשלום ולביטחון' משויכת לשמאל באופן מובהק. בבחירות 2015 הפיקה ה'מועצה' קמפיין פרסומי נגד הימין בשלטי חוצות ומודעות בעיתונות, שבהם נכתב "עם ביביבנט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח", ויצאה בשורה של פרסומים הקושרים בין העוני והבעיות החברתיות לנטל הביטחון. המועצה משתפת היום פעולה עם תנועת 'דרכנו', ובעבר עבדה עם מיליון ידיים לשלום ו-15V. באירועי המועצה ניתן לזהות פוליטיקאים רבים מהשמאל כמו יאיר לפיד, עופר שלח, יעקב פרי, בוז'י הרצוג וציפי לבני.

גוף שמאל ביטחוני מרכזי נוסף הוא כאמור 'המכון למחקרי ביטחון לאומי' (INSS) בראשות האלוף במיל' עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן ונספח צה"ל בוושינגטון. ידלין היה מועמד לתפקיד שר הביטחון מטעם המחנה הציוני בבחירות 2015, ונחשב כמובן לאיש שמאל. המכון, שנוסד במתכונתו הנוכחית בשנת 2006, ממומן בעיקר באמצעות תרומות פרטיות מהארץ ומחו"ל. גם חוקרי ה־INSS ובראשם ידלין מהדהדים את דף המסרים: ראיית ההתנחלויות כמכשול לשלום; תמיכה בהתנתקות ובנסיגות אחרות; התנגדות למדיניות ישראל בעניין הסכם הגרעין; והזדהות עם ממשל אובמה ברוב החיכוכים שלו עם ממשלת ישראל.

האמריקנים יודעים גם לבקש תמורה כשצריך. הקשרים המיוחדים שנוצרו בין קציני צה"ל למפלגה הדמוקרטית הובילו לאחת הדוגמאות המובהקות ביותר של מעורבות קצינים ישראלים בבחירות בארה"ב. במהלך קמפיין הבחירות של אובמה לנשיאות בשנת 2008, הפיק ארגון בשם 'המועצה היהודית לחינוך ולמחקר', שהוקם במיוחד כדי לסייע לקמפיינים של אובמה בקרב בוחרים יהודים, סרטון תחת הכותרת "בכירים לשעבר בצה"ל ובמוסד מדברים על ברק אובמה".

במסגרת הסרטון התראיינו לצד מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן, קצינים במיל' כמו אמנון ליפקין שחק, עמרם מצנע, גיורא ענבר, שלמה ברום, יוסי אלפר ושאול אריאל. הם הסבירו למצביעים האמריקנים כי מה שישראל צריכה הוא "שינוי" במדיניות האמריקנית שתכלול משא ומתן עם איראן והשגת הסכם שלום עם הפלסטינים. הסרטון היה חלק מקמפיין עמוק שהארגון ערך בקרב הקהילה היהודית. גנרלים ישראלים המטהרים את אובמה כמי שידאג לצרכיה הביטחוניים של ישראל, סיפקו מענה לצורך מרכזי של הקמפיין.

השילוב בין קצונה אליטיסטית מנוכרת לבין ממשל פרוגרסיבי ועוין, התגלה כאחד המאפיינים הבולטים של שמונה השנים האחרונות. יש לקוות שגם בתחום זה נזכה לראות שינוי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

40 תגובות למאמר

    1. אכן מדאיג עד כדי כך שהיום ניתן להבין שדגן פעל כסוכן כפול. מעניין מה היה עושה לחייל שלו שהיה נוהג כמוהו.

  1. במאמר נטען שהקצינים שלנו מושפעים מאידיאולוגיה של השמאל האמריקני. זה פשוט לא נכון. כפי שהוכח במקרה האומלל של מאיר דגן, הם מושפעים בעיקר מאינטרסולוגיה. במילים אחרות, הכסף יענה את הכל.

  2. מאמר מעורר חלחלה. פעם אחר פעם מתגלה הקצונה הבכירה של צה"ל במלא עליבותה ואין מושיע.

  3. מאמר חשוב ומאיר עיניים, קצת חד מימדי לפעמים, אבל הכיוון הכללי משכנע וברור.
    חשוב להדגיש שתי תובנות:
    1. החשיבות האסטרטגית של הטמעת חינוך לזהות יהודית אותנטית ועצמאית, גדלה שבעתיים ככל שהעולם נעשה גלובאלי יותר ושיתופי פעולה בינלאומיים מעמיקים מתהדקים. בלי זה הטשטוש הוא בלתי נמנע.
    2.נחוץ חינוך לביקורתיות מפוכחת . מה שלא קיים הרבה במגרסה האקדמית הכבושה בידי אסכולות ידועות ללא חופש אמיתי. משכפלים את עצמם וחונקים ביקורתיות.

  4. אני לא מבינה משהו. כאשר מפקדים שלנו עוברים הכשרה מקצועית במכללות צבאיות אמריקניות, זה לא אמור לחזק את האסטרטגיה והטקטיקה הצבאית שלהם? ללמד אותם להיות יותר מתוכננים ויותר חזקים מול האוייב? מה זה קשור לימין או שמאל? כל המכללות הצבאיות באמריקה שמאלניות ? זה לא מתקבל על הדעת. הצבא האמריקאי אמור להיות צבא מקצועי וחזק, גם במכללות שלו. לא ייתכן שהכל שם פוליטי.

    1. ומה עם גיוון ולימודים באסכולות שונות של מדינות אחרות ? שהרי כל הרעיון הוא לימוד מגוון של תיאוריות ופרקטיקות. מן הסתם יש לא מעט מה ללמוד גם בבתי ספר צבאיים בריטיים, פיניים, גרמניים, צרפתיים, רוסים, סיניים ועוד ועוד.

      ונראה שפיספסת משהו בהבנת הנקרא… לא מדובר על איכויות.

  5. נו באמת, חבר'ה, קצת פחות זלזול בקוראים.

    בביטוי 'מאמריקאים בעלי אמצעים המנסים להשפיע על דעת הקהל בישראל' האם הכוונה לשלדון אדלסון הידוע לשמצה ולאוונגליסטים שתורמים כאן ושם ביהודה ושומרון?

    וכאשר ראש הממשלה היה קונסול בזמן שפולרד הוסגר – שמישהו ידבר איתי עוד פעם על הקטע של השפעה על אנשי מפתח?

    בקריאה שניה, אני מרגיש כאילו אתם מפקפקים בנאמנות למדינת ישראל של חברי המטכ'ל של צהל כמעט הייתי חושב שאתם קוראים להם בוגדים.

    1. לירושלמי: (במאמר מוסגר: יש הבדל בין מי שתורם לטובתנו ומי שתורם לרעתנו).
      לא, הגנרלים לא בוגדים.
      רק טועים, כפי שאמר נתניהו על רבין.
      אבל נותרת השאלה: עם כאלו גנרלים נאמנים ומוכשרים, מדוע צה"ל שכח לנצח ב-43 השנים האחרונות?
      ומדוע גם ב-1973 ניצח רק בגלל גבורת הלוחמים ולמרות טעויות הגנרלים?

      עד כדי כך שאפילו שאזלי, הרמטכ"ל המצרי, קבע בסיפרו ש:"מצביאי צה"ל לא היו ראויים לגבורה שגילו חייליהם."

    2. 1. "…כמעט הייתי חושב שאתם קוראים להם בוגדים."
      לא חשוב איך אנחנו קוראים, חשוב מה שהם עושים. ומה שהם עושים, מדבר בעד עצמו.

      2. בעיניך שלדון אדלסון "ידוע לשמצה", ובעינינו אנשים אחרים קצת יותר ידועים לשמצה. סורוס, קרי, אינדיק ואובמה, לדוגמה. מה לעשות, הכל תלוי בנקודת ההשקפה.

  6. תודה על חשיפת אחד הנושאים הכי פחות מדוסקסים בציבוריות הישראלית. התפנית המרכזית החלה עם רבין. הוא זה שהפך את צה"ל לאוגדה המזרח תיכונית של הצבא האמריקנית כבר כראש ממשלה בשנות ה 70. והסכמי אוסלו, שקציני צה"ל היו מעורבים בניסוחם, ובמו"מ עליהם יחד עם הפוליטיקאים ואנשי הממשל האמריקני, הפכו את המטכ"ל לזרוע ביצועית של הפנטגון והבית הלבן.

    1. טעות בידך,סוציולוג.השירקעס שעשה הבוגד משה דיין עם קיסינג'ר, להקריב 200 חיילים בתעלה עבור כניסת ארה"ב למצרים, במקום בריה"מ, בזה החלה ההתמכרות לארה"ב בכל מחיר.

    2. הבעייה האמיתית היא, שכבר כמה עשרות שנים, הצבא עבור אותם גנרלים הוא מקום עבודה וקרש קפיצה להתעשרות ולג'ובים. מי שמשלם על כך הם בשר התותחים שבטוחים שבמותם הם מצילים את מדינת היהודים. כך במלחמת יו"כ, כך בלבנון 2 וכך בצוק איתן. הגנרלים לא רוצים להילחם ולא רוצים לנצח. ציטוט ועדת וינוגרד: (535 פיסקאות 98-99: ) "הייתה הצטברות של תהליכים ותובנות שהשפיעו על גיבוש תפיסת ההפעלה הצה"לית ואשר בתורם השפיעו…עם על תהליכי החשיבה של צמרת הדרג המדיני והצבאי… במיוחד היסודות הבאים: אמונה כי עת המלחמות הקונוונציונאליות/המסורתיות עברה, וכי שיקולים כגון… הישגים צבאיים … וניצחון…אינם הולמים עוד את זירות העימות של ישראל.

  7. הכל מתחיל ונגמר ברה"מ פחדן כמעט יהודון שפוחד מכל עיתונאי זב חוטם או גרוע מכך מכל עיתונאי עם אג'נדה.כשרה"מ הוא מוג לב כולם עולצים וכשרה"מ פוחד על הכסא שלו יותר מאשר על המדינה שהוא מייצג כל העכברים (כן הם עכברים) יוצאים מהחורים.תמשיכו להצביע ביבי אידיוטים….

  8. נתניהו היה ראש הממשלה בשמונה השנים האחרונות. מה הוא עשה בנידון?

  9. גנץ מתגלה כנבל האמיתי בצוק איתן. האדם אחראי ישירין ובעקיפין למחיר נוראי ששילמנו בגין הרפיסות. מזלנו שסוגיית המנהרות לא התפוצצה לנו בפרצוף כי הוא הרי התנגד לפעולה. אלוהים ישמור.

  10. קצינים בכירים שמאלנים היו הרבה-הרבה לפני הידידות עם ארצות הברית. היה זה הקומוניסט יצחק שדה שטבע את המימרה "אהוב את הרובה ושנא את המלחמה" שפירושה המקובל היה שלוחם טוב הוא הומניסט, ואם אני לא טועה יגאל אלון, תלמידו ומראשי מפ"ם – מההורים של מפלגת העבודה ומרץ – כתב נגד הסתכלות על קצונה כמקצוע בנימוק של הומניזם והתנגדות לאלימות באשר היא, ועל יצחק רבין, תלמידו של אלון, אין טעם להכביר מילים.

  11. מאמר מצוין.

    ידעתי גם ידעתי על החתרנות האמריקנית (עיין ערך V15) אבל לא עלה על דעתי שהאמריקנים יצליחו
    ל"הכשיר" גנרלים בכירי בצה"ל להיות סוכני שינוי בדרכים כל כך מתוחכמות, עד שהגנרלים שלנו
    יזדהו עם העמדות האמריקניות ויאמצו אותן כאילו הם נולדו עם הדעות הללו.

    כך כנראה האמריקנים עבדו מול מדינות בעולם השלישי וכך הצליחו להקים שם "ממשלות בובות".

  12. שאלה משלימה – האם יש כיום (בשירות או משוחררים טריים) קצינים בכירים שלמדו באקדמיות צבאיות או מוסדות מכובדים לניהול \ תואר שני שאינם אמריקאיים ?

  13. תודה. מאמר מצויין! גם התמיכה של מאיר דגן בצד של האמריקנים היתה מדאיגה ביותר כפי שנוכחנו לגלות בתכנית עובדה
    אני לא יודעת מה בעניין עתידו הפוליטי של רוה"מ נתניהו. מקווה שהוא יישאר בתפקידו וינסה לעשות סדר בצבא(טוב זה לאחר שיעשה סדר בתקשורת)

  14. מרגיז ומקומם! השמאל השתלט פה על כל עמדות המפתח על אף שהאמין הוא המנצח בבחירות הדמוקרטיות והשמאל שנוא פה…

  15. אני מאוד מקוה שהנשיא הנבחר של ארה"ב , דונלד טראמפ , ישים קץ להפקרות כפי שבאה לידי ביטוי בפרסומי הגופים השונים המונעים מפוליטיזציה שמאלנית למהדרין .
    אלה אינם " מפקדים למען בטחון ישראל " אלא בכירים שדואגים לעתידם האישי ולאג'נדה שלהם על חשבון בטחון המדינה .
    בכירים שאיבדו את הלגיטימציה שלהם ומוטב היה שישבו בביתם ויעלעלו בזכרונות.
    כך ייטב לכולם ובמעוחד למדינה .

  16. המאמר מדויק, והבעיה הזאת קיימת בעוד ארצות, שנחשבו למערב.
    כל הקשרים והתעודות באים ממשתפי הפעולה בממסד האמריקאי, שמיצג את ההסדר העולמי החדש, לכן גם התפיסה ״ ההומאנית ״ כביכול בכדי להפוך את המצב באיזור ללא יציב באופן קבוע.
    ויטנאמיציה של כל האיזור בכלל, וזה כולל את ישראל.
    את הידיים של ההסדר העולמי החדש אנחנו חווים בנוסף על הצבא גם בפוליטיקה המקומית , בתי משפט, שאף אחד מהם לא יוצא כנגד הNGO כמו ״בצלם ושות״, אלא מאפשרים להם לפעול ללא הפרעה.
    אגב- כנגד זה יוצאים גם טראמפ והאנשים שאיתו.

  17. הוא שטענו כל הזמן! קרן פורד והקרן לישראל חדשה שלחו זאועות תמנון ארסיות גם לתוך צהל במגמה להחליש אותו! והם כנראה מצליחים מאד!! איפה הממשלה שלנו? מדינת ישראל בסכנה

  18. עקיבא, עשית סלט גדול וחשוב לעשות מעט סדר. רוב הקצינים הבכירים שמאלנים זו עובדה ידועה לצערינו ולא מהיום, אבל אין לזה קשר לדעתי לצבא האמריקאי אלא לרצון של הקצונה הבכירה להזדהות עם אלו שמקובל לראות אותם כאליטה במדינה. אפשר לספור על יד אחת קצינים שהלכו ימינה אחרי השחרור ושרון הוא הבולט שבהם. לבעיה הזו יש ממדים נוספים כמו הסלידה של הפיקוד הבכיר מהציונות הדתית המייצגת עמדות ימניות ושמרניות (אין היום אף אלוף חובש כיפה!) והריחוק של אותם קצינים מהחיילים הפשוטים מהפריפריה (משפט עזריה כמשל). הממד הנוסף קשור לתפיסה הפוסטמודרנית שבה מחזיקים מפקדי צה״ל (ונכתב על כך הרבה גם באתר זה) שמאפשרת להם להתהדר ברעיונות ומושגים ״מתקדמים״ במקום להוכיח את עצמם בשדה הקרב. את התוצאות אנחנו רואים בהישגים הדלים בכל המלחמות בעשורים האחרונים.
    אין לדברים אלו קשר לצבא האמריקאי שהוא כנראה הטוב ביותר בעולם כיום! אם אותם קצינים היו לומדים לנהל מלחמות כמו שהאמריקאים עשו בעיראק ב-2003 או אפגניסטן ב-2001 לא היינו שומעים דברים הזויים כמו אלו ששמענו בצוק איתן״ מהרמטכ״ל על כך שצה״ל לא מסוגל לכבוש את עזה או שלא צריך לטפל במנהרות.
    .

  19. בכל ניתוח וגם לנושא שהעלה עקיבא ביגמן יש לקחת בחשבון את אבני היסוד ואת התנאים ההתחליים. אשר למערכת הביטחון שלנו, לא רק שהיא יציר של אידיאולוגיה סוציאליסטית-שמאלנית אלא שהאבות המייסדים בראשם דוד בן גוריון לא רק שלא הניחו לה לפתח חשיבה מערכתית ואסטרטגית אלא שהם עצמם לא פִּתחו אותה. כך יצא שבשנות השלושים של המאה העשרים התחולל מרד הבנים (משה דיין, יגאל אלון וחבריהם) בתחום הטקטי-מבצעי ששם את הדגש על יוזמה התקפית ושעמד בסתירה לאידיאולוגיה של האבות ששמה את הדגש על שמירה, הגנה והכלה. (במקביל התחולל גם מרד ארגון ב' ואצ"ל אך השפעתו על צה"ל היתה זעירה). התוצאה: ארגון "ההגנה" והחטיבה המגויסת שלו – הפלמ"ח שמהם צמח צה"ל, הורישו למערכת הביטחון של ישראל תפיסה שהטקטיקה הוא חזות הכול והאסטרטגיה היא בלבול מוח שלא צריך להתחשב בו. מכאן האמרה השגורה בקרב לוחמים ש"כל תכנית היא בסיס לשינויים".לפיכך משהחלו הקצינים הבכירים והבכירים מאוד שלנו להגיע למוסדות הכשרה צבאית אמריקאים לא היתה להם חשיבת עומק צבאית. הם היו דף חלק המוכן לקלוט את כל מה שאמריקאים היו מוכנים להציע. אבל התובנות הביטחוניות האמריקאיות שכשלו ברוב שדות הקרב אחרי מלחמת העולם השנייה, לא התאימו לתנאים המיוחדים של ישראל במזרח התיכון וגרמו לתפקוד תת אופטימלי של צה"ל בכל מבחניו, דבר שלא ניכר באופן דרמטי בגלל אויב ערבי הנוח יחסית בשדות הקרב.

  20. אולי פשוט נמאס לאנשי הצבא, ששירתו ונלחמו שנים רבות כל כך, להשלח למלחמה שוב ושוב על-ידי המדינאים שיושבים במשרדיהם הממוזגים מעשנים סיגר ושותים שמפניה. פשוט רוצים להפסיק להלחם. ממתי הרצון לשלום נחשב לבגידה במולדת?

    1. הרצון לשלום איננו בגידה. אך תפקיד חיילים ומפקדים הינו לבצע פקודות של הרשות המבצעת ולא לדחוף להם מקלות בגלגלים. לאליטה צבאית שלטת קוראים חונטה, ולמרות שאנחנו עדיין לא שם, אליטה צבאית אשר מבטלת את המנדט של הרשות המבצעת גוזלת את המנדט הדמקורטי מהעם.

      ואם קצין כל שהוא לא רוצה במלחמה שיפרוש. לצבא יש תפקיד אחד ואחד בלבד. מלחמה, וכל חייל/מפקד בשירות קבע מוזמן לפרוש אם לא מתאים לו. לצערנו היום חיילים עושים גם עבודה של שוטרים, ומתייחסים אליהם כמו ילדים אך זה כבר סיפור אחר…

  21. פתרון המדינה האחת יביא לסופה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וגם לסופו שך המפעל הציוני, כיוון שהיא תהיה מדינה דו-לאומית. מעניין שדם השמאל הקיצוני בישראל וגם הימין הקיצוני תומכיפם בפתרון המדינה האחת.

  22. דגן הולך ומתברר כאחד האנשים המסוכנים ביותר שקמו לנו מתוכנו. החצוף המסוכן הזה היה רחוק רק כפסע מהפיכה צבאית. בעידנים קודמים הוא היה משלם מחיר מאוד כבד על כך.

    1. הכתבה הזו פשוט קלקלה לי את מצב הרוח.
      ולמען האמת פשוט קשה להאמין שאלה פני הדברים.
      היתכן, שכל אלה שהיו ומופקדים על ביטחון עם ישראל
      חושבים אחרת מאלה שמנהיגים כיום את עם ישראל?

      מה שכן חשוב להבין שיש צורך לפתור הבעיה אבל איך
      עושים זאת "לאלוהים פתרונים".

  23. אבל עם שינוי הממשל בארה"ב נהיה בקרוב עדים לכך שדווקא השמאל בארץ ירצה לצמצם את ההשפעה האמריקנית שתהיה מן הסתם בכיוון אחר בתקופת כהונתו של טראמפ. יש להניח שהקצונה האמריקאית תמהר ליישר קו מול עמדות ההנהגה. מעניין כיצד יגיבו הקצינים שלנו.

  24. החידוש במאמר הוא שהדברים ממוסמכים, כי את הרוח התבוסתנית אנו חווים כל יום. משפט אזריה הוא אחת הדוגמאות של הרוח הנושבת מהקצונה הבכירה. האם מישהו יתעורר? הלוואי.

  25. מידה אתם נכס לאומי. במדינה אחרת זאת הייתה נחשבת קונספירציה מוחלטת אבל כאן לצערי הכל אמת. בלי תמרורי אזהרה כדוגמת סגן הרמטכ"ל ובלעדיכם אולי היינו נשארים בחושך.