לעזאזל הדמוקרטיה: המערכה המסוכנת להפללת נתניהו

במקום מאבק דמוקרטי לגיטימי לשינוי דעת הקהל – עיתונאים, פוליטיקאים ואהוד ברק אחד מחוללים "אינתיפאדה של המנגנון" נגד שלטון הימין

מצג שווא; אראל מרגלית בסרטון החדש מגרמניה. צילום מסך

כל החקירות המסתעפות ומתפצלות כמו אמבות נגד ראש הממשלה נתניהו נכללות במסגרת מלחמת עמדות ומלחמת חפירות. זה כמו מלחמת העולם הראשונה, לא כמו הבליצקריג של מלחמת העולם השניה או מלחמת ששת הימים. במסגרת זו, הקרב על היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הוא קרב על עמדה שולטת. זה ההקשר של הידיעות בדבר מעבר צפוי לחקירה פלילית של פרשת כלי השיט. זה ההקשר של הדיווחים על כך שהמשטרה חוקרת מהם מקורות המימון של הסיגרים שעישן ראש ממשלת ישראל. מדאיג ביותר שבמדינה כמו ישראל רשויות האכיפה עוסקות בחקירות מהסוג הזה.

צריך לסלק מהשולחן את ההנחה שיש כאן עניין פלילי כלשהו או של פרשיות שחיתות. מדובר במלחמה פוליטית, שחשיבותה היא אסטרטגית. יש סיבה להיות אופטימיים ולקוות שהמערכה להפלת (הפללת) נתניהו תגווע ותיכשל. ראש הממשלה הצליח זה עתה לסמן וי על הקרב המתמשך נגד הנשיא אובמה, והעובדה ששרד את כהונת אובמה, ושישראל גם נמצאת היום במצב מדיני, אסטרטגי וכלכלי טוב יותר מאשר לפני שמונה שנים היא הישג גדול. השאלה היא כמובן את מי קל יותר לשרוד – את אובמה או את 'הארץ' וכל שאר היריבים הפנימיים, שהכוח המוביל שלהם הוא זה שמנה אהוד ברק בראיון ל'וואלה': ברק עצמו, ועמו אלדד יניב, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ' ופוליטיקאים כמו אראל מרגלית. הקבוצה הזו הוכיחה יכולת בלתי רגילה לשלוט במשטרה ולכוון את חקירותיה כך שתיווצר סופה תעמולתית שגם אם לא תפיל את ראש הממשלה, לפחות תחליש את יכולת התפקוד שלו ותערער את סמכותו כראש הממשלה הנבחר.

במקביל אפשר לראות כמה סימנים שישראל תחת נתניהו מעבירה הילוך במערכה הפוליטית נגד השלוחות האנטי־ישראליות של האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל. נתניהו תקף את 'שוברים שתיקה' ותבע את הפסקת מימונו; במקביל נעצרה בשדה התעופה סגנית הנשיאה של הקרן החדשה. אלו דברים שישראל לא הייתה מעזה לעשות בימי אובמה. הנשיאה טליה ששון נשפה בגל"צ שמדובר בציד מכשפות. היא התעלמה כמובן מתפקידה כנוזל כביסה מלבין של ציד הקצינים, החיילים והמתנחלים. כשראש הממשלה נשאל על ידי ראש ממשלת בריטניה לגבי פתרון־שתי־המדינות, הוא ענה שישראל תומכת בשלום.

אינתיפאדה מסוג אחר

אובמה ניסה להפיל את נתניהו מהיום הראשון. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות לחצים פוליטיים בלתי נסבלים, שהתמקדו בהתקפות על כל בנייה בירושלים ומחוצה לה, ההתעקשות על שחרור אסירים מחבלים במסגרת המשא ומתן, ההקפאה ועוד. הכל בנוקשות בלתי מתפשרת, שנועדה ליצור קרעים בתוך הממשלה – מצד אחד להביא לפרישת מפלגת העבודה, שברק הכניס לממשלה בקדנציה הראשונה; מצד שני הבית היהודי ומנהיגיו, בייחוד בנט, נענו בתוקפנות משלהם לאולטימטומים של אובמה – אבל המתקפות הפוליטיות שלהם כוונו תמיד כדי לערער את ראש הממשלה. בסופו של דבר, אחרי כשנתיים מפלגת העבודה אכן פרשה מהממשלה, ורק תרגיל "מבריק" שרקמו ברק ונתן אשל השאיר קבוצה של ח"כים בקואליציה.

בקיץ 2011 החל המבצע הגדול והמוצלח ביותר, צריך לומר, של המחאה החברתית, מחאת רוטשילד, מחאת הדיור – תקראו לזה איך שאתם רוצים. אבל אלדד יניב היה שם. הקרן החדשה היתה שם. הוכח שבאמצעות המדיה החברתית ניתן להרים גל המוני כמעט בלתי נתפס. סביר שרק האינסטינקטים המבויתים יחסית של אזרחי ישראל ורמת האזרחות הגבוהה, היא שבלמה התפרצות שהייתה יכולה למוטט לא רק את הממשלה אלא גם את הסדר השלטוני במדינה. הדימויים של 2011 היו שביבי הוא מובארק; עריץ מזרח תיכוני שצריך לגרשו כמו את שאר האוטוקרטים של מדינות האזור, כמובן תוך התעלמות מהעובדה שבמקרה הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות נקיות. בהמשך יבואו הדימויים המעודכנים יותר – ארדואן, פוטין, פשיסט וכו'; כל התחמושת החלודה של השנתיים האחרונות. אז גם שינה 'הארץ' את טעמו הכלכלי; מעיתון סכיזופרני שחוגג את הכלכלה החופשית מצד אחד ותוקף את המדינה והנהגתה מצד שני, הוא הפך לעיתון שמשנתו הכלכלית תואמת את משנתו המדינית. החלה מלחמה מלוכלכת נגד "הטייקונים", והאידיאל הסקנדינבי הועלה לראש התורן. משוק חופשי לסוציאל־דמוקרטיה סקנדינבית.

מה שמתרחש מאז הבחירות המפתיעות של מרץ 2015 זו אינתיפאדה מסוג אחר; במקום מערכה לשינוי דעת הקהל וסדר היום החברתי־כלכלי, שזהו מאבק דמוקרטי לגיטימי ומקובל בכלים של החברה החופשית, החלה להתפתח אינתיפאדה של המנגנון. במערכה נגד נתניהו, התופעה של התנגדות מערכות המדינה אליו תמיד הייתה שם, אבל היו כמה שנים של רגיעה יחסית. באינתיפאדת המנגנון, אהוד ברק הוא החוליה המקשרת לזירה הבינלאומית. הוא נכנס לפעולה בעקבות חילופי האישים בתפקיד שר הביטחון, כשבוגי יעלון הודח ואביגדור ליברמן התמנה במקומו. כפי שציינתי כמה פעמים בעבר, נאומו בכנס הרצליה ביוני 2016 היה בגדר קריאה למרד. התוצאה היא במקום מחאה המונית ברחוב, התקוממות מתוך המנגנון. בפטפוטי הסלון בקרב האליטות תולים תקוות בהפיכה צבאית. המשטרה זה התחליף הזול, אפשר לשוות לו מראית עין של לגיטימציה – מאבק בשלטון מושחת.

עד שובו של ברק, החקירות ש"גילויים" מגמתיים בצידם דשדשו והפכו לשגרה. אבל היום, במבט לאחור, אפשר לראות שיטה ודפוס פעולה: בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, נפתחו חקירות נגד קבוצה גדולה של בעלי תפקידים זוטרים ובדרג בינוני מסביבתו הקרובה של נתניהו: פרח לרנר, ארי הרו (החקירה החלה בדצמבר 2015), אבריאל בר יוסף (פברואר־מרץ 2016), עזרא סיידוף וגיל שפר (לאחר פרישתו מלשכת נתניהו הוא נחשד לפתע בתקיפה מינית). קילפו מסביב לנתניהו שכבת מגן. החקירות יוצרות לחצים כבדים מבחינה פסיכולוגית, בייחוד כאשר מדובר באנשים רגילים ששמם הטוב חשוב להם, ושאינם עוסקים בשגרה בעימותים עם המשטרה.

מה בדיוק יצא מהחקירות האלה? אפילו אבריאל שנחקר בחשדות חמורים יחסית, נמצא עדיין בעיצומן של חקירות ולדברי דובר משרד המשפטים הן נמשכות, והכל עוד רחוק מלהתקרב לסיכום והחלטות בפרקליטות המדינה. לאחר קילוף שכבת מגן והטלת אימה על בעלי תפקידים אחרים בסביבת נתניהו, נושרים פירורים משולחן החוקרים ואלה משיקים לראש הממשלה עצמו. לכל חקירה יש תוצרי לוואי. כיוון שאי אפשר לצרף את ראש הממשלה לקטעי דברים בחקירות של זוטרים, תוצרי הלוואי מגיעים לכתבים מסוימים. אלה מוגדרים כ"תחקירני־על"; והגילויים מתפוצצים ברעש תקשורתי גדול, לפי בחירת המדליף. הוא יכול להשתמש באברמוביץ' הוותיק שהוכיח את יעילותו ביצירת סופת דיסאינפורמציה ולוחמה פסיכולוגית בפרשת מסמך הרפז והרמטכ"ל לשעבר אשכנזי. ויש גם השמות האחרים שאהוד ברק מנה כחברים בחוליית "האופוזיציה".

הנציג הבינלאומי; אהוד ברק, וחבר. צילום: אריאל חרמוני, פלאש90

מישפוּט הפוליטיקה

לאחר הכרזת מרד המנגנונים, החלו הפירורים לתפוח ל"פרשיות" אחת אחרי השנייה. נוצרה אווירה דומה להתגוששות הבוץ שברק התמחה בה מול אשכנזי. פתאום כולם התפעלו מזקנו. פתאום פרשניות בעיתונים חשובים התפעלו מהאפקטיביות של ברק. אך שילוב הכוחות של ברק ואלדד יניב הוא כבר בעל ותק רב, למרות הקרע שהיה ביניהם משך כמה שנים. הם היו שם כאשר ביל קלינטון שלח ב־1999 את הצוות האסטרטגי שלו בכיכובם של סטנלי גרינברג וג'יימס קארוויל כדי שיתוו את הדרך לניצחון על נתניהו. זה אגב, הצליח. אבל שום מומחה מבית מדרשה של המפלגה הדמוקרטית לא יכול לשכנע את הציבור הישראלי להמשיך לתחזק ראש ממשלה שגרם לכל כך הרבה זעזועים ושמנהיגותו קרסה בתוך שנה וחצי.

השיטות חזרו ב־2011, ונמשכו בדרכים אחרות בין 2015 ל־2017. כפי שציין יואב יצחק באחת הפרשנויות שלו לפרשיות ההווה, יש תחושה של יד מכוונת מכיוון ממשל אובמה – לפני הבחירות בארצות הברית, אחריהן, וגם לאחר השבעת טראמפ. בתקופה זו התווסף מקורב נוסף לנתניהו למעגל החקירות – ארנון מילצ'ן, שמגיע מעבר לאוקיינוס. ידוע לפחות דבר אחד: מחלקת המדינה התחילה לעשות לו בעיות בנושא הדרכון שלו. זה מסוג הלחצים שהאמריקנים מערערים באמצעותם אישי מפתח ישראלים. בין אלה שסבלו מבעיית דרכון או ויזה בשנים האחרונות היו יובל דיסקין ועוזי ארד.

מגרמניה חוזר ח"כ אראל מרגלית ומכריז כי בידיו עדויות לפרשיות שוחד בנושא מספנות טיסנקרופ ולקוחותיהן בישראל. לאחר שפרשת "הצוללות" החלה להתגלגל פרסמתי שבכיר בלשכת הקנצלרית מרקל נמצא בקשר עם כמה מ"תחקירני העל". הדבר המוזר הוא שהחשדות מהאגף הגרמני נבדקים ואין להם קשר לראש הממשלה; אך לא הייתה מתבצעת כל חקירה אלמלא כתבי־העל, יחד עם אהוד ברק, היו יוצרים את מצג השווא שראש הממשלה הוא החשוד העיקרי בפרשה.

מה שהתגלה בחודשים האחרונים זוהי היכולת של מחוללי מהומות מקצועיים כדוגמת אלדד יניב יחד עם ברק ושאר שחקני החוד, ליצור לחץ פסיכולוגי שמניע את היועץ המשפטי לפעולה. זו תופעה מעניינת. עד כדי כך שמתקבל הרושם בחלוף כמה חודשים מאז החלטת היועמ"ש מנדלבליט לעבור מ"בדיקות" ל"חקירות פליליות", שהיועץ המשפטי והמשטרה פועלים לקצב ציוצי הטוויטר של אהוד ברק. או כפי שהתרברב אלדד יניב בפני הקהל שלו: "כשלמנדלבליט אין ברירה ודרוקר לוחץ אותו בטלוויזיה, הוא (מנדלבליט) מעביר ל'בדיקה'". מנוף נוסף זהו הציוות של אליעד ואלדד או אלדד ואראל, כשבכל פעם שמשהו לא מוצא כן בעיניהם בהתנהלות היועץ אביחי מנדלבליט הם פונים ישירות לבוס של מנדלבליט – הלא הוא בג"ץ. שם ממתין איום קבוע על היועץ המשפטי: "היועץ המשפטי מתבקש להשיב עד יום ראשון, מדוע לא יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בפרשת הצוללות / כלי השיט / הבקבוקים / הרהיטים". או מדוע לא ייפרד ראש הממשלה מתיק התקשורת וימנה גם שר חוץ.

התשלובת הפוליטית־תקשורתית־משפטית הזאת היא האיום הגדול על הדמוקרטיה הישראלית. יותר מ"הטרור היהודי", יותר מ"הפשיזם היהודי", בוודאי הרבה יותר מצמרת צה"ל שהיא אחד ממעוזי הדמוקרטיה. המניפולציה כל כך זועקת; מפליא שבכירי המשטרה ומערכת המשפט לא מרגישים מושפלים לשמש יעד למניפולציות בוטות כל כך, שתכליתן להשתמש בהם ככלי בלוחמה פוליטית. מפליא שהפרשנים הפוליטיים, גם אלה המזוהים כימנים, צוללים ברצינות ובחומרה לראיות שמתפרסמות בידי "תחקירני העל", ומנסים לדלות על ידי ניתוח טקסטים את הסיכויים להגשת כתבי אישום. מעולם לא היה בישראל מקרה כל כך ברור של מישפוט הפוליטיקה. מעולם לא היה מקרה כל כך מובהק של ניסיון להביא את המאבק נגד ראש הממשלה למרחב הפלילי – זאת לאחר שהשמאל נכשל במאבק על דעת הקהל, ועוד יותר מכך נכשל במבחן העל של הדמוקרטיה, הבחירות לכנסת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

    1. וואו, רק על התגובה שלך הייתי נותן לך דוקטורט בהיסטוריה של המזרח התיכון!
      ילד, עוד כמה דקות השאטל לכפר שאול יבוא, לא צריך להתעמר במחשב של אבא.

  1. המאמרים של לורד כל כך חשובים, וזאת לא בגלל שיש בהם גילוי חשוב או ידיעה מרעישה, אלא מפני שיש התייחסות סדורה, מקיפה ובעיקר עקבית של פעולותיה השערוריתיות של החונטה השמאלית.

    לורד, אני מסיר את הכובע.

  2. ניתוח עובדתי מבריק!! ברור שעכשיו התקשורת "מטהרת" את ברק, שהרי הוא החוליה המקשרת לסביבה הבינלאומית. אך ברצוני ליתן דגש על כתבים ימניים (כדוגמת קלמן ליבסקניד / אריאך כהנא ) שמשתפים פעולה עם רותה "אופוזיציה" (שמעתי ראיון של אריאל כהנא בגל"צ בתכנית של רזי ברקאי לא מזמן בדיון על אמירתו של נתניהו שהתקשורת מבצעת "ציד בולשיביקי " או לשמוע את הלגלוג של קלמן בפטריוטים על נתניהו) פשוט בושה ! הם ואחרים מנסים להציג כביכול שהם אובייקטיביים . וזה בעיניי חמור . רוב הציבור מזהים את הציד , אך נציגי הימין בתקשורת לא מזהים. בושה!!!

    1. חלק מאלה שאתה מכנה "נציגי הימין בתקשורת" רק מתחזים לאנשי המחנה הלאומי. כמו ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, משה פייגלין ואבישי רביב – הם מבטאים עמדות של מה שמכונה "ימין קיצוני" אבל למעשה פועלים נגד המחנה הלאומי, כיוון שבדבריהם (ולפעמים גם במעשיהם) הקיצוניים הם משחירים את דמותו של המחנה הלאומי ומצד שני הם מטיחים רפש בכל מנהיג לאומי רציני ואחראי, כדי לערער את אמון הציבור הלאומי בהנהגה האמיתית שלו. מי עומד מאחורי הפעולה הזאת שלהם? אפשר רק לנחש.

    2. נתניהו אשם מאד במצבו.

      הוא המגן על בג"ץ, הוא יכול להשפיע רבות על מינויים כולל בפרקליטות, כולל בצבא (שהוא כיום מעוז, שהשמאל מגן עליו פתאום בחירוף נפש, ואייזנקוט שכהונתו הוארכה למרות שיש לו מדליה מאובמה), הוא יכול למרר את חייה של הפרקליטה העוינת זילברשטיין. הוא יכול לעשות הרבה יותר כדי להתאים את הפקידות לרצון הדמוקרטי של העם.
      משום מה, במשך יותר מעשרים שנה הוא לא עושה זאת.
      יש כבר לא מעטים שחושבים שהוא צריך את השמאל בתוך המערכת.
      שהוא מפחד שיגמרו לו התירוצים למה לא לעשות (ע"ע טראמפ, ומאמצי נתניהו (לכאורה) שלא יעביר את השגרירות לירושלים)

    3. מסכימים עם אילן.

      מעולם לא הייתה שעת כושר טובה מעכשיו לטפל בדיקטטורה המשפטית בישראל: טראמפ בשלטון והוא מתכנן להכנס ב-9th Circuit על האקטיביזם השיפוטי שלו. מעולם לא הייתה לנו יותר לגיטימיציה מעכשיו לטפל באויב הסמוי הזה.

      עכשיו הוא הרגע למעשים. אם ביבי שוב יתחמק ולא ינחית בבג״צ מכה אנושה, אז אין לי אליו ולו טיפת סימפטיה.

    4. השיטה של הקרן החדשה לישראל: לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם עושים את זה (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם מהשמאל).

    5. נתניהו רחוק מלהיות קדוש מעונה ואם אתה ימני זה בהחלט לא אומר שצריך לקבל את דברי ומעשי נתניהו כאילו הוריד את לוחות הברית. גם לימני מותר ללגלג ולהעביר בקורת וטוב שכך. אך איני מתעלמת מהרדיפה האובססיבית שמתנהלת מולו וקלמן כתב בטוריו בנושא זה די הרבה.

  3. כל הכבוד על חשיפת פרצופם האמיתי של החונטה התקשורתית. הנסיונות שלהם לשטיפת מח של הציבור(יחד עם חבריהם בתקשורת מאירופה ומארה"ב) לא יועילו להם בבחירות הבאות, אבל מבחינתם לשלוח את המדינה לכאוס פוליטי ולהרס העיקר שיצליחו להפיל את ביבי שנוא נפשם, שכל חטאו היה שניצח אותם בהחירות דמוקרטיות.

  4. היועץ אביחי מנדלבליט יכול להעביר את התיקים של נתניהו למישהו אחר כמו שהמליץ לו השופט מצא אהל הוא בחר אחרת אזתפסיקו לבלבל את המוח

  5. אראל מרגלית, נמאסת. שולח אותך כפי דבריך: קיבינימט. עבד כי ימלוך. עושרם אינו מחפה על נזקיך לעם ישראל למדינת ישראל ולממשלה שנבחרה דמוקרטית

  6. מרוב עובדתיות ואנליטיות לורד קובע נחרצות ש"צריך לסלק מהשולחן את ההנחה שיש כאן עניין פלילי כלשהו או של פרשיות שחיתות. מדובר במלחמה פוליטית, שחשיבותה היא אסטרטגית". מהיכן אתה יודע שיש "לסלק מן השולחן"את החשדות? בדקת בעצמך? לא. זה יותר ברמה של נזיפת הורים בזאטוטים – "כי ככה אמרתי!"
    הרי ברור שהמניעים של ברק, מרגלית ואולי גם דרוקר הם פוליטיים. זה אומר שחשדות מופרכים? וכשנתניהו תבע בתוקף מאולמרט ללכת בגין החשדות נגדו זה היה רק משום ששלטון החוק יקר לליבו?

  7. כאשר עדר בריוני הלשון וחסרי הרסן המלהקים תחת נתניהו זורק אבנים על ביבר הזכוכית וערכי הדמוקרטיה הציונות והיהדות הבסיסיים אל יתפלאו אם המיעוט השפוי מנסה להציל את כולנו מפניו ומפניהם.
    ומדוע הפלת אולמרט על 60 אלפי ש״ח היתה לגיטימית ?
    נתניהו זכה לכל הבקורת נגדו ביושר ולא מעט בשל השתעבדותו לרעייתו שממטירה עליו צרות שכל אדם נורמלי היה מתחרפן ממנה,הוא חוזר ומתגלה כאדם חלש בכל דבר וענין למעט כאשר הוא מדבר,ברהיטות מופלאת,אז הוא במיטבו.
    הוא האחראי להתגברות העוני,חוסר השוויון,דעיכת הפריפריה,דעיכת דרך הארץ,דעיכת התרבות ועליית הערסיאדה על פני מדינת ישראל היפה השונה והאסתטית-והכל למען דבר אחד-הכיסא והארמון לחא כל חשבון.

  8. ניתוח מטריד ומעיק. מציאות שבה הליך פלילי נפתח בעקבות מאבק פוליטי, ולא כתוצאה טבעית של תלונה שיש בה עניין אמיתי לציבור, היא שלב מתקדם בדיקטטוריזציה של חברה. רוסיה של פוטין היא ההוכחה לכך שאישום פלילי הוא נשק קל וזמין מול יריבים פוליטיים, ובעיקר ששום אדם אינו חסין בפניו. מדובר במקרה מובהק של זיהום הליך משפטי מתחילתו באופן החריף ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
    שמאל אמיתי היה מסלק את ידו בסלידה מפרקטיקות כאלו, אפילו במקרים שבהם יש שמץ של אמת בהאשמות. אבל השמאל הישראלי (וכעת גם הדמוקרטים בארה״ב) במאבק הישרדות שבו העקרונות הפילוסופיים נזנחים לטובת שימור שכבה חיצונית של זהות מפלגתית. לניניזם למופת.