"פעם חשבתי שהפלסטינים הם הבעיה היחידה של המזרח התיכון"

השחקנית הישראלית־צרפתית היאם עבאס עומדת במרכז סרט חדש המתאר את אימת המלחמה בסוריה: "בכלל לא מדברים על הפלסטינים שנמצאים במחנות הפליטים בסוריה וסובלים מהשלכות המלחמה"

"אני לא אוהבת לזהות סרטים עם אומה". היאם עבאס. צילום מסך

היאם עבאס הייתה יכולה להיות אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע הישראלי, אך היא בחרה לעזוב את ישראל שבה נולדה ולעבור לצרפת. בפריז החלה בקריירת משחק בינלאומית, הקימה משפחה, ודבקה באופן מוחלט בזהות לאומית פלסטינית. כשהיא מדברת על מולדתה, היא מדברת על פלסטין; באירועים ובפרסומים רשמיים ההתייחסות אליה היא כאל "פלסטינית". כשאנחנו מדברים על נושאים הקשורים לישראל היא מתקשה לעצור את הזעם הרב על הישראלים העצור בה, אף שהיא חיה בפריז כבר קרוב לשלושים שנה, ולמרות שלא מעט מהצלחותיה הקולנועיות היו קשורות בדרכים שונות לישראל.

אחד הסרטים שהעלו את עבאס, בת ה־56, על מפת הקולנוע העולמית היה 'הכלה הסורית', סרטו של הבמאי הישראלי ערן ריקליס, שעמו צילמה מאוחר יותר סרט נוסף – 'עץ לימון'. בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין חוזרת השנה עבאס לעסוק בסוריה, מזווית שונה לחלוטין. היא מככבת בתפקיד הראשי בסרטו החדש של הבמאי הבלגי, פיליפ ואן לאוב, ששמו "Insyriated" (ניתן לתרגום כ"כלואים בסוריה"). הסרט, שצולם בביירות, מספר על יממה אחת בחייה של משפחה שהחליטה להישאר בדירתה בשכונת מגורים נטושה כמעט לחלוטין, הנמצאת בלב שטח קרבות בין מיליציות יריבות. עם המשפחה גר זוג נשוי צעיר, המתכנן לברוח מסוריה ולהצטרף למאות אלפי הפליטים המנסים להגיע לאירופה.

הסרט מעביר לצופים באופן עוצמתי ביותר, כמעט תיעודי, את אימת המלחמה האופפת את דירת המשפחה וחודרת לתוכה; את אווירת הטרור היומיומית, הקלסטרופוביה המוחלטת, הדילמות המוסריות, המבחנים הקשים וההחלטות שנכפות על חברי הקבוצה הקטנה, המנסה לשמור על שפיות ושגרת חיים בתוך הטירוף והזוועה. עבאס מגלמת את אם המשפחה, העומדת על כך שמשפחתה לא תעזוב את ביתה. במידה רבה, עקשנותה זו היא הגורם לאסונות המתרחשים במהלך הסרט. "כבר עזבתי פעם אחת את ביתי, ואני לא עושה זאת שוב", מצדיקה האם את החלטתה במהלך הסרט, בהתייחסות שניתן לקשר למצבם של הפלסטינים.

"האם את, כלומר האם, לא אחראית במידה רבה לכל מה שקורה בסרט?", אני שואל את עבאס. "משפט ששמעתי לעתים קרובות מאימא שלי היה 'אני לא עוזבת את הבית שלי'", משיבה השחקנית, "גדלתי עם המשפט הזה, ולכן אני מאוד מבינה את ההחלטה להישאר". ובכל זאת, עבאס עזבה את ביתה בתנאים שאין להשוותם כלל למלחמת האזרחים בסוריה. האם היא הייתה עוזבת היום שוב? "אינני יודעת. עזבתי כי הייתי צריכה לעזוב, וזהו. כך אני רואה את זה. אני לעולם לא מעמידה את עצמי מול השאלה ׳ומה אם׳. ׳אם׳ לא אומר לי דבר. אני היכן שאני. עשיתי וחייתי דברים מסוימים. כל יום בחיינו הוא הישרדות. יש לנו, בני האדם, אחריות מאוד גדולה שרובנו לא לוקחים על עצמנו. אני נוטלת את האחריות הזו בעבודתי כשחקנית. ה׳אם׳ בעבר וה׳אם׳ של העתיד אינם דברים שאני עוסקת בהם".

במאי הסרט, פיליפ ואן לאוב, מדגיש שהוא צילם את 'כלואים בסוריה' באופן שיעניק לצופים תחושה של סרט דוקומנטרי. "רציתי לעסוק בסיטואציה שיכולה להתרחש ביממה אחת, רציתי שהסרט יהיה פשוט ומיידי. האנשים בסרט עומדים עם הגב לקיר. אין להם לאן לפנות, אלא אם כן יחליטו לברוח ולהפוך לפליטים בעצמם. הם חיכו יותר מדי זמן, ועכשיו הם תקועים שם מבלי שיהיה להם כל עתיד במולדתם. כל הפליטים שמגיעים לאירופה רוצה לבנות כאן משהו חדש כי אצלם אין להם עתיד. רציתי שהסרט ייראה תיעודי. אני מאמין שסרטים תיעודיים ממשיים קרובים יותר לניתוח שכלי של המצב מאשר להפעלת הרגש. ראיתי את החדשות על סוריה. העובדה שאיש לא עושה דבר כדי לעצור את האסון הזה עוררה בי כעס גדול. החלטתי שאני חייב לעשות משהו כדי לפתוח חלון, שדרכו ניתן יהיה לראות את מה שקורה שם".

עזבת את המזרח התיכון לאירופה. איך את מרגישה באירופה של היום, בעיקר בצרפת?

עבאס: "אני מרגישה נהדר".

את לא חוששת ממה שקורה בצרפת, ממה שעלול לקרות שם?

"לא פחדתי כשהייתי בפלסטין, כשהחלטתי לעזוב? אם אהיה היום בארה"ב או באנגליה לא ארגיש פחד? אולי גרמניה שונה ממדינות אחרות, אך אינני דוברת גרמנית ולכן אינני מבינה את המתרחש כאן. האם מה שקורה בצרפת שונה מהמתרחש בכל מקום אחר בעולם? הראה לי מקום אחד שבו אפשר להרגיש בטוח".

אז למעשה 'כלואים בסוריה' הוא סרט על כולנו? כולנו כלואים במצב קשה?

"כן, אבל בהבדל שהסורים באמת חיים את מצב המלחמה האיום הזה כל יום. מבחינה מטאפורית אני מסכימה איתך, אבל בדיעבד אני לא יכולה לקבל את ההשוואה הזו, כי המציאות היומיומית מאוד שונה. אנחנו באירופה יכולים לצאת מהבית, ללכת לקולנוע. אולי תיהרג בהתקפה בפריז או בברלין, אבל אתה לא חי תחת סכנה כל יום, כל דקה וכל שנייה".

כפלסטינית, איך את מרגישה עם כל מה שקורה כיום במזרח התיכון?

"אני מאוד עצובה. תמיד חשבתי שיש לנו בעיה אחת במזרח התיכון, הבעיה הפלסטינית. עכשיו אני רואה שיש לנו עוד הרבה מאוד בעיות אחרות".

בישראל, כידוע, עולה מפעם לפעם סוגיית הפליטים הסורים והדרך שבה המדינה צריכה לנהוג בהם. רק לאחרונה עלתה החלטה לקלוט יתומים סורים בקרב החברה הערבית בישראל, זאת בלי קשר לאלפי הסורים שטופלו בבתי חולים ישראליים בצפון. עבאס, למרבה ההפתעה, דווקא לא מרוצה מהמגמה הזו. "אני חושבת שהישראלים צריכים להתמודד קודם כל עם ה'שִיט' שלהם, וסליחה על הביטוי. אני מאוד הייתי רוצה להיות נדיבה ביחס לסבלם של אחרים, אבל אני חושבת שיש סבל נוסף מתחת לסבל הזה. עדיף להפסיק את מה שקורה בגדה המערבית ולא לאמץ חוקי דיכוי אחרים כלפי הפלסטינים, לפני שפותחים דלתות באופן צבוע לאומה אחרת לבוא לישראל. אם הישראלים רוצים לעשות זאת, למה לא. אבל אותי זה מעצבן".

ואיך נשיאותו של דונלד טראמפ תשפיע על המצב?

"אני מאוד שמחה שהוא נבחר (צוחקת). אתה יודע מה? בוא נמתין ונראה. נתמודד עם סכנה אחת אחרי השנייה".

השפה האוניברסלית של הקולנוע

במאי הסרט, פיליפ ואן לאוב. צילום: אלדד בק

צילומי 'כלואים בסוריה' נערכו בביירות, במשך 23 ימים. עבאס כבר השתתפה בסרטים אחרים שצולמו בלבנון. "ביירות איננה מקום זר לי", היא אומרת. "כבר עבדתי שם. בפעם הראשונה שהגעתי אליה למדתי להכיר אותה. זה היה מאוד מרשים. אחרי שנים רבות של מלחמה, של ריחוק והפרדה, לפתע נשברו כל הגבולות ומצאתי מחדש את הגוף שלי, את הגוף האמיתי שלי. מאז התרגלתי אל ביירות ולמדתי להתמודד עם מה שהעיר הזו נהייתה".

לדבריה, העובדה שביירות הצליחה להשתקם ממלחמת אזרחים ארוכה יותר מזו שקורעת לגזרים את סוריה, איננה משרה עליה תקווה כלשהי בנוגע לעתידה של סוריה. "אי אפשר לדעת כמה זמן המלחמה הזו תימשך, ומה יהיה בסופה. בכלל לא מדברים על הפלסטינים שנמצאים במחנות הפליטים בסוריה וסובלים מהשלכות המלחמה".

עבאס, העומדת להשתתף בסרט ההמשך של הסרט ההוליוודי המפורסם 'בלייד ראנר', עובדת כעת על הסרטת ספר של כותבת לבנונית המציג מלחמה בעיני ילדים, וסרט נוסף על חייה ב"פלסטין" – שעליו היא עוד לא מוכנה לדבר.

"חוויתי בחיי מצבים מאוד שונים", היא מספרת. "הוריי היו מורים, ובמצבים של מלחמה נשארנו בבית ולא הלכנו לבית הספר. אבל מצבי המלחמה שחוויתי לא היו ארוכים כמו המצבים שעוברים על הסורים. בגלל העימות אצלנו, החינוך הפך לבחירה העיקרית של ההורים. בלי חינוך אינך שווה דבר. זה אחד הדברים שמקשרים בין החוויות האישיות שלי לסיפור של הסרט".

האם הקולנוע הערבי מגיב לדעתך למצב הקשה במזרח התיכון – בסוריה, בעיראק ובמצרים?

"אני חושבת שהקולנוע הערבי היום מנסה לשקף את המציאות העכשווית של העולם הערבי – המרידות, המלחמות, הבעיות החברתיות, הבעיות של הנשים. במאי קולנוע רבים מהעולם הערבי תוקפים נושאים שלדעתי הם חשובים מאוד בימים אלו".

ההתמודדות הקולנועית הזו נעשתה קלה יותר מאז 'האביב הערבי'?

"אני חושבת שדלתות נוספות נפתחו, אבל אני חושבת שבמאים שרצו בעבר לעשות סרטים על הנושאים הללו היו יכולים לעשות זאת, גם אם בדרך קשה יותר. הנסיבות אז היו קשות יותר. אגב, אני לא חושבת בהכרח שהנסיבות נעשו יותר קלות עכשיו".

'כלואים בסוריה', עם כל הביקורת שבו על המציאות הנוראה, היה יכול להיות סרט ערבי?

"סרט הוא סרט, ויש לו זהות משלו. אני לא אוהבת לזהות סרטים עם אומה. האומה של סרט היא הלשון שלו והסיפור שלו. זה הדבר החשוב בעיניי. אחרת למה לי להתעסק בסרטים הללו? אם הייתי רוצה לראות את עצמי כשחקנית ערבייה הייתי נשארת בעולם הערבי. אני חושבת שחלק מהשפה האוניברסלית של הקולנוע היא הזהות הרב־לאומית של סיפורים שאנחנו מספרים והאנשים שמאחורי הסיפורים הללו. המעניין בקולנוע הוא איך להציג מציאות בדרך פיקטיבית".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. היא לא ישראלית ולא צרפתית, מוסלמית שרוצה שמוסלמים אחרים יחיו במדינות מוסלמיות, חוץ ממנה כמובן,לה נוח לחיות בצרפת ולהתלונן

  2. הלו!!!!!!!
    זה מידה, או "שיחה מקומית"??? מה קורה כאן???

    קודם זה:
    http://mida.org.il/2017/02/14/%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%95%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%97%D7%93/

    ואחרי זה המאמר הזה? חוץ מהכותרת, הכל כאן מלא גידופים סמויים וגלויים נגד ישראל, מה הסיפור? ואת מי זה מעניין, ישנם הרבה דיפלומטים ערביים שמדברים על כך שפלסטין מענינת להם את הסבתא, ודווקא אותה העלובה בחרתם לראיין? מה הקטע?

  3. מתי הערבים "יקחו שיט", כדברי הגאונה הזאת, על מעשיהם הברברים?
    גם סבי נולד ב"פלסטין" ושכניו הערבים בירושלים העתיקה גירשו אותו ואת משפחתו בברבריות שלא תיאמן.
    משום מה הם לא נחשבים עד היום ל"פליטים" כמו שהצדיקה הזאת טוענת לגבי "בני עמה", אותם כמובן נטשה.

    אין גבול לצביעות של הערבים.

  4. "מידה" היא לא המקום לראיון הזה. יש מספיק במות שנותנות פתחון פה לשחקני קולנוע שמאלנים וטיפשים שכל כישרונם הוא לדקלם את התפקיד שנתנו להם. שמרו לנו את הפינה של "מידה" לנושאים משמעותיים ומעמיקים יותר. תודה

  5. הם עוזבים! הם הולכים! הארץ למעשה מתרוקנת אט אט
    כי זה לא המקום שלהם

    אחינו באים ובאים ובאים

    נצחנו