ירושלים לא ננטשת, להפך

התקשורת מסתפקת בנתונים חלקיים כדי להכריז שתושבי ירושלים נוטשים אותה ואוכלוסייתה מצטמקת, אבל מבט על התמונה המלאה מלמד לכאורה על מגמת גידול של הציבור הציוני והיצרני בבירת ישראל

שוק מחנה יהודה בירושלים הומה אדם. צילום: הדס פרוש, פלאש90

מדי פברואר מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) את מאזן ההגירה בין הערים בארץ. מיד לאחר מכן, כמו בריטואל קבוע, אנו רואים בתקשורת כותרות דרמטיות בנוסח "עוזבים את ירושלים". האמנם?

לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2015 עברו להתגורר בירושלים כ־10,300 איש, לעומת 18,100 שעזבו. כלומר, מאזן הגירה שלילי של כ־7,900 שעזבו את הבירה. הקורא הפשוט מבין שאוכלוסיית ירושלים מצטמקת, הבתים ננטשים והעיר הופכת חרדית וערבית יותר. אלא שההתרשמות הזו רחוקה מהאמת, וצריך להזכיר גם שהסיפור הזה  לא מתיישב עם העלייה המתמשכת במחירי הנדל"ן בבירה. אז מה בעצם קורה בירושלים?

נתחיל בנתון הברור, המצביע על כך שבמהלך 2015 אוכלוסיית ירושלים דווקא גדלה. לפי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל, נכון לסוף שנת 2014 מנתה אוכלוסיית ירושלים 849,800 תושבים. בשנת 2015 עלה מספר תושבי הבירה ל־865,721 (על פי נתוני הלמ"ס). כלומר, גידול שנתי גבוה יחסית של 15,921 תושבים, כמעט 2 אחוזים.

אז איך זה מסתדר עם הדיבורים על הגירה שלילית? ההסבר פשוט: נתוני ההגירה הפנימית, שמהם נגזרות הודעות התקשורת, עוסקים במעבר של תושבים מעיר אחת לעיר אחרת. הם לא מתחשבים בגידול האוכלוסייה כתוצאה מילודה, ולא בתושבים חדשים שעלו לכאן מחו"ל. כדי לבדוק גם את המישור הזה עלינו ללכת מעט לאחור ולבצע סימולציה על בסיס נתוני שנת 2014, שכן עבור 2015 עדיין אין לנו נתונים מפולחים.

ב־2014 עזבו את ירושלים לפי נתוני הלמ"ס כ־6,700 איש, אולם האוכלוסייה כולה גדלה בכ־19,900 איש – קצב ריבוי גבוה של 2.4%. באותה שנה עלו מחו"ל להתגורר בבירת ישראל כ־2,500 איש, ומספר הנולדים בעיר היה גדול ממספר הנפטרים בכ־ 24,100 איש. סביר להניח שגם גידול האוכלוסייה בשנת 2015 מוסבר בסופו של דבר על ידי ילודה ועלייה לירושלים.

מגמת ההגירה השלילית איננה ייחודית לירושלים. לפי נתוני הלמ"ס, בכל הערים הגדולות ישנו מאזן הגירה שלילי לטובת יישובים קטנים, כאשר הערים הגדולות מובילות בהגירה השלילית. הסיבה לכך פשוטה למדי: בערים הגדולות האוכלוסייה גדלה מהר יותר (במספרים מוחלטים) וקצב הבנייה אטי יותר. התוצאה: אין מקום לכל התושבים בעיר. בירושלים, עיר שבה זמינות הקרקעות לבניה היא אפסית וקצב גידול האוכלוסייה גבוה מהממוצע הארצי והגבוה ביותר במספרים מוחלטים – הגיוני מאוד שאנשים ייאלצו לוותר על רצונם לגור בירושלים.

השאלה החשובה השנייה איננה האם אוכלוסיית העיר מצטמקת, אלא כיצד השינויים משפיעים על תמהיל  האוכלוסיות והמגזרים בעיר. בשל העובדה שנשים ערביות וגברים חרדים משתתפים פחות בכוח העבודה, ובמקביל מדובר בשני מגזרים עם שיעור ילודה גבוה, שתי האוכלוסיות הללו הופכות את העיר לענייה ומתקשה יותר. יתר על כן, ישנה חשיבות לאומית לרוב ציוני בירושלים.

כדי להשיב על השאלה הזו ניעזר בפילוח מאזן ההגירה. גם כאן ניאלץ להשתמש בינתיים בנתוני 2014. מתוך 6,700 איש שעזבו את ירושלים בשנה המדוברת, כ־3,200 איש עזבו ליישובי הלוויין של ירושלים. כ־2,500 איש מעוזבי העיר ב־2014 הם צעירים חרדים. למעשה, כ־37% מהאוכלוסייה שעזבה את העיר היא חרדית, בזמן ששיעור החרדים בעיר הוא כ־35%. כלומר, בשנת 2014 העיר נעשתה מעט פחות חרדית בעקבות ההגירה הפנימית.

באופן כללי, אם נבחן את נתוני החלוקה לאוכלוסיות בירושלים נמצא שכ־34% מהאוכלוסייה הם חרדים, כ־33% ערבים וכ־32% דתיים, חילונים ומסורתיים (1% לא משויכים). חלקם של הערבים באוכלוסייה הירושלמית הלך ועלה במשך השנים, אולם 2014 הייתה שנת מפתח. בשנה זו לראשונה עלה שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית על זה של האוכלוסייה הערבית בעיר: 11,600 מול 8,300.

גם במאזן בין האוכלוסייה החרדית למגזר הכללי ישנו בסיס לאופטימיות. נתוני מערכת החינוך מצביעים על מגמה אפשרית לעיר בשנים הבאות. בחמש השנים שבין 2010 ל־2015 גדלה מערכת החינוך בירושלים בכ־14%. החינוך הממלכתי והממלכתי־דתי צמח בכ־7%, החרדי בכ־6% והערבי בכ־30%, אולם רוב הגידול במגזר הערבי נובע משיפור באיסוף הנתונים יותר מאשר בעקבות ריבוי אוכלוסייה.

הנתונים המלאים מלמדים אפוא כי אוכלוסיית ירושלים איננה מצטמצמת, וכי גם בניתוח של היחסים בין המגזרים – האוכלוסייה הערבית, שעד 2014 קצב הגידול שלה היה מהיר משל האוכלוסייה היהודית, נמצאת במגמת בלימה, וב־2014 היא צמחה בקצב איטי יותר מהאוכלוסייה היהודית. בין האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה החילונית והדתית ניתן לומר שנשמר סטטוס־קוו ביחסי הכוחות. וכל זה לפני שדיברנו על מגמות חיוביות של השתלבות החרדים והערבים בשוק העבודה.

______________

אלעד מלכא היה חבר מועצת העיר ירושלים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. כל העיסוק הסטטיסטי הזה מיותר לחלוטין, מסיבה פשוטה: כשניגשים לאבחן מצב של עיר, המבט צריך להיות על המטרופולין – העיר עצמה, פרבריה והישובים התלויים בה והמושפעים ממנה, ולא מוגבל לגבולות מוניציפליים סתמיים ושריריים. רוב מוחלט של העוברים לא עובר לאזורים אחרים אלא לישובי הסביבה, בגלל מחירי הדיור – שהם סימן לביקוש גבוה. מטרופולין ירושלים גדל ומתפתח ובשנים האחרונות הוא לגמרי בכיוון הנכון.

  2. אלעד יקר. יופי של מאמר אבל: אם את כותב "האוכלוסיה גדלב מהר יותר" אי-אפשר לומר "במספרים מוחלטים… אם זה מהר אז אתב מדבר על קצב הגידול ואם זה קצב – זה לא מספרים מוחלטים.

  3. כתבות ב"מידה" נוטות להסתמך על נתונים שניתן לגשת אליהם באופן מיידי. נסה להוסיף בבקשה קישורים לאותם "נתוני-למ"ס" שאתה מציין.
    תודה.

  4. הכותב מתייחס לנתוני הלידה והעולים בחלק הראשון העוסק בהגירה אך לא בחלק השני העוסק בתמהיל האוכלוסיה. ייתכן שהניתוח של החלק השני לא מדויק.

  5. כתבה מצויינת.

    שכחת דבר אחד –

    ערבים (בעיקר זוגות צעירים) שעוזבים את מזרח ירושלים לטובת ישובי הלווין הערביים שלה שבשטחים לא מדווחים על כך לרשויות כדי לא לאבד את התושבות הישראלית (את התעודה הכחולה).

    הרבה מאוד צעירים ערבים רשומים כמתגוררים בבתי ההורים שלהם בשכונות הישנות במזרח ירושלים כשבפועל הם גרים בשטחים.
    (כל מי ששמר במחסומי הכניסה לירושלים מהשטחים מכיר את התופעה של עשרות אלפי ערבים בעלי תעודות זהות כחולות שנוסעים בבוקר לעבודה בישראל/בירושלים וחוזרים בערב לבית בשטחים).

  6. כיועץ נדל"ן בירושלים,מברך על המגמה הפוזיטיבית,וכמי שמתמחה בשכונות הלוויין,הפריפריה,הקצה,והתפר של בירת ישראל,אכן אני מזהה עליה דמוגרפית לציון,וגם עליה של צרפתים,שמעדיפים את בירת ישראל,ורואים בה את ביתם,
    וכמובן עם חציבת המנהרה לגוש דן,ניתן לגור בנוחות בירושלים,ולעבוד ולבלות בעיר ללא הפסקה.
    בברכה משה שי הולילנד נכסים

  7. מי המייצגים את הריבוי הטבעי הגדול בירושלים? חרדים וערבים… כך שמספרים בתוך האוכלוסיה גדל עם השנים.
    העיריה מנסה להראות שהצעירים, והכוונה לחילונים, נשארים בעיר כתוצאה ממדיניות ראש העיר. התוצאה בפועל הפוכה – מס' החילונים בירידה מתמדת.

    כדאי לבדוק מספרי הגירה מהעיר בשנות השמונים – חמישית מהמספרים כיום.

  8. הבל מוחלט. די בנתוני הילודה כדי להבין שירושלים כבר איננה הולכת ומתחרדת. היא עיר חרדית עם מובלעות חילוניות. יש לשמור על המובלעות הללו בכל מחיר אם העיר הזו חפצה חיים. זהו לא רק אינטרס של המיעוט הנרדף של החילונים בעיר, אלא של החרדים בעצמם ובוודאי של פרנסי העיר. בלי חילונים העיר תגווע ברעב, שכן לא יהיה מי שיממן את המיסים העירוניים כאשר 90 אחוז מן האוכלוסייה החרדית איננה משלמת ארנונה. יש לשים קץ למצב שבו חילונים אינם יכולים לגור בשכונות חרדיות אבל חרדים בהחלט יכולים לגור בשכונות חילוניות. למטבע יש שני צדדים ודמו של הצד החילוני איננו סמוק פחות מזה החרדי. מכיוון שהמצב הוא ששתי התרבויות הללו שונות בתכלית זו מזו ולפחות אחת מהן איננה סובלנית לאחרת, יש להגן על השכונות החילוניות המעטות מאד שעוד נשארו באופן שתישארנה חילוניות למהדרין.