בגידת היועמ"שים

הודעת היועמ"ש מנדלבליט כי הוא יטען בבג"ץ נגד חוק ההסדרה מעוררת כעס רב. כשבוחנים את מערכת האילוצים והתמריצים בתוכה הוא עובד, קשה להאמין שהוא היה בוחר בדרך אחרת

"אנשים של ביבי" לשעבר. צילום: יונתן זינדל /פלאש90

שיחה שהתקיימה לפני מספר שנים במשרד שברחוב צלאח א-דין בירושלים עסקה בשאלות הייסוד של מערכת המשפט בישראל, והייתה טעונה מאוד. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יהודה וינשטיין, בנוכחות עוד מספר בכירים במשרד המשפטים, הגן בתוקף בפני צוות 'מידה' על המערכת שבראשה הוא עומד. לא התרשמנו שהוא הצליח לנסח את הטיעונים באופן משכנע, אך דבר אחד שנאמר שם נצרב היטב בזכרוני.

לקראת סוף השיחה, הקשינו בפניו כי לא ניתן לשלול את כל הביקורת נגד המוסד שבראשו הוא עומד, בטענה שהיא נובעת מ"חוסר הבנה". העובדה הפשוטה היא שמשפטנים רבים נמנים על מבקרי הסדר הקיים, ובראשם כמובן פרופסור דניאל פרידמן. האם פרידמן סובל מחוסר הבנה? שאלנו. וינשטיין ענה: אם פרופסור פרידמן היה יושב על הכסא הזה, הוא לא היה כותב ככה את הספר שלו.

נזכרתי במשפט סתום זה אתמול כאשר נודע כי היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, אביחי מנדלבליט, לא רק שאינו מתכוון לייצג את המדינה בבג"ץ על חוק ההסדרה, אלא אף לטעון נגדה ונגד החוק. לא הבנתי אז למה בדיוק התכוון וינשטיין, אבל אולי הוא צודק: יש משהו בתפקיד הזה, בלחצים המופעלים על האיש הנושא בו ובמערכת התמריצים בתוכה הוא שרוי, שיהפכו כל מי שמכהן כיועמ"ש לחלק מאותו גוש מונוליטי ואליטיסטי שמכונה בטעות "שלטון החוק" של ישראל.

שימו לב מה עובר על היועמ"ש בחודשים האחרונים: עוד בטרם נבחר לתפקידו, הוא הותקף באופן אובססיבי בתקשורת על כך שהוא האיש של נתניהו, "היועץ המשפחתי לממשלה"; שכל מעשיו יהיו נגועים בניגוד עניינים וכי עצם העלאת שמו כמועמד היא פגיעה אנושה בשלטון החוק. בחירתו לתפקיד לוותה בבג"ץ מתוקשר נגד חוקיות המינוי, ובהצהרות פומביות של משפטנים כמו מרדכי קרמניצר, אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן. רק דחייה של העתירה בבג"ץ הכשירה למעשה את עבודתו.

מאז אין למנדלבליט רגע דל: הוא מותקף שוב ושוב בתקשורת – בעיקר על ידי גידי וייץ ורביב דרוקר – בניסיון לקעקע את הלגיטימציה שלו ולהטיל דופי בשיקול דעתו. הם לוחצים עליו בלי הרף בעניין חקירות ראש הממשלה, ומעבירים מסר ברור שכל תוצאה מלבד כתב אישום תיזקף לחובתו כ"פודל" של שרה וביבי; הם טוענים כלפיו שהוא מתרשל בתפקידו, ששומרי הסף של הדמוקרטיה "מושחתים" וכי הוא, בגופו, אחראי על פגיעה אנושה בשלטון החוק ובקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

לחצים אינטנסיביים וברוטליים מסוג זה הם קשים מנשוא, ואין להתפלא אם הם בסופו של דבר מחלחלים.

אך מעבר ללחצים הפומביים מופעלים על היועמ"ש מערכות משלימות של לחצים ארגוניים ואישיים. היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם אחד, המתמנה לבדו לתפקיד רגיש ביותר. הוא לא מביא עמו צוות מקצועי הנהנה מאמונו, ואין לו יכולת להשפיע באופן מיידי על זהות סגניו, משניו ועוזריו. בסופו של דבר, כדי לבצע את עבודתו נאמנה, היועץ תלוי באופן בלעדי בצמרת משרד המשפטים. גם מי שמגיע לתפקיד עם אג'נדה מובהקת ופועל מתוך כוונה להוביל בה שינויים מעמיקים – ואני בכלל לא בטוח שזה המקרה אצל מנדלבליט – לא יכול שלא להיכנע לאינרציה הפנימית של המערכת. אין מה לעשות: עם גנרלים כמו דינה זילבר ושי ניצן, אפילו נפוליאון היה נוחל תבוסה מוחצת.

לכך נוסף גם הגורם האישי. אביחי מנדלבליט הוא אדם צעיר. הוא יסיים את תפקידו בגיל 59, כששיאו עוד לפניו. אם הוא לא שונה כמעט מכל קודמיו שכיהנו בתפקיד – הצעד הבא בקריירה שלו יכול להיות מינוי לבית המשפט העליון. כך עשו רבים מקודמיו: חיים כהן, מאיר שמגר, אהרון ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז – כולם יועצים משפטיים לממשלה שמונו לשופטים בבית המשפט העליון.

מציאות זו מציבה למעשה את מנדלבליט בניגוד עניינים משולש: לא רק שהוא משמש הן כתובע הכללי – האמון על העמדה לדין של נבחרי הציבור – והן כעורך דינה של הממשלה, אלא שהוא גם מצוי לכאורה בניגוד עניינים אישי: אם חשקה נפשו במשרת השיפוט הרמה, הרי שגורלו האישי מופקד בידי מערכת המשפט, מולה הוא אמור לייצג את הממשלה. כך, היועץ המשפטי לממשלה אולי עובד "בשביל" הממשלה, וממונה למענה, אך למעשה הבוסים האמתיים שלו הם מי שאחראים על תפקודו השוטף, על קידומו ועל התנאים להמשך הצלחתו.

השפעתם של השופטים ונשיאות בית המשפט העליון על מינוי שופטים חדשים היא תופעה ידועה, ויועץ משפטי לממשלה שחפץ לעטות את גלימת השיפוט יודע היטב היכן מרוחה החמאה. מנדלבליט אולי מונה כ"איש של נתניהו", אבל סביר להניח שבעבודתו היום-יומית, בהתייעצויות הסגורות ובמוקדי קבלת ההחלטות החשובות הוא הופך להיות האיש של ברק, בייניש ונאור. כשלוקחים בחשבון שגם שלו כיועץ נעשה רק לאחר אישור העליונים – התמונה מתחדדת.

כאן המקום להדגיש: מנדלבליט (או יועצים אחרים) אינו אדם רע, או לא הגון; להיפך, אני משוכנע שהוא מנסה לבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר, ולשרת גם את הממשלה באופן מקצועי ואמין. יוכיחו מאמציו הרבים להסדיר את ההתיישבות בעמונה באמצעות מתווה "נכסי נפקדים". זה דבר לא מובן מאליו, שאיש שמאל ודאי לא היה נרתם למענו. אך גם לאנשים טובים והגונים יש חולשות, ומול מערכת לחצים ותמריצים כמו אלו השוררים במנגנון שלטון החוק של ישראל גם החזק שבאנשים יתקשה לעמוד.

ואולי בעצם ויינשטיין צודק: אחרי 7 שנים תחת במשטר צאלח א-דין, אפילו דניאל פרידמן היה נשבר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. ואולי המדינה קצת יותר חשובה מהקריירה של המשפטנים? כולם מחזיקים את האזרחים בגרון. כולם מנהלים כאן את העניינים ביד רמה. הגיעה העת לקחת בכח את השלטון בחזרה. יש לחוקק חוק שיעצור בבת אחת את מחול השדים הזה.
    החוק הזה יאמר שבגץ לא יוכל לטרפד, לפסול, או להתערב בתהליכי חקיקה. חוק שאושר לא יעבור מבחן בגץ כי החוק לא תלמיד והבגץ לא מורה. חוק יוכל להיות מאושר או מבוטל אך ורק על ידי המחוקק שהוא הכנסת.
    זה ישים קץ להצגות כמו שאנחנו רואים של מנדלבליט, לאיומים, לציפיות שהתקשורת מרימה לבגץ. זה לא תפקידו של בגץ לקבוע את החוקים. זה לא תפקידה של מערכת המשפט לקבוע חוקים. היא צריכה לקבל אותם כנתון.

    החוק השני – שלא יהיה יועץ משפטי בכל משרד ממשלתי. הממשלה תפנה לייעוץ משפטי פרטי בכל נושא שיעלה ולא יהיה מונופול לאף דעה משפטית להשתלט על משרדי ממשלה. נמאס משלטון הפקידים. חייבים להוציא את שכרון הכח של השמאל שהוא ישלוט עלינו בזרועות התמנון של הייעוץ המשפטי ובגץ

  2. הפלגה שתוכל לזכות כמו פעם ביותר מ-40 מנדטים היא המפגה שתבצע את הפעולות הבאות:
    1. פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתובע כללי ויועץ משפטי. הגדרת היועץ המשפטי כתפקיד תומך המאפשר פיטורין במידה ומתנגד להוראות הממונה. אם יש בעיה משפטית זה יפתר בבית המשפט ולא לפי החלטה של היועץ.
    2. העברת בחירת שופטים לוודעת חוק ומשפט. דבר כזה שבו השופטים מחליטים מי יצטרף אליהם הינו אחת משיטות הדיקטטורה הגדולות בעולם.
    3. הפרדה מבנית בין הממשלה(מבצעת) לכנסת(מחוקקת). אין כפל תפקידים. המון אנשי ביצוע מצטרפים לפוליטיקה וחוטפים בראש ועוזבים. המון פוליטיקאים מקבלים תפקידים שאין להם מושג בהם(אהמ אהמ, יאיר לפיד)
    4. חיזוק המשילות של הממשלה. ניתן לעשות זאת בצורת שינוי השיטה או חיזוק יכולת הממשלה לשלוט תוך כדי העברת היכולת לאשר את המהלכים דרך הרשות המחוקקת.
    5. הטמעת תהליך המושבעים. ראוי לבדיקה.

    אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו נשלטים ע"י השופטים והם ניטרלים לחלוטין. אין אדם כזה. מערכת המשפט הביאה זאת על עצמה בעזרת הפיראט המשפטי אהרן ברק. ביכולת משפטית מאלפת הוא החדיר מושגים ששינו לעד את המדינה והוא מעולם לא נבחר ע"י העם. גם הממשלה פוחדת להתעמת עם המערכת. האמון הנמוך של הציבור במערכת המשפט הינו אשמה ישירה של כבודו ברק ושל נאמניו במערכת.

  3. מנדלבליט הוכיח שהוא שמאלני כבר כשהיה פצ"ר, הוא תבע עשרות חיילים אחרי עופרת יצוקה והחמיר איתם כמה שיותר. חבל שנבחר להיות היועץ המשפטי לממשלה. לדעתי הוא היה לא אמין מההתחלה

  4. המאמר הזה לא שונה מאותן כתבות של גידי וייץ ורביב דרוקר – היועמ"ש לא פועל ביושר, "הוא לא באמת מתכוון" הוא פשוט "לחיץ".
    עקיבא, אם אתה רוצה לבסס את הטענה, אתה יכול להראות איך עמדתו של אביחי מנדלבליט משתנה בעקבות התפקיד והסביבה.

  5. בס"ד
    מר מנדבליט שלום.
    אם אכן הטענה שבכתבה האומרת שכל יועצי הממשלה נשאו עינם לבית משפט עליון ולכן הפכו עורם או התאימו את צבעו לצבע הנכון,אזי עליך כבן אדם דתי,לבטל את מאוויך אלו אם הם שוכנים במחשבותיך ולעשות עבודתך בינך לבין אלוקיך. אל תשכח את תורתינו הקדושה ש "הוא יתברך"נתנה לנו ועליך לפעול לפיה.

  6. האירוניה היא, שברגע שאחד מהם יפרוץ את גבולות המערכת, הוא גם יבטיח שהלחצים הללו יתמוססו וימוגו. נחוץ כאן רק אדם אחד שאינו מוג-לב.

  7. כל ממונה בדרגתו של היועמ"ש נתון בד"כ ללחצים כאלה ואחרים אפילו אדירים חייב להיות כזה המסוגל לעמוד בלחצים שאם לא עליו לנטוש. לעבוד בעקבות לחצים זה לתפקד כבובה על חוטים. מאידך גם היועמ"שים לפניו הותקפו ע"י הימין אך הם עמדו בקלות בלחץ (נכון, לחץ מהימין לא נחשב. למה?). לי נדמה שיעד אחד עומד מפני מנדלבליט וזה הדבר הלוחץ היחיד והוא הצטרפותו העתידית ל"משפחת" השופטים העליונים. עמידתו נגד חוק ההסדרה הוא מעין שימוע מפני ה"משפחה"

  8. לא יודע מה איתכם, אבל אני די מיואש.
    הימין בשלטון כבר שנים רבות, ובפועל המבצרים של השמאל, ששולטים על חלק ניכר מהשטח, מתגלים כבלתי חדירים. אני מתנצל מראש על המונחים המלחמתיים אבל מדובר כאן על סוג של מלחמה.
    מצד אחד השלטון הלגיטימי הנבחר, ומצד שני אליטות קטנות בגודלן ומנותקות מרוב הציבור, שמצליחות פעם אחר פעם לאחוז בהגה ולהפנות את כולנו לכוון הרצוי להן.
    אולי שינוי האוירה בעולם אחרי הברקזיט, טראמפ ואולי גם התמוטטות של האיחוד האירופי (מי יתן!) יביאו גם אצלנו לאיזשהו שינוי אוירה ולמישהו שיעז לצעוק סוף כל סוף שהמלך הזה עירום.

    1. "מישהו שיעז לצעוק סוף כל סוף שהמלך הזה עירום"

      יש מישהו כזה, הוא צועק כבר שנים – שמו משה זלמן פייגלין

  9. הוא מתנגד לחוק ההסדרה, כי הוא כנראה רוצה לסלול לו את הדרך לעליון.

  10. מנדבליט איננו הגון. יכול להגן ויכול(?) לא להגן. אבל להתנגד???

  11. אם חוק ההסדרה לא עובר, אז גורל מאות בתים בשטחי יהודה ושומרון יהיה כגורל בתי עמונה. הרס למען הרס.
    כרגיל הממשלה תשלוף איזשהו פתרון ברגע האחרון מהשרוול ושופטי בג"ץ יפסלו אותו. הסרט הזה כבר חוזר על עצמו.

  12. אולי צריך למנות סופסופ יועץ. משפטי. לממשלה.
    יועץ-כשמו כן הוא.