חייל אולטימטיבי, גיבור טרגי: לזכרו של אסא קדמוני

אסא קדמוני זכה לעיטור הגבוה ביותר בצה"ל, עיטור הגבורה, על לחימתו ההרואית בקרב הסרפאום במלחמת יום הכיפורים והיה למפקד נערץ, אך אחרית ימיו לוותה בקשיים רבים. במלאת 18 שנה למותו

אביר ישראלי; אסא קדמוני ז"ל. צילום באדיבות יוסי בלום הלוי

היום, 9 בפברואר, אנו מציינים 18 שנים לפטירתו של מפקדי וחברי אסא קדמוני, גיבור ישראל, לוחם גדול, הוגה דעות צבאי, מלח ארץ ישראל, איש תם הליכות וישר דרך. האמת המבצעית, האישית והפיקודית הייתה נר לרגליו של אסא, ותכונה זו היוותה לעתים מכשול בדרכו הצבאית עטורת התהילה והמכאובים.

דור המפקדים של עוצבות הצנחנים בשנות השישים והשבעים התברך במפקדים רבים שהיוו סמל ועמוד שדרה מבצעי, מנהיגותי ומוסרי, המהווה דוגמה ליחידות השדה של צה"ל עד עצם היום הזה. בין השמות הרבים בפנתאון המפואר הזה נמצא את מרסל טוביאס, עובד לדז'ינסקי, מאיר הר ציון, מוטה גור, רפאל איתן, דני מט, אהרון דוידי, אריק שרון, גדי מנלה, משה סטמפל, אהוד שני (חברו הטוב של אסא שנפל בקרב על ירושלים בששת הימים). לאסא קדמוני יש מקום של כבוד ברשימה הזו.

הייתה לי הזכות להימנות עם חייליו של אסא בשירותי הסדיר ובמילואים, בפעולות התגמול נגד המחבלים באמצע שנות השישים, בהקמת חטיבה 55 בפברואר 1967, במלחמת ששת הימים שפרצה מיד אחריה, במלחמת ההתשה העקובה מדם, ובמלחמת יום הכיפורים.

אסא היה החייל האולטימטיבי. לכושרו הגופני, נחישותו ויכולותיו המבצעיות הנדירות, התלוו כישורים אינטלקטואליים, השכלה והבנה עמוקים בתחומי הפילוסופיה, תורת המלחמה והאסטרטגיה הצבאית. נשמה רגישה הייתה לאסא, תאום לאחיו איתן, ואהבה עמוקה ומסירות שאין למעלה ממנה לאמו, שאותה סעד בערוב ימיה עד יומה האחרון.

כאשר הגעתי למסלול הצנחנים לאחר שירות בשייטת, היה זה אסא שקיבל אותי לפלוגה ובחן אותי בשבע עיניים כדי לשלב אותי במסלול מפקדי כיתה. קשוח היה אסא, ודרש מלוחמיו משמעת ברזל מבצעית, יכולת גופנית וכישורי לחימה. הסתערות תוך יישור שורות וסגירת טווח לאויב עם נשק פולט אש, הפכה אצל חייליו לטבע שני.

אסא קדמוני (משמאל) במפקדת הגדוד בזמן הקרבות. צילום באדיבות יוסי בלום הלוי

עם אהוד שני, המ"פ בפלוגה המקבילה, נטלו השניים אחריות מלאה לאימון והנחלת ערכי הקרב של הצנחנים, תוך לקיחת חובות אישיות שלהם לפני הזכויות. כך היה כשהמפקדים ישנו עם החיילים באוהלי סיירים, וסירבו להיכנס לאוהלים נוחים שהוקצו להם. המקצוענות בהפעלת אש הפכה את חייליהם לבטוחים יותר בתרגילים, בין היתר כאשר מיד לאחר אימון יבש הופעלה אש חיה במתווי הקרב השונים, ולא זכורים לי כמעט מקרי היפגעות עצמית מאש חיה באימונים.

חטיבה 55 הוקמה כחטיבה מטכ"לית למשימות מיוחדות, ובמהלך חמישים שנות קיומה נטלה חלק מרכזי כ"עוצבת חוד החנית" של צה"ל בשחרור ירושלים ורמת הגולן במלחמת ששת הימים, ובקרבות מלחמת ההתשה בבקעה ובתעלת סואץ. כחטיבת הצליחה של צה"ל היא צלחה את התעלה במלחמת יום הכיפורים, והייתה כוח משמעותי בהכרעת המערכה בגדה המערבית של תעלת סואץ. היא נטלה חלק במלחמות לבנון הראשונה והשנייה.

קרב גבורה שנוי במחלוקת

לפני 26 שנים קיימתי ריאיון עם אסא קדמוני בביתו בתל אביב, המהווה שיחת נפש עם האדם המיוחד הזה, הנערץ על רבים וגדולים בכל שדרת הפיקוד של צה"ל. בשיחה המוקלטת עם אסא (הנה החלק הראשון, השני, והשלישי) עלו דברים קשים על מוראות המלחמה ושאלות של מוסר מלחמה, מנהיגות וחוכמת מלחמה. אסא שוחח על השעות הראשונות במבצע 'אבירי לב', שהיה נקודת המפנה ותחילת הכרעת הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים.

בין היתר נשמעים מפיו תיאורים קשים של מלחמת יום הכיפורים בגדה המערבית של תעלת סואץ, בהן פגיעה בכוחותינו מאש "ידידותית" (דו"צ). אסא מדבר על המחלוקות הפנימיות בין המג"ד לקציני המטה שלו בשל כשלים באירועי הקרב על הסרפאום – אירועים שבהמשכם האשים המג"ד שניים מקציניו "בהמרדת חייליו". תופעות שליליות אלה קורות בשל היות המלחמה אירוע אנושי הדוחק את בני האדם למצבים קיצוניים של סערות נפש, והן טופלו אז בחומרה בצה"ל. יצוין שהאלוף חיים לסקוב שחקר את האירועים המדוברים זיכה את אסא מכל אשמה אך הדיח קצין אחר בגדוד, מ"פ המסייעת גדעון ביקל. מאוחר יותר ערער ביקל על ההאשמה נגדו, וטענותיו התקבלו (על הפרשה כולה ראו בערך אסא קדמוני בוויקיפדיה).

בקרב עם אסא השתתף קצין תגבור שהגיע אלינו מלימודיו בארה"ב, סגן מאיר הפלר, עורך דין ולימים סגן־אלוף במילואים. מאיר לחם יחד עם אסא, שבשל נכותו ביד התקשה לירות במטול ה'לאו', וירה טילי לאו לעבר נגמ"ש הטופז המצרי והשמידו. מאיר הפלר נפצע קשה בגבו בקרב, השתקם והקים משפחה לתפארת. הוא הלך לעולמו באוגוסט 2010 בעת אירוע לב בבית המשפט בחיפה. אלפים ליווהו בדרכו האחרונה וכאבו את לכתו בטרם עת.

זירת קרב הסרפאום. צילום: יוסי בלום הלוי

מהכוח הזה של ארבעת הלוחמים הגיבורים בסרפאום נותר היום בחיים רק שקי אברהם מערד, חבר יקר ולוחם אמיץ ורב מעללים שנפצע בקרב זה בשנית, לאחר פציעה קודמת בקרב נגד מחבלים בגשר עבדאללה בבקעת הירדן, במרץ 1969.

שנות חייו האחרונות של אסא לאחר מלחמת יום הכיפורים, חברותו עם מוטי אשכנזי בהפגנות נגד ממשלת המחדל של גולדה ודיין, ועמן ההבטחות שלא קוימו לשלבו כמפקד ביחידות עילית של צה"ל, גרמו לו למפח נפש רב ולהידרדרות במצבו הנפשי. היו מי שניצלו מצבו זה לקידום ענייניהם ועסקיהם האישיים, ולא בחלו לפגוע בשמו, כבודו וזכרו בהפצת כזבים והבלים עליו ועל התנהגותו.

אסא היה אביר ישראלי, בן דמות היגון, בעל שאר רוח, איש של תרבות ויושרה, של ערכים שהפכו מאז לנדירים עד מאוד. אסא ייזכר בלבותינו לא רק כלוחם גיבור אלא סמל לצבר הישראלי היפה, עם תום הנעורים וריח פרחי השדה של ארץ ישראל.

יהי זכרך ברוך אסא, כולנו מצדיעים לך!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. קראתי את הכתבה של אורי מילשטיין עליו בו אומר את הדברים לפני מותו במגזין של מעריב סוף השבוע לפני שנה בערך בו טען שהתבוסות הצהל"יות מגיעות בגלל קווי בר לב , וסיפורי הגבורה של הצנחנים ביום כיפור הם לא יותר מאשר מיתוס, וניסו לתפור עלילות עליו בגלל המחאות שלו נגד המערכת הצבאית.

    נוסף לכך צוין בכתבה שבה אומר שהדרך של ישראל לשרוד מול הערבים היא רק אם תשחרר את כל השטחים ובינהם: רמת הגולן, יהודה ושומרון, ירושלים ,סיני ועזה!

    1. הנה הקישור במעריב לכתבה עליה אתה מדבר
      http://www.maariv.co.il/news/military/Article-501411

      א. הכתבה מטעה בראשית הדברים על תפקיד גדוד 565 של דן זיו במהלך הסגת הארמיה השנייה צפונה 5 ק"מ. היו 2 קרבות על הסרפאום – הראשון, משימת סיור לפאתי המתחם הלוגיסטי של הארמיה השנייה – הכוח הגדודי כותר משלושה צדדים וחולץ על ידי כוח חטיבתי של סיירת חט' 243 (55) וגדוד 28 שלה. קרב שני בו נכבש הסרפאום ונפתח ציר 'מסיכה' על מסילת הרכבת סואץ-איסמעיליה – היה קרב ברמה אוגדתית בפיקוד מח"ט 14 אמנון רשף וכוחות חי"ר מעולה רבים שהכריע את הקרב בתעלות. קרב זה יומיים אחרי הקרב הגדודי של ה- 17 לאוקטובר, היה הקרב העיקרי שבגללו נסוג הכוח המצרי בהוראת הרמטכ"ל שאזלי, שרצה להסיג את כל הכוח המצרי חזרה למערב התעלה וסאדאת פיטר אותו.

      ב. התיאור של המג"ד דן זיו נכון בפיסקה הראשונה של דברי המגד במאמר -כלומר הכוח היה צריך להגיע למתג 31 בציר מסיכה ולא יותר. הפיסקה השנייה היא רק חצאי אמיתות במקרה הטוב.

      הסיפור שלו על בקשת קציני המטה שלו לרדת מהזחלמים ולנוע רגלית צפונה, הוא נכון, וזאת משום שאנו בכוח ראינו לכל אורך הדרך לא רק קת"קים מצריים אלא בעיקר חיילים מצריים שנערכו לקראתנו וסימנו בידיהם 'סכין על הצוואר'. במתג 31 פרס אחד מטנק הליווי שרשרת ושני זחלמים הושאר כדי להגן על הצוות שלו שאר הזחלמים וטנק נוסף נעו בפקודת המגד למתג 29 במסיכה
      (כלומר עוד 2 ק"מ) ושם נלכד הכוח – ראו תמונות של אזור הקרב.

      ג. בפסקה השלישית בו נשאל: "בדרך מ–31 ל–30 הבחנתם בעמדות מצריות בצדי הדרך, וממרחק לא רב ראיתם חיילים מצרים. קדמוני ובצר הזהירו אותך שהכוח עלול להיכנס למארב מצרי, ולחצו עליך לחזור לראש הגשר, או לפחות להתקדם ברגל. מדוע המשכת? " התשובה שלו מוכיחה שהוא סטה מהפקודה המקורית שקיבל להגיע עד מתג 31, ובנוסף לכך, הוא התעלם מהמטה שלו, בו היו לוחמים מנוסים בקרבות שטח-בנוי בירושלים ובמלחמת ההתשה, הוא זלזל בדבריהם ובמיוחד בהמלצה לרדת מהכלים הפגיעים לנ"ט, ולפעול רגלית ובאופן שיכולת הלחימה הרגלית, בה לצנחנים יש והיה יתרון רב על הלוחם הערבי – תפעל לטובת הכוח.

      ד. עוד מסך עשן שדן זיו מפזר בכתבה של מילשטין שם הוא נשאל: בראיון עם הסמח"ט י"ב (יהודה בר) הוא אמר לי שלפעמים שומה על מפקד לא למלא את המשימה, אם מילוי המשימה מסכן מאוד את פקודיו.
      תשובתו היא:
      “כך חשבו גם מפקדי צה"ל בקרב תל מותילה ובפשיטת פלמה, ולכן התחוללה מהפכת ה–101 שעיקרה: ביצוע המשימה בכל מחיר כפי שדרש אז הרמטכ"ל משה דיין וכפי שביצעו אריק שרון ופקודיו בשנות ה־50. זאת מסורת הצנחנים ואני דבק בה"

      י.ב הוא מפקד מעולה ורב ניסיון ודבריו מבוססים על עקרון חשוב בתורת המלחמה (קלאוזב'ץ ושות') של שמירת הכוח – החיונית לניצחון במערכה. מה הטעם להכניס כוח שלא נערך לקרב, לא הבין את מטרת הכניסה למתחם הענקי הזה? להתאבד סתם? (כזכור קרב אוגדתי עז נדרש לכיבושו בהמשך) יש הבדל בין דבקות במשימה לדבקות בסיסמאות המובילות לאסון, כמו באלה בהן משתמש דן זיו כדי להצדיא את כשליו. (אגב גם הקרב ההרואי במיתלה 1956 בו קבל דן זיו אות גבורה – היה קרב שבו אריק שרון שלח את הלוחמים שלא בהתאם למטרות המלחמה, לא תמיד צדק האיש הזה אף שהיו לו הישגים צבאיים רבים.

      ה.חמור מכל הוא דבריו של דן זיו שאריק שרון שלח אותו לקרב סרפאום "עם רוח המפקד" של פעולה צבאית עוקפת של הפיקוד הצבאי ןבעצם, אם נאמין לדן זיו, הוא בצע פקודה בלתי חוקית של אריק שרון, ומשום כך קרה אסון ו- 11 לוחמים צנחנים ואיש שיריון קפחו את חייהם!

      ו. שאלה נוספת של מילשטיין: "אז למען מפקדיך הבכירים גררת את פלוגה ב' של מנחם רייניץ למארב מצרי, למותם של תשעה מאנשי הפלוגה, של מחלץ אחד ושל שני אנשי שריון – בסך הכל 12 לוחמים.

      “ראשית, לא היה שם שום מארב מצרי מתוכנן. היה שם כוח מצרי לא מאורגן ואנו תקפנו אותו בהפתעה. שנית, לצערי, זה המחיר של ביצוע המשימה בכל קרב. חברים קרובים שלי נהרגו בהרבה קרבות שבהם השתתפתי, ושעליהם פיקדתי, לרבות מבצע קדש ושחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, שבהם שימשתי כסמג"ד. כשהתקדמתי צפונה ממסכה 31, ידעתי שהמשימה מסוכנת מאוד. וגם חיי בסכנה".
      תשובתי כעדות אישית וממחקר הקרב: הירי שלה הטנק המוביל לפני היציאה צפונה למתגים 30 29, הזהיר את המצרים מהכוח הישראלי. לאורך הציר היו חיילים מצרים אותם ראו כל חיילי הכוח שדיווחו למפקדת המתחם שנערכה לקרב. לכוח המצרי במתחם 300 – 400 מטר מתחנת הרכבת היו תותחי 100 מ"מ נ"ט אותם צלמתי לאחר הקרבות, בנוסף לתול"רים מגדלים שונים ומטולי חי"ר. הכוח ספג אש אדירה משלושה כיוונים ונלכד. התותחים ירו ופגעו בטנק והרגו את י. גרסיאני ופערו חור גדול בצריח. קרבות פא"פ התחוללו בתחנת הרכבת ושם נהרג מפצעיו המ"פ של פלוגהב' גדי יהודאי.
      ז. שאלה נוספת המוכיחה לאיזו רמה נמוכה של תירוצים משתמש דן זיו בשכתוב ההיסטוריה:

      “חברו לכך גורמים אחדים ואלה עיקרם: את מפקדי הפלוגות הסיתו הקצינים אסא קדמוני ואודי בצר, שלא היה להם שום תפקיד בגדוד באותה מלחמה, אך נטלתי אותם איתי כקציני צנחנים ותיקים ומנוסים, לסיור המסוכן. גדול המסיתים היה אסא קדמוני, שלחם מצוין, והמלצתי עליו לצל"ש, אך בשום אופן לא לעיטור הגבורה. אסא היה מאוד אינטליגנטי והיו לו כושר דיבור וכושר שכנוע יוצאי דופן.
      יחד עם זאת, כבר בתחילת 1973 המלצתי להעבירו מן הצנחנים, משום שהתנהגותו הייתה מופרעת במידה קיצונית, עקב מצבו הנפשי המעורער והייתה על כך הסכמה כללית. לעניות דעתי, הקרב גרם לו הלם, והפוסט־טראומה שחררה אצלו גורמים תורשתיים של סכיזופרניה ופרנויה, שאחר כך אובחנו באופן מקצועי. בעיקר שכנע אסא את המ"פ גדעון ביקל. סילקתי את שניהם מהגדוד, ובזה הסתיים המרד, אבל חלק מן המורדים המשיכו להשמיץ, אף שאת פרטי הקרב לא הכירו, והיו גם שאימצו את השמצותיהם".

      תגובתי לנושא – ותוכלו לשמוע בהקלטות על "ספור המרד" שלא היה ולא נברא. אסא לא הוציא מילה לחיילים נגד המג"ד – הייתה התמרמרות על כשלונותיו המדממים וזה לא היה סוד. האלוף חיים לסקוב בדק כמעט מייד את פרשת "המרד" וניקה את אסא מכל אשמה, לגבי מ"פ המסייעת הוותיק (אל"מ גדעון ביקל) בשל מאוחר יותר הוא זוכה מכל אשמה ועלה בדרגות בשרות המילואים.

      השמוש במונחים רפואיים על ידי דן זיו ומילשטיין ביחס לאסא קדמוני, הוא בגדר של הוצאת דיבה ולשון הרע,ואלה שניצלו במשך שנים את חולשתו של הלוחם הדגול,כספו ושמו הטוב למטרותיהם, מוטב שלא יתרצו זאת בדרך נלוזה שכזו. אסא התאשפז מספר פעמים מרצונו, וחרפה היא לנצל פצוע מלחמה ולהשחיר שמו.

    2. זהו, גם את הכתבה הזו קראתי בדפוס של מוסף מעריב…………..

      אך התכוונתי לכתבה הזו שיצאה כמה חודשים לפני… http://www.maariv.co.il/news/military/Article-498622 הכותרת "מסעות קדמוני"….

      לי השתמע מהראשון שהסיפור שמדובר אותנטי(תמליל מ1987 או מ86 ממה שרשום שם) ודווקא מהכתבה שמביא מילשטיין עליו שאסא קדמוני ז"ל הוא גיבור טרגי והרשעים הם המערכת הצבאית והביטחונית מהמג"ד ומעלה. הדמות הראשית(קדמוני) נתפסת מזוהה עם יוצר כתיבה(ידוע על פי תיאורי מילשטיין שמבקר באדיקות בכל סדרת מאמריו את הפגמים של הריקבון הצבאי לצד מספר איכויות בתוך הצבא).

      אני זוכר אחרי שקראתי את הכתבה מאז יצא לאור בדפוס חיפשתי אותה בנרות ולא נמצאה ברשת, רק בדיעבד אחרי שפרסמת החזרת לי לתודעה את שמו של האיש.

      אם אתה טוען ובאמת שחלק לא קטן מהכתיבה של מילשטיין(בהקשר של אסא קדמוני ז"ל) הייתה מפוברקת/מגמתית- הצליח לו.

  2. ומה יש לנו היום – מפקדים שדואגים לקרירה שלהם ולכן עסוקים כול היום להיות תואמי ב"צלם". הידלדלות הרוח של מפקדי צה"ל היא מפחידה.