מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

עלייתם ונפילתם של 'מעריב' ו'הבימה'

'מעריב' שלאחר "הפוטש" נועד להיות "עיתון של העיתונאים", אבל שיטת "הקולקטיב" נידונה מראש לכישלון. 'ידיעות אחרונות', לעומת זאת, פעל למטרת רווח ולמען הלקוחות, והתוצאות בהתאם

השיטה לא עבדה; בית מעריב. צילום: משה מילנר, לע"מ

לאחרונה עלתה שוב האימפריה של 'ידיעות אחרונות' לכותרות. בהזדמנות זו כדאי להיזכר בסיפור הדרמטי של ניצחון 'ידיעות אחרונות' במאבקו ב'מעריב'. המאבק בין שני העיתונים, שהחל בייתרון מוחלט של 'מעריב' היה מאבק בין שתי שיטות: קואופרטיב המשרת את האינטרס של עובדיו מול חברה פרטית, המשרתת את העניין של הלקוחות; קואופרטיב המבטיח לחבריו "ביטחון תעסוקתי" מול עסק החופשי לבחור את עובדיו ולתגמלם – למען הקוראים, התפוצה והרווחים.

מעריב – "העיתון של העיתונאים"

ב-15 בפברואר 1948, בימים הקשים ביותר של מלחמת השחרור, שלושה חודשים לפני הקמת המדינה, חוללו שישה עיתונאים של 'ידיעות אחרונות' את מה שנקרא "הפוטש".

לאחר הכנות סודיות פרשו בבת אחת כל עובדי 'ידיעות אחרונות' – עיתונאים, עובדי מנהלה ומפיצים – ולקחו איתם את כתבי היד, הארכיון, הגלופות, והציוד המשרדי. הם לקחו לעיתונם אפילו את ההמשך של "רומן המשרתות", שפורסם מדי יום בעיתון.

המטרה הייתה לגרום לחיסולו של 'ידיעות אחרונות', עיתון פרטי בבעלות משפחת מוזס, ולהקים עיתון זהה לגמרי, עם אותו צוות עורכים, עיתונאים ועובדים, ואפילו עם אותו השם. במילים אחרות, להמשיך את העיתון ולהחליף רק את הבעלות: במקום בעלות פרטית – קואופרטיב, "עיתון של העיתונאים" בלשונם של המייסדים. הבעלים החדשים נאלצו אמנם לשתף משקיעים פרטיים (עובד בן עמי וישראל חפץ), אבל הבטיחו את שליטתם המוחלטת על הבעלות, הניהול והתוכן.

למחרת "הפוטש", ההצלחה הייתה כמעט שלמה. העיתון "החדש" נמכר ב-25,000 טפסים, ו'ידיעות אחרונות' כמעט ולא היה קיים.

למרות הכול, משפחת מוזס לא נכנעה והצליחה להוציא את העיתון במתכונת עלובה, בהפסדים גדולים ובתפוצה אפסית, ומנעה במשפט מהעיתון החדש-ישן להשתמש בשם 'ידיעות'.

ב'מעריב' של אותם ימים שרתו מיטב העיתונאים והעורכים של הדור, ובראשם העורך המיתולוגי עזריאל קרליבך. רק המייסדים ניהלו את העיתון, ורק הם ישבו בישיבות המערכת. התוצאות היו בהתאם: תוך שנה צמחה תפוצת 'מעריב', שנחשב לעיתון רציני, ל-60,000 בעוד ש'ידיעות אחרונות', שנחשב לירוד וזול, דשדש במכירת 15,000 טפסים. מתחת לכותרת של 'מעריב' התנוססה הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". בראשית שנות ה-60 הפער היה עדיין ברור, ותפוצת 'מעריב' הייתה כפולה מתפוצת 'ידיעות אחרונות'. בסוף אותו העשור הפער נסגר, ושני העיתונים נחשפו כל אחד לכ-200,000 קוראים.

בשנות ה-80 היחסים התהפכו, ו'ידיעות אחרונות' הפך לעיתון הנפוץ במדינה. ב-1984 'ידיעות אחרונות' נחשף ל-48% מהציבור ואילו 'מעריב' רק ל-30%. ניסיונות נואשים של 'מעריב' להפוך שוב את המגמה ו"לחזור לימים הטובים" עלו כסף רב, ו'מעריב' נכנס להפסדים ולחובות. ב-1988 הסתיים עידן הקואופרטיב של "העיתון של העיתונאים". מקסוול קנה 88 אחוז מהמניות, ולאחר התאבדותו נרכש העיתון על ידי נמרודי. השאר היסטוריה.

במחקר על עלייתו ונפילתו של 'מעריב' קבע חוקר התקשורת יחיאל לימור ("דרוש עריץ", העין השביעית 14.10.2012) כי אחריתו של העיתון היה מוות ידוע מראש. "מעריב מת ביום שנולד" כי לעיתון קואופרטיבי אין סיכוי לשרוד.

בראש העיתון ובבעלותו עמדו טובי העיתונאים של ימי טרום המדינה, אשכנזים שגדלו בפולין וגרמניה, חניכי העיתונות האירופית של המחצית הראשונה של המאה העשרים. העיתונאים הוותיקים והמכובדים של 'מעריב' לא היו יכולים להסתגל לישראל החדשה, לא לדור הארץ ישראלי של עמוס קינן, דן בן אמוץ, וחיים חפר, לא לעליה שהציפה את הארץ וגם לא לתרבות העיתונאית החדשה בעולם.

כל העולם סביב 'מעריב' השתנה, אבל העיתון לא היה יכול להשתנות כיוון שהוא נועד לשרת את עובדיו-בעליו-מנהליו שזכו לביטחון תעסוקתי וניהולי לנצח, ולא את לקוחותיו-קוראיו.

'מעריב' היה "עיתון של העיתונאים". 'ידיעות אחרונות' פעל למטרת רווח ולמען הלקוחות, והיה יכול לשכור את טובי הכותבים ולהתאים עצמו לישראל החדשה. רן אדליסט כתב על התופעה: "הרמטכ"ל קרא 'מעריב' והנהג שלו 'ידיעות אחרונות'". אבל רמטכ"ל היה אחד ונהגים היו רבים.

"הקולקטיב של הבימה"

גם הסיפור של תאטרון 'הבימה' דומה בצורה מפתיעה לסיפורו של 'מעריב'.

התאטרון העברי הראשון הוקם ב-1917 כקולקטיב של שחקנים צעירים יהודים מוכשרים ונלהבים במוסקבה. הלהקה הודרכה על ידי הבמאי הרוסי הגאוני סטניסלבסקי ותלמידו יבגני וכטאנגוב. התוצאות היו מדהימות: תאטרון 'הבימה', המחזה "הדיבוק" והשחקנית חנה רובינא היו להצלחה עולמית. ב-1928 עלתה 'הבימה' לארץ והתבססה בתל אביב.

כמו 'מעריב', גם תאטרון 'הבימה' היה בבעלות ובשליטה של ה"קולקטיב" של השחקנים הוותיקים שהגיעו ממוסקבה.

"הקולקטיב" ניהל את התאטרון, קבע את הרפורטואר, אספת השחקנים החליטה על הליהוק של כל הצגה והתפקידים חולקו בצורה שוויונית בין חברי "הקולקטיב".  ב'הבימה' הונהגה שיטה שכונתה "הרג'יסורה הפנימית" – הבמאים חייבים להיות רק מבין חברי "הקולקטיב". שחקנים צעירים וחדשים נתפשו כאיום, והמוכשרים של הסטודיו שהוקם כמעט במחתרת על ידי צבי פרידלנדר, היו חייבים להסתפק בתפקידי ניצבים.

הניהול הקולקטיבי של התאטרון על פי האינטרס של השחקנים ו"הביטחון התעסוקתי" של הוותיקים לא הוכיחו עצמם, ומשבר רדף משבר. כבר בשנות ה-40 "שיטת סטניסלבסקי" והמבטא הרוסי הכבד של השחקנים הוותיקים והמבוגרים של "הקולקטיב" לא התאימו לאוכלוסיה ולסגנון הארץ ישראלי. אולם לחברי "הקולקטיב" הובטחו הבעלות, הניהול והתפקידים הראשיים בהצגות. כך נמנעה כניסת מנהלים, שחקנים ובמאים המתאימים לתקופה החדשה. ב-1945 התמרדו הצעירים והקימו את תאטרון 'הקאמרי' שהתחרה וגם ניצח את 'הבימה' בעזרת סגנונו המודרני, הרפרטואר הרלוונטי, המבטא העברי והנעורים.

ב-1969 'הבימה' ניצלה על ידי פרוק "הקולקטיב" והזרמות מסיביות של כספי מדינה.

עוד משהו

אידיאולוגיה צריך לשפוט לפי התוצאה ולא לפי הכוונה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. לפי ויקיפדיה הקאמרי בעצמו נוהל בידי שחקניו עד 71', כלומר כ-25 שנה.. אז איני רואה בכך ניצחון לעסק הפרטי.
    לגבי מעריב וידיעות: מעריב החזיק כקואופרטיב 40 שנה, מהן 20-30 מוצלחות מאוד בהן שלט בשוק. דומני שיש עיתונים פרטיים רבים שהתפרקו והעבירו ידיים בזמן קצר יותר..

    כללית אפשר לומר שבעסק יש אינטרסים רבים:
    הבעלים
    העובדים
    הלקוחות
    הספקים
    הרשויות

    כולם יכולים להפריע לעסק או לעזור לו. הנהלה נבונה יודעת להתחשב בכולם, לפי הזמן והמקום. זה עשוי לכלול שיתוף עובדים ונציגי ציבור בדירקטוריון, חלוקת מניות ואופציות לעובדים וכו'. לא תמיד בעל הבית הפרטי יודע הכל.

  2. "ביטחון תעסוקתי" אינה בהכרח מילת גנאי כפי שהכותב מנסה להציג, השאלה היא, איזו משמעות נותנים לה.

    אם הכוונה לתנאי העסקה שמקבלים עובדים מן המניין לעומת עובדי קבלן, זהו דבר חיובי שיש לשאוף אליו ואם הכוונה לקביעות בעבודה של מסמר בלי ראש שלא ניתו לפטר אותו גם אם אינו עושה דבר, זהו דבר שלילי שצריך להסתלק מן העולם.