כך מתעללת המדינה בקשישים

הגורם האמיתי להתעללות בקשישים בבתי האבות איננו "היעדר פיקוח " או "הפרטה" מדומיינת, אלא בדיוק להפך: מעורבות ממשלתית בכל פרט שחונקת את שוק הסיעוד ואיננה מאפשרת ליזמים להתחרות על לב הצרכן

תמונות קשות. מתוך הכתבה בערוץ 2

התיעוד שהובא השבוע בערוץ 2 ובו נחשפה התעללות בקשישים בבתי אבות היה קשה לצפייה, אבל המידע על התופעה איננו חדש. כבר במאי 2011 התקיים בוועדת הכספים של הכנסת דיון על תעריפי האשפוז הסיעודי, ובו הביאה ח"כ שלי יחימוביץ תיאורים מזעזעים מהמתרחש בבתי האבות:

בהתחלה חשבתי שמישהו מגזים, אבל כבר שמעתי משלושה בתי אבות מכל מיני סוגים, ולאו דווקא מאלה שיושבים כאן, איך חוסכים, ואני אתן רק דוגמה אחת. להאכיל קשיש שעוד מסוגל לאכול בכפית, להאכיל אותו בכפית לוקח זמן. בסך הכול העובד הרי מרוויח 20.92 שקלים בשעה, שזה תעריף לשעה שכר מינימום. יש הרבה עובדים ויש הרבה שעות, כך שבכל זאת צריך להוזיל. הרי הם מחפשים מאיפה להוזיל, כי אין להם גם איך להפעיל את בית האבות. להאכיל בכפית לוקח זמן, אז מוותרים על האכלה בכפית ומורים לעובדים להאכיל ישירות לגרון בהאבסה, כמו פיטום אווזים. שמעתי את זה כבר מכמה וכמה מוסדות. זה מחריד, זה כואב, זה לא אנושי, אבל זה מה שקורה כאשר מרכיב הרווח הופך להיות חלק. זה קיים ושמעתי את זה כבר מכמה וכמה מוסדות. בהתחלה חשבתי שמישהו ממציא את זה כי זה זוועתי מכדי להיות אמיתי, אבל זאת פרקטיקה של חסכון בזמן. במקום בכפית, בצינורית ישר לגרון.

מהי הסיבה למצב המזוויע הזה? לדעת יחימוביץ' בפוסט שהעלתה השבוע, הכול נעוץ במניע הרווח: אם רוצים לחסוך, זה מה שקורה. כל הצרות מתחילות בהפרטה האכזרית, הגורמת לכך שתאוות הבצע של היזמים מביאה אותם לחסוך בעלויות ולהתעלל בחוסים. החזירו את בתי האבות לחסותה המיטיבה והמגוננת של הממשלה, קוראת חברת הכנסת הסוציאליסטית, וקשישי ישראל יזכו לטיפול רחום ומיטבי.

אבל יש כאן משהו מוזר: אנחנו הרי מכירים קצת את השוק הפרטי, ובדרך כלל לא מתעללים בנו בשביל לחסוך כסף. כשאנחנו מגיעים לסופר, האורות והמזגן לא כבויים אפילו שהפעלתם עולה כסף. כשאנחנו ניגשים לקופה, המוכר בדרך כלל לא צועק עלינו. אם אנחנו רוצים להחליף מוצר, בדרך כלל עושים זאת בלי לשאול שאלות. למה? כי מניע הרווח כולל את הרצון לרצות את הלקוח. אז מדוע כאן זה לא קיים?

התשובה היא שבתחום בתי האבות מניע הרווח נשאר כשהוא לבדו, אך מרכיב השוק החופשי – התחרות בין בעלי עסק על לבם של הלקוחות – נעלם ואיננו.

שוק פרטי? רק לכאורה

לכאורה, שוק בתי האבות בישראל הוא פרטי כמעט לחלוטין. מתוך 17,042 מיטות של אשפוז גריאטרי סיעודי בשנת 2014, רק 602 (4%) היו במוסד בבעלות ממשלתית, ו־108 (1%) בבעלות קופות החולים. השאר במגזר הפרטי, אם בחברות פרטיות (65%) או במלכ"רים (31%).

מקור: משרד הבריאות אגף גריאטריה, סיכום שנת 2014

אבל כל זה רק למראית עין. למעשה, הרוב הגדול של התחום – כ־70% – נמצא דה־פקטו בידי המדינה. כיצד? על ידי מוסד ה"קודים". ה"קוד" הוא תשלום שמשרד הבריאות מעביר לבית האבות (בתוספת דמי השתתפות של משפחת המאושפז) – כך וכך מאות שקלים ליום אשפוז, למשך כמה שנים. המעוניין ב"קוד" פונה אל משרד הבריאות, ממלא טפסים ועומד בתבחינים שונים, ואם יימצא זכאי הוא רשאי לבחור בית אבות מתוך רשימת מוסדות שהמשרד התקשר איתם, ובו יאשפז את קרובו הנזקק. רוב העול התקציבי נופל על המערכת הציבורית ולא על המאושפז – כ־2 מיליארד ש"ח לשנה, על פי נתוני 2014.

מקור: משרד הבריאות אגף גריאטריה, סיכום שנת 2014

המעיין במכרזים השונים לאורך השנים מגלה דרישות קפדניות ודקדקניות מאוד, העוסקות בתקינת כוח האדם, בפירוט קשיח של השכר לכל עובד בהתאם להסכמים הקיבוציים השונים, בתקינת ציוד ותכנון ועוד. מן הצד השני, לבית האבות אין כל יכולת לסרב לקבל מאושפז, אלא במקרים חריגים ביותר (תפוסה מלאה או הגשת בקשה מיוחדת למשרד הבריאות).

צירוף התנאים הללו יוצר בעיות חריפות ביותר, משום שאף שמדובר בחברות פרטיות, הן אינן פועלות במתכונת של שוק חופשי – מלחמה על לבו של הצרכן ושאיפה לחסוך בעלויות מבלי לפגוע בשירות. מתח הרווחים בשוק הזה נמוך בהגדרה, משום שהמחיר קבוע ואין יכולת לגבות מחיר גבוה יותר מהצרכן בעל ה"קוד", וממילא אין כל תמריץ ליזמים חדשים להיכנס לשוק הזה. באפקט דומה לזה המוכר ממקומות אחרים, כגון בפיקוח על מחירי השכירות, היזמים החדשים פועלים בעיקר בשוק היוקרתי המשוחרר מהסד הממשלתי הכובל, ומותירים את רוב הציבור לאנחות. הדבר בעייתי משום שבשוק קפוא שכזה (שבו תפוסתם של רוב בתי האבות קרובה ל־100%) אין לאף אחד תמריץ להציע שירות טוב יותר או להתבלט על פני האחרים.

כך אמר באותו דיון רון עוזרי, יו"ר בית האבות 'נווה הורים':

היוזמות לפתיחת בתי אבות חדשים שואפות לאפס. יש פחות מיטות, וזה לא תואם את דו"ח ה־OECD שאומר שצריך להתארגן לטיפול באוכלוסייה המבוגרת. יש פחות תחרות, והשירות אוטומטית יורד. כשיש יותר מיטות, השירות עולה וזה בלי קשר אפילו למכרז. זה מה שקורה בשטח… הרב ליצמן, אתם, משרד הבריאות, אתם המונופול בשוק. שבעים אחוזים מהמיטות הן שלכם ואנחנו תלויים בכם. השוק הוא לא שוק חופשי. זה לא שוק חופשי ואת זה תוציאו לכם מהראש. אנחנו במדינה סוציאליסטית.

מה יכולים בתי האבות לעשות כדי לא להפסיד? להעלות מחיר אינם יכולים; לשפר שירות כדי למשוך לקוחות הם לא צריכים (כי אין תחרות של ממש); לשכור כוח אדם זול יותר אסור להם (וגם לא להביא עובדים זרים). הדבר היחיד שנותר להם למרבה הצער הוא לחתוך עלויות במקום היחיד שבו הם יכולים לעשות זאת, כלומר באיכות השירות. זה מה שמוביל למצב של חוסר פיקוח פנימי הגורם לתיאורים המזעזעים של יחימוביץ' בדבריה המצוטטים לעיל, ולהתעללות כמו זו שנחשפה בערוץ 2. נראה שכתוצאה מחוסר התחרותיות, בתי האבות אינם מתייחסים למאושפזים כאל לקוחות שיש לכבד, אלא כנטל שיש לצמצם את נזקיו ככל הניתן; התמונות ממצלמות הסתר מדגימות זאת באופן קשה וכואב.

ובאשר לפיקוח, יש לשים לב: הפיקוח הממשלתי קיים לכאורה, ופקידי משרד הבריאות אכן מסתובבים ומעניקים ציונים (מופרכים, כך מתברר) לבתי האבות. אבל כיוון שאין תמריץ פנימי לפיקוח, אין לו תועלת מרובה. ממילא ברור שכל הקריאות ל"הידוק הפיקוח" הן קריאות ריקות: כל זמן שאין תמריצים לפעול לטובת הלקוח, פיקוח לא יסייע הרבה להעלות את הרצון לפעול אקטיבית לטובת הקשישים. מבט קל אל השוק החופשי – בתי האבות הפרטיים הפונים למגזר האמיד שאיננו זקוק ל"קודים" – מבהיר היטב את ההבדל.

להחזיר את הכוח לציבור

אז מה הפתרון? אפשר כמובן, כמו שרוצה שלי יחימוביץ', לכונן "ביטוח סיעודי ממלכתי לכל". אבל האם אותו ביטוח נפלא יפתור דברים? קשה לראות כיצד בדיוק: נראה שהוא רק יחמיר את הבעיות, כמו ביתר המקרים של הלאמת שירותים אזרחיים. עצמו את העיניים ודמיינו בית אבות ממשלתי: האם הייתם רוצים לחיות בו?

מעבר לכך, קיימת הבעיה הזניחה של הכסף. כאמור, המצב כיום, שבו 14 אלף איש מקבלים "קודים", גובה 2 מיליארד ש"ח מהתקציב (יצוין כי מרבית הקשישים בישראל . להרחיב זאת למספר מאושפזים גדול עוד יותר – ויחימוביץ' בוודאי תרצה גם להגדיל את התקציב לכל "קוד" – יגיע למיליארדים רבים בכל שנה. בהתחשב במספר הקשישים ההולך וגדל מדי שנה, מדובר בבור תקציבי שאין שום יכולת לכסות אותו.

נראה שאין ברירה אלא לחזור לדרך המלך: לשחרר את השוק לתחרות, ולאפשר לבנות בתי אבות לא רק למגזר העשיר אלא לכל המגזרים. יש להחזיר את הכוח לידי הציבור, ולתת לציבור לממן בעצמו את האשפוז של קרוביו, על ידי ביטוחים שהוא יבחר ובתי אבות שהוא ישלם עליהם. רק כך התחרות על לבו של הצרכן תתורגם לאיכות גבוהה יותר של טיפול, כמו בתחומים אחרים שאנחנו מכירים.

ומה לגבי קשי היום, אלה שידם אינה משגת? ודאי שיש לדאוג להם באמצעות מערכת סעד או צדקה כזו או אחרת. אבל מצב שבו 70% מהשוהים בבתי האבות נתמכים בידי הממשלה אינו תקין בשום מובן שהוא; האם 70% מהציבור הם קשי יום שאינם יכולים לדאוג לעצמם? ככל שהמדינה תחזיר את הכוח לידי הציבור, אנשים יוכלו לדאוג יותר לעצמם, בביטוחים סיעודיים (פורמליים או לא־פורמליים; גם משפחה דואגת היא ביטוח שכזה), והתחרות על לבו של הצרכן תצמצם את מוראותיה של המערכת הממשלתית הנוכחית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

    1. שיטת הוואוצ'רים אין הבדל זה פשוט מה שאני גם חשבתי. אמנם יש הבדל יחיד שבחינוך פרטי אין מגבלה על מחיר של הבית הספר כך שמותר להם לגבות כמה שהם רוצים. בניגוד לכתבה אני חושב שהמצב נכון להיום טוב אמנם צריך יותר פיקוח וייתכן שצריך להוסיף כסף ותקנות נוספות. ולמה שאתה מגדיר שכל הרווח של הבית אבות זה איך לקצץ וזה יהיה על חשבון הסיעודי עדיין גם בפרטי זה יכול לקרות כאשר בית אבות שלא מחזיק את העשירונים העליונים לא יוכל לבקש הרבה כסף וינסה לקצץ בשירות שאינו נראה.

    2. אין כאן שובר אלא האזרחים משלמים על בתי האבות בלי התערבות של המדינה.

  1. יש בנוסף זכאות לשעות טיפול על ידי אזרחי מדינה או עובדים זרים. התחום מושחת מאוד. מי שידו לא משגת להעסיק עובד זר אין לאברירה ללכת לבית אבות אחרי התעללות במשפחה על ידי עוסים.
    פעם לפני 25 שנים היו סתי אבות פרטיים שלא עמדו בתנאים של משרד הבריאות. אין מספיק מעליות וכדומה. המוסדות המסודרים בניירת גם אז היו. הם היו למסקנים ביותר דרך קוד. יש שם מעליות , רמפות , רופא תורן, אחןת ראשית ו מלאדברים אחרים מחויבים על פיחוק. אבל גם על אוכל חוסכים.

  2. אני בעד להכניס יזמים פרטיים איפה שאפשר(גם בתחום בסיעוד), ויחד עם זאת אני לא רואה איך מעגל הגיל השלישי יוכל בזמן הקרוב להסתמך על שוק פתוח בלבד , אני בעד מקסימום חופש אך יש קהלים שהמדינה צריכה לתמוך בהם כמו אנשי ביטחון ואנשי ביטחון בדימוס(צבא משטרה), אך גם סביבה שנמצאת בסיכון למציאות המתפתחת לנגד עינינו ובניהם, ילדים קטנים מתחת לגיל 10, נשים לילדים מגיל 10 ומטה , וקשישים.
    שיבינו את הגיון הפשוט הזה!

  3. צריך לבחון היטב האם מה שעובד בסופרמרקט ובבית קפה, יכול לעבוד גם בבית אבות.
    הקשישים אינם לקוחות רגילים, שאם המוכר יתייחס עליהם בצורה מחפירה הם יעזבו.
    מעבר בין בתי אבות הוא צעד קשה, שרוב הקשישים לא יעשו אותו בקלות, גם אם בבית אבות אחר התנאים טובים יותר.
    במקרים רבים, מדובר בקשישים תשושי נפש, שלא יכולים לדאוג לעצמם. ובן משפחה, שמבקר מדי פעם, לא בהכרח שיבחין ביחס. אפילו אם הקשיש מתלונן בפני בן המשפחה, לא תמיד ברור האם זו סתם נרגנות שנובעת ממצבו הכללי, או שהתלונות חמורות ומוצדקות.
    נקודה נוספת, היא שכאשר אין לקשיש כסף לדאוג לעצמו לבית אבות, אי אפשר לומר לצאת לעבוד כדי לא להתתמך ע"י הציבור. גם אם הייתה לו אפשרות לחסוך כשהיה צעיר, והוא לא ניצל אותה, כעת מאוחר מדי.

  4. קודם כל צריך לבדוק את שיטת הקודים. הרי אנחנו מכירים את הסטטיסטיקה לפיה ל-70% ממשקי הבית במדינה יש דירה בבעלותם, כאשר אצל מבוגרים האחוז גבוה יותר מהממוצע. זה לא מסתדר עם כך שהממשלה נותנת מימון ל-70% מהקשישים הסיעודיים.

    בדיקה באתר משרד הבריאות מראה שהנוהל מאפשר מתן קוד גם אם יש בבעלות הקשיש דירה והוא לא מוכר אותה כדי לממן את האשפוז הסיעודי. כל מה שהמשרד יבקש זה לקבל את דמי השכירות מהדירה, וזאת כמובן דרישה מגוחכת. דמי שכירות שנתיים כיום מהווים בערך 5% משווי הנכס, והאשפוז הסיעודי הממוצע לא עולה על 5 שנים. אז עולה מכך שמשרד הבריאות מבקש לכל היותר 25% משווי הדירה שבבעלותו של הקשיש בתמורה להשתתפותו במימון האשפוז הסיעודי, במקום לדרוש שהדירה תימכר או לכל הפחות תועבר להסדר משכנתא הפוכה שבמיוחד עבור ישישים מופלגים וסיעודיים מאפשר לקבל סכום חודשי גבוה פי כמה משכר דירה.

    נראה אם כן, שלחייב את המטופלים למכור את הדירה שלהם או להכניס אותה למשכנתא הפוכה יפתור את בעיית של עשרות אחוזים מהמאושפזים הסיעודיים כיום ויקל מאוד על המדינה להשתתף במימון מלא של המיעוט שאין בבעלותו דירה (ורישומי הטאבו מראים שלא הבריח דירה בעשור האחרון לבני משפחתו).

  5. בישראל 90% לא יכולים להחזיק את עצמם לבד בבית אבות.
    מדינה מוכת מיסים, בלי פנסיה ועם קצבת זקנה מגוחכת.

  6. כל הקישקוש הזה שכתבת מתבסס על "בוא נשווה בין בית אבות לסופרמרקט" , כי כשאתה בבית אבות אתה יכול כל רגע להסתובב ולצאת לסופר שליד או למכולת או לקניון או להזמין באינטרנט, ממש כמו בית אבות. עילוי אתה.

  7. הבעיה היא שהלקוח האמיתי הוא הקשיש – והלקוח הזה לא בהכרח יכול לעזוב בקלות את המוסד הסיעודי. במילים אחרות אין לו באמת יכולת בחירה להעניש את המוסד שהתנהג אליו לא יפה. גם הקשישים בכתבה לכאורה יכלו להתלונן לבני המשפחה שלהם – אבל הם פשוט פחדו או שחלקם לא במצב נפשי כדי להתלונן.

    בעיה נוספת – בשוק ללא סבסוד תמיד יש לקוחות שרוצים לקבל אבל לא מקבלים. כלומר קשישים שימותו ברעב או מחוסר טיפול. נקודה נוספת – לפי עדות האח שחשף את הנושא הוא 13 שנה בתחום ורק במקום הזה הוא נחשף לכזה מצב מביש – כלומר יש כאן התנהלות לא טובה של המקום – לאו דווקא של כל המערכת.

  8. אתה סותר את עצמך. אם 70% לא צריכים את המדינה הם יכולו להקים פתרונות אחרים כמו בתי אבות פרטיים, או טיפול בבית. למרבה הצער כנראה שיש די הרבה אנשים שלא יכולים לתמוך בקורביהם החולים כולל טיפול ותרופות.