מוכרחים לדבר על רוגל אלפר

את הקונץ המשומש של ביזוי ערכים מקודשים כסוג של פרובוקציה חתרנית, מותח אלפר גם לצורך התעמרות במשפחות השכולות. מעיתונאי שרוממות ההומניזם בגרונו מותר לצפות לטיפת אנושיות

מבקר טלוויזיה הוא לא. צילום מסך

נתחיל בזה שנפסיק לפחד ונודה בכך שהוא לא באמת מבקר טלוויזיה. מי זוכר מתי בפעם האחרונה הוא התייחס לממד כלשהו של עשייה טלוויזיונית, נניח צילום, עריכה או משחק. על פי רוב, רוגל פותח טלוויזיה על איזו תוכנית בוקר רנדומלית או אקטואליה רכה של חמש וחצי-שש, מסתכל על עודד בן עמי או אחד משיבוטיו, מחפש איזה לפסוס פרוידיאני לטפס עליו, וכותב לו טוקבק של 450 מילה. כמו הנודניקים שממשיכים להתווכח עם האורחים של שבת־תרבות כל הדרך לחניה, גם אלפר לא תמיד קולט שהפאנל בערוץ 2 נגמר, ודחוף לו נורא להמשיך להתווכח עם המתנחל, חבר הכנסת או החייל שנקלעו אל המסך שלו ברגע הלא נכון.

וזה לא שיש לו משהו קונקרטי להגיד על מי מהראשים המדברים האלה. הם רק אילוסטרציה לטוקינג־פוינט הקבוע והיומיומי שלו: כולכם פשיסטים. הטלוויזיה היא רק הטריגר. תן לו לבקר מסעדות והוא יחזור עם אותו הטור: "המלצר, לובש השחורים, הניח פלפלים חריפים וסחוג על השולחן", הוא יכתוב, "כי ככה נפתחת ארוחה בישראל הלאומנית־פשיסטית: צעיר חסר זהות במדים מגיש לך אוכל אלים". שִלחו אותו לנסיעת מבחן, וגם משם הוא ישוב עם אותה מסקנה: "סוכן הרכב סגר את החלונות והדליק את המזגן, כי הוא יודע שישראלים בעידן הטמטום תחת ביבי מעדיפים להישאר אטומים בקופסה שלהם ולא לדעת מה קורה בחוץ".

לאלפר יש איזו מגה־אג'נדה לעוסה למדי, שלפיה הטלוויזיה מתחזקת את משטר האפרטהייד, מלבה לאומנות פשיסטית ומנרמלת את הגזענות. הוא כנראה קרא פעם איזה פרק מנועם חומסקי, ומאז הוא מלקט עבורו דוגמאות למהדורה הבאה. כל זוטא היא עילה לטור, וכל טור סופו להיערם בתוך ארגז מתפקע של הוכחות. רפי רשף ראיין מתנחל  –  נתן במה לאפרטהייד. לוסי אהריש הביאה ספיץ' ביקורת על העולם – שיתפה פעולה עם שלטון הרשע הישראלי. ניר דבורי ליווה לוחמים בפעולה – עשה גלוריפיקציה לנשק.

רשף, אהריש ודבורי הם סוכני טמטום מנוולים מבחינת אלפר, אבל לפחות הם משאירים באוויר כמה סוגיות בוערות. הצרה האמיתית שלו היא אלה שבכלל לא מתעסקים עם השיט הזה, כמו למשל גורי אלפי או אסי עזר. כי זה שהם מתעלמים לחלוטין ממה שמעסיק את אלפר באותו רגע, ומעזים להתרכז בתחרות מוזיקה למשל או בדאחקות קטנות של סוף היום, זה הפשע הטלוויזיוני הכי מפלצתי. בכל רגע שאתם מסתכלים על הלהקה של גורי או על ההדחה של טאלין אתם לא עסוקים בכיבוש, בגזענות, במיליטריזם ובלאומנות. וזה מה שהופך אתכם לעדר של מטומטמים ולפשיסטים בהתהוות. לא מספיק שדחפו לכם כל היום כיבוש, גזענות, מיליטריזם ולאומנות בעיתון ובטלוויזיה, ובכל הסרטים של ערוץ 8, ובכל סדרת דרמה ישראלית; וזה בטח לא מספיק שהייתם ועודכם חיילי מילואים, או עובדים סוציאליים, או סתם אזרחים שיודעים משהו על המקום הזה. בכל רגע נתון שבו אתם לא מתעסקים עם מה שבוער לאלפר אתם פושעים, והנבלות הכי גדולות הם אלה שנתנו לכם תירוץ לברוח. טפו גדול על כל האסקפיזם הזה.

אלפר לא יהיה שבע רצון מהטלוויזיה שלו עד שהיא לא תואיל בטובה להיות כפופה באופן טוטאלי, הרמטי ומונוליטי לאג'נדה שלו. אם זה היה תלוי בו היה פה ערוץ טלוויזיה אחד שמשדר כל היום את התכנית שבה אלפר מראיין את עצמו, ומדי פעם מארח פאנל בהשתתפות עצמו, פלוס איזה פינה לנועם חומסקי.

אז נכון שמי שמתמוגג מדעותיו של אלפר חושב שכל טור שלו הוא נוק־אאוט מוחץ לבבונים מהימין. אבל בקריאה מרתונית, למי שיש לו תעצומות נפש לשם כך, זה נראה יותר כמו קריקטורה גרוטסקית של מרירות ונרגנות, מהסוג שבהן לוקים אנשים שלא מבינים איך העולם טרם התיישר לפי המקלדת שלהם. קצת כמו תיכוניסטים שמתמרדים במורים ובמנהלים. כך בדיוק כותבים אנשים שמחזיקים מעצמם "חתרניים" כי הם מעזים לקלל חיילים בתוך תרבות שמעדיפה להרעיף עליהם אהבה, או לקרוא לאלוהים "חבר דמיוני" כשמסביבם חיים, מה לעשות, לא מעט אנשים שמתפללים אליו, יהודים ולא־יהודים.

הרגל פרוורטי

את הקונץ הזה של ביזוי ערכים מקודשים כסוג של פרובוקציה חתרנית מותח אלפר גם לצורך ביקורת תרבות השכול הישראלית. הוא בעיקר מבקש לצפצף – ותרשו לי הפעם, להשתין בקשת – על היחס המועדף והמגונן המוענק בדיון הציבורי לבני המשפחות השכולות, כנראה משום שלדעתו "קדושת השכול" היא מכשיר לשימור המיליטריזם והנצחת הכיבוש. הייתי מדפדף את זה הלאה, כי כותבים מסוגו של אלפר אוהבים לייצר ציפיות ולהעלות את רף הגסות, אבל קשה להפנות מבט מההרגל החדש והפרוורטי שלו – להתעמר בנציגי משפחות שכולות שמופיעים בטלוויזיה.

יש הבדל בין להיכנס חזיתית בגורי אלפי או בלוסי אהריש, אנשי ברנז'ה שיכולים לצפות לזה, ובין לעשות זאת לאנשים שלא מזמן קברו בן, רעייה או אח בפיגוע טרור או בפעולה צבאית. משום מה היה לו דחוף להתנצח, בזלזול מופגן, באב ובנו העומד לפני גיוס, אבא ואח שכולים, לתאר אותם כדוגמה מהלכת לפסיכוזה לאומית ולקרוא לבן "מורעל". קדם לכך טור שבו האשים את נתן מאיר, ששכל את רעייתו דפנה בפיגוע, בגזענות ואי־רציונליות, וקבע כי אין לו אמת מידה משותפת עם האיש. עכשיו הוא עושה דיאגנוזה למשפחת גולדין ומייחס לה את שיגעון הגדלות שממנו סובל לדעתו נתניהו, כי היא מעזה להשתמש במעמדה הציבורי כדי לעשות נפשות למען הבאת הבן לקבורה בישראל.

אז אפשר להבין שהפרובוקציה מביאה טראפיק ואולי מספקת קתרזיס רגשי, והשד יודע מה עוד. ואפשר גם להתעצבן מזה שיש אגפים פוליטיים שגוזרים קופון על הצהרות פומביות של משפחות אבלות, מימין ומשמאל (ע"ע פורום המשפחות השכולות). אבל ראבק, איפה החמלה? איך אפשר לנצל בציניות כזו את מילותיהם של אנשים שטרם השלימו – אם זה אפשרי בכלל – את תהליך ההתמודדות עם האבדן, כדי להעביר נקודה בביקורת טלוויזיה? מי מנהל ויכוח אידאולוגי על חשבון יגונם החשוף והפגיע כל כך של הורים ואחים שכולים, ועוד כשיטה? מעיתונאי שנאבק על חברה הומנית יותר מותר לצפות לטיפת אנושיות.

לא יודע מה זה מבטא יותר, ייאוש או ניכור, או פשוט יובש במאגר הטיעונים. אבל זה מצדיק הסתכלות. כשאדם אינטליגנטי ורהוט לכל הדעות מתנגש פעם אחר פעם באנשים שמחפשים משמעות לאובדן או מייחלים לקבר לבכות עליו, מוכרחים להתערב ולומר משהו. אז הנה אני אומר: רוגל, אני מבין שהתאהבת בפוזה של הטרול, אבל יקר שלי, בשביל זה יש לנו כבר את אמיר חצרוני, ולמען האמת, הוא עושה את זה פי אלף יותר טוב ממך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

34 תגובות למאמר

  1. ואולי בגלל כל זה דוקא לא מוכרחים לדבר על האיש הזה מעתון איזוטרי לגמרי.

    1. מאז הביטול שלי כמנויה ל״הארץ״ לא קראתי אותו. כעת גם נזכרתי למה ביטלתי את המנוי.

  2. גם במקרה של אלפר, גם במקרה של חצרוני, הכל מתחיל ונגמר בכסף או בשווה הכסף של ׳אגו׳. אלו אנשים שרוצים להשאר בכל מחיר בתודעה. וחשים, במידה גדולה של צדק, ש׳אין להם מה למכור׳ אלא אם יקפידו להגביר את להבת הפרובקציה יותר יותר. ובמקרה של שניהם מי שהיו עד שלב מסויים ׳סדין אדום׳ בעבור הקורא המצוי, שלא שינן את כללי ההתמודדות טרול, הפכו לנדושים, צפויים ומאחד שהיה מושך אש בגלל דעה וקצת בגלל ניסוח, הפך כל אחד מהם לזה שבעצם כל קיומו קשור במשחק מילים.

    אם לא יהיה רוגל אלפר אז יהיה פוגל בלפר, ואם לא אמיר חצרוני יהיה תמיר נחשוני. האבולוציה תמיד תגרום לכך שאי שם בקצה של הר הגועל ישבו 2-3 כאלה.

    1. בדרך כלל אלה אנשים דחויים ובלתי מקובלים חברתית שהפרובוקציה נותנת טעם לחייהם, בזכות האשליה העצמית שכאילו "כולם מזעזעים מהם".

  3. הגיע הזמן להגיד את האמת הכואבת- מדובר בגופות במקרה הטוב לצערי.
    הגיע הזמן להפסיק לשלם מחירים מטורפים על גופות.

    1. ואת גופות המחבלים אנחנו ניתן בחינם נכון? נפגש בקלפי עם או בלי ביבי, את קולי לא תקבל.

  4. למה אפס מאופס מעיתון איזוטרי צריך לקבל טור באתר זה?

  5. כל הסיפור עם רוגל אלפר, גדעון לוי, חצרוני ודומיהם היא תסמונת הילד הקטן שמסרב להתבגר. וההסבר לכך הוא פשוט.
    הרבה ילדים חוזרים יום אחד מן הגן, בגיל שלוש-ארבע, ואומרים את המילים החדשות וה"לא יפות" שלמדו שם – "אמא, אבא, פיפי, קקה!" מיד נאספים כל המבוגרים סביב הפישר הקטן, נדהמים והמומים, ולא יודעים איך להגיב. והזאטוט עומד במרכז המעגל, מחייך ומרוצה מעצמו עד לב שמיים.
    הבעייה היא שבעוד רוב הילדים מתבגרים ועוברים הלאה, אצל בודדים מתוכם נוצר צורך כפייתי לחוות את הסיטואציה הזאת שוב ושוב. במילים אחרות, אם הם לא מרכזים סביבם תשומת לב וסערת רגשות, מבחינתם חייהם אינם חיים. וזה לא חשוב אם מדובר ברגשות חיוביים או שליליים. העיקר שיתייחסו אליהם ללא הרף. רק כך הם מרגישים שהם ,גדולים מהחיים." הם רק לא אוהבים את זה, הם ממש זקוקים לעודף התייחסות, כמו שאנשים רגילים זקוקים למזון ולשתייה. למרבה הצער, תוצאת האובססיה הילדותית הזו, היא פגיעה בלתי פוסקת של האנשים הללו בכל הסובבים אותם. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות לטיפוסים כאלה הוא להתעלם מהם. זה גם מה שפוגע בהם יותר מכל דבר אחר. מבחינתם, עדיף שיירקו בפרצופם מאשר שלא יתייחסו אליהם.

  6. נפלא. מצויין. הרבה זמן לא אמרו על אמנון לורד/אראל סג"ל/קלמן ליבסקינד/שמעון ריקלין דברים כל כך מדוייקים. אה, לא עליהם כתבת?
    כל כך הרבה פרשנים/כותבי דעה ימניים, ומה שמפריע לך שיש מישהו הזוי מהשמאל…

  7. מי זה אלפר ומדוע מבזבזים עליו טור שלם ? לא חבל ? יש כל כל הרבה דברים מעניינים לכתוב עליהם חוץ מלכתוב על מוכה הגורל הזה כלום ושום דבר הזה שקיבל עט ומקשקש עצמו לדעת.

  8. מי זה רוגל אלפר ? למה מקדישים להגיגים המטופשים שלו כל כך הרבה מקום ?

  9. על התמונה המצורפת של התכשיט רוגל אלפר, נהוג לומר בחדשות ערוץ 2 – "אכן יונית, תמונות קשות".

    1. במקרה הטוב מתאים לו השם אפס אפסוני או זבל זבלוני. החברה צריכה להקיא אנשים כאלה.

  10. שאפו על הטור, איתן!
    הדוגמאות הדמיונית של אלפר כמבקר מסעדה או רכב מדויקות ומשעשעות, אך בעיקר מעמידות באור מגוחך את טורי הביקורת האמתיים שלו..
    השתלחות וביקורת על משפחות שכול היא רק עוד שלב באבולוציה של השמאל הקיצוני (שמאלני כל הארץ השפויים, התאחדו. התאחדו וגנו בקול רם וברור את הקיצוניים מביניכם המזיקים גם לכם) שכבר שנים מקים חיץ בינו לבין הציבור הישראלי.

  11. כשהמשפחה לא משהו
    כשהמאגר הגנטי היה מוגבל לבית אחד
    כשאתה גדל ללא חברים,
    בטרור מתוך הבית ומבחוץ
    אתה גדל להיות רוגל אלפר

  12. אתה טועה. מה עושים בני המשפחות השכולות האלו בטלויזיה? מעבדים את האבל?! ככה?
    אם אתה באבל – אל תלך לטלויזיה.
    טלויזיה היא סוג של אגו טריפ ואקסהביציוניזם.
    מי שסובל מהחום – שלא ייכנס למטבח.
    מי שאבל ורגיש – שלא יתראיין לטלויזיה. כל מי שהולך לשם לגיטימי לחלוטין לבקר אותו במלוא העוצמה.

  13. חבל .כעת משחשפת את כל דפיקויותיו רוגל יפסיק לממן את טיפוליו הפסיכולוגים היקרים אצלי

  14. זן תופעה מעניינת. אלפר הוא חלק מההקצנה הבולטת של הארץ כעיתון שמאל. לצידו יש עוד שורה של כותבים, החל מהגווארדיה הותיקה של גדעון לוי ואמירה הס, דרך האקדמאי בלטמן שעוסק בהשוואה עקבית של ישרל לנאצים, רון כחלילי, צפי סער ועוד ועוד. זה בודאי לא אקראי אלא משקף מגמה וקו מערכתי ברור, שאלפר הוא אחד הסימנים היותר בוטים שלו אבל בודאי לא היחיד. מעבר לגועל נפש שאלפר מעורר, אני מנסה לתהות ולהבין את פשר הענין. מחד זו ללא ספק תופעה שעלולה ליצור ניכור ועוינות בקרב חלק מהקוראים של העיתון, ומאידך זה קו שהעיתון בבירור נוקט בו. האם הם מנסים לבצר מעמד כעיתון של השמאל הישראלי (מעמד מבוצר במילא), או לנסות למשוך קוראים חדשים דרך פרובוקציות ולייצר כך שיח סביבם? אולי העובדה שהם מתורגמים לאנגלית גורמת להם לקוות שכך יגיעו לחוגי שמאל בעולם ויגדילו קהל וחשיפה? לא ברור. צריך לקחת בחשבון שבעבר שוקן כבר סגר שני עיתונים, את חדשות ומקומוני העיר. קשה לי לומר אם הייתי רוצה לראות גם את הארץ נסגר. בכל זאת יש בו דברים חיוביים, ואין כבר כמעט עיתונים אחרים. מצד שני, השיח הפוליטי שלו הופך לדוחה ומעוות יותר ויותר.

    1. נקודה נכונה.
      המעניין הוא לא האדם- אלפר, לוי- אלא מי שנותן להם- דווקא להם- במה.

      שמאליות היא לא רק אידיאולוגיה. זו גם קבוצה חברתית.
      מי שמתקשה לעקוב אחרי התיאורים הטרחניים, המוטים והמוצאים מהקשרם של גדעון לוי,
      ואחרי הניתוחים הארוכים של אווה אילוז,
      עדיין יכול לצחוק על ימנים בטור של רוגל אלפר, ולהישאר חלק מהמחנה "ההומניסטי".
      כפי שנאמר- "הם הרי בטלויזים, אז הם הביאו את זה על עצמם".

    2. לדעתי מבחינה פיננסית הארץ מחזיק את הראש מעל המים במספר מילימטרים ספורים. כל מה שצריך זה זעזוע בסגנון תביעה משפטית מוצלחת או גל ביטולי מנויים, והבסטה נסגרת. במהרה בימינו אמן.

  15. אינטלגנטי ורהות? בעיני עצמו ובעיני אלו שהם אינטלגנטים ורהוטים בעיני-עצמם.
    פרקליטי השטן בתחפושת צחורה שכל כולה צביעות התחסדות יהירות ורוע פנימי מזוקק.

  16. הוא וחבריו הם פרקליטי השטן, עטורים בגלימה שחורה של צביעות התחסדות יהירות התנשאות ורוע צרוף.

  17. מאמר אוהד ומיותר כלפי רוגל אלפר שהוא מוקצה מחמת מיאוס.
    התשובה למאמר הזה נמצאת במאמר "סיוט ברחוב שוקן" באתר.

  18. אילו רוגל אלפר היה אדם שפוי ונורמלי – אז היה מקום לכעוס עליו ולהיעלב ממנו – אבל הוא ל א אדם שפוי ונורמלי – הוא תמהוני , הזוי ומשועמם – שאי אפשר לקחת ברצינות את הדברים שלו – הרי הוא כתב כתבות חופרות ואבסורדיות על ה ר ב ה נושים – אפילו על תוכניות טלוויזיה מצחיקות ומשעשעות – למשל בובספוג – הוא רמז הדמויות בתוכנית עובדות בשביל האויב – אז אני שואלת אתכם: אפשר לקחת ברצינות את מה שהפתי הפתטי הזה אומר?הרי הוא רק רוצה תשומת לב – הוא בן 50 – אבל מתנהג כמו ילד בן 5 – אז לא צריך להיפגע בגללו – הוא סתם עושה רוח – חנטריש על כל הראש.