מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

הסכם אוסלו כהסדר קבע

אין מקום למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, ומאידך אסור להגיע למצב של מדינה דו-לאומית. הדרך היחידה להבטיח שקט וביטחון יחסי בנקודת הזמן הזו היא חיזוק ושימור המצב הקיים

רווחה פלסטינית היא אינטרס ישראלי; אילוסטרציה. צילום: סלימאן חדר, פלאש90

אני יותר ממסכים עם מאמרו של אריה כפירי בזכות הסטטוס קוו, שפורסם לפני כשבוע מעל במה זו. המאמר מביע עמדה מקורית החורגת, סוף סוף, מהעמדות הכול כך צפויות של השמאל והימין. כפירי אינו מסתפק בביקורת העמדות של הימין והשמאל, הוא גם מציג הצעה צנועה וריאליסטית שאינה נגועה בחלומות שלום ובפתרונות קסם, ומשאירה בידינו לעתיד את מרבית האופציות פתוחות.

"מה יעשו היהודים"

כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ופגישתו עם נתניהו נתפסו בישראל כמעט כ"אירוע קוסמי" בתולדותיו של הסכסוך בין ישראל והפלסטינים. אמירותיו של טראמפ מפורשות על ידי אמנון אברמוביץ' ודומיו כהזדהות מוחלטת עם "שלום עכשיו", ואילו פרשני הימין שומעים בדברי טראמפ "רגע היסטורי" של הזדהות ארצות הברית עם שדולת ארץ ישראל. שוב התברר ש"איננו רואים את הדברים כמו שהם אלא כמו שאנחנו".

ההתרגשות עומדת בסתירה לאמירתו של בן גוריון: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". בן גוריון צדק: הבעיה העיקרית של ישראל אינה עמדתם של ארצות הברית ואירופה, אלא בחוסר מטרה, תוכנית ומפת דרכים ישראלית מוסכמות על השמאל והימין, או לפחות על הקואליציה הממשלתית. קשה לבקש תמיכה לעמדה שאינה קיימת, וקשה להתקדם כשאין מטרה מוסכמת. התלות בעמדות ארצות הברית ואירופה נתפשת כסיבה והזדמנות לדחות שוב ושוב את קביעת המטרה הישראלית.

הדחיינות בת חמישים השנים של קביעת המטרה הישראלית, נעשית באמירה ש"לא מגלים את הקלפים לפני משא ומתן רציני לשלום", ולמעשה מחוסר יכולת של השמאל והימין להגיע למטרה מוסכמת על… כל חלקי הקואליציה שלהם.

היותו של הסכסוך מרכיב עיקרי במאבק הפוליטי בין השמאל לימין מביא את שני הצדדים להתעלם מעובדות מביכות. הימין מתעלם ממיליוני הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. השמאל מתעלם מכך שאין פרטנר, שהסכם שלום בלתי אפשרי, שהטרור לא עתיד להסתיים ושהנוכחות הצבאית הישראלית ביהודה ושומרון חיונית, ותהיה חיונית עוד שנים רבות, לחיים במדינת ישראל.

בעד אוסלו

"חוק התוצאות הבלתי צפויות" קובע שכל פעולה משמעותית ומורכבת תביא לתוצאות בלתי צפויות. כך קרה גם להסכם אוסלו.

התוצאה של ההסכם אינה דומה לכוונה של יוזמיו הישראלים, יוסי ביילין ושמעון פרס. התוצאה אינה שלום וגם לא שתי מדינות, אלא רשות פלסטינית, "מדינה מינוס", על מחצית השטח של יהודה ושומרון; רשות ללא צבא, שצה"ל פועל בשטחה במידת הצורך. הפתרון אינו אידאלי, אולם הוא משחרר את ישראל משליטה על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות וגם מהאלטרנטיבה של מיליוני אזרחים ערבים בעלי זכויות, במדינה דו-לאומית.

הסכם אוסלו מאפשר לפלסטינים את מרב השלטון העצמי שאינו מסכן את קיומה ובטחונה של ישראל.

בינתיים

בינתיים, שמירתו וטיפוחו של הסטטוס קוו נכונים לישראל ומשאירים בידיה אצת מרב האופציות לעתיד בלתי ידוע באזור סוער.

אך שמירת הסטטוס קוו אין פירושה קיפאון והימנעות ממעשה.

ניתן לפתח, ואולי גם להשיג בהדרגה הסכמות לגושי ההתיישבות הכוללים בעיקר את כל בקעת הירדן, צפון ים המלח ומדבר יהודה; וכן את גוש עוטף ירושלים, ובמסגרתו מעלה אדומים, כפר אדומים, גבעת זאב, פסגת זאב, נווה יעקב, גבעון ובית חורון, גוש עציון מביתר עד תקוע, גוש חוצה שומרון מאלקנה עד מעלה אפרים, גוש דרום הר חברון, וגוש קרני שומרון-קדומים.

אין מקום למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, אך צריך לעזור, ביחד עם ארצות הברית ואירופה, ביצירת תעסוקה ובפיתוח כלכלי של הרשות הפלסטינית שבאזורי A ו-B. שיפור רמת החיים של אזרחי הרשות הוא גם אינטרס ישראלי.

בשיתוף גורמים בין לאומיים ניתן לפתח בשטחי הרשות תשתיות מים, חשמל, תקשורת, תחבורה וביוב. ככל שירשה המצב הביטחוני יתאפשרו גם שיפור והקלה בתנועה בין ערי הרשות ויצירת רצפים טריטוריאליים ביניהם.

בעתיד יהיו תושבי יהודה ושומרון אזרחי הרשות, או אזרחי מדינה ירדנית-פלסטינית.

אין בכל הדברים האלה הצעה להסכם שלום, ואפילו לא הצעה להסדר מוסכם עם הרשות הפלסטינית. זאת רק תמיכה בסטטוס קוו והצעות פעולה צנועות לחיזוקו ושמירתו.

עוד משהו

"פסימיסט רואה את הקושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה את ההזדמנות בכל קושי" — ווינסטון צ'רצ'יל.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. אולי זה הזמן להעלות שוב את ההצעה של ד"ר מרדכי קידר להקמת 6-7 אמירויות שונות שעומדות בפני עצמן. אמירות חברון, אמירות שכם, אמירות ג'נין וכו'. פתרון כזה מתאים יותר לאופי ולתרבות הערביים. והיתרון בכך שמדובר בתת-מדינות קטנות שאינן מהוות סכנה משמעותית לימדינת ישראל.

  2. שיפור רמת החיים של אזרחי הרשות הוא *לא* אינטרס ישראלי!
    לחימה דורשת משאבים. אנשים רעבים לא נלחמים באופן יעיל
    כבר הוכח מספר רב של פעמים בהיסטוריה של ישראל ושל העמים שרווחה כלכלית לאויב מאוששת אותו לסיבוב איבה נוסף.

    אם יחשיבו את הנזקים הכלכליים שגורמים העובדים ערבים בישראל בפשיעה כלכלית (גנבות בחקלאות, גנבות כלי רכב, חבלה במבנים בבניה) יחד עם ניזקי הפשיעה הפלילית (אונס ואלימות) והבטחונית (טרור). יובהר שהעסקתם כבר שנים רבות לא כדאית למשק הישראלי. גם חלק גדול מחברות הביטוח, המשטרה, מערכת המשפט, ושרות בתי הסוהר מתפרנס מנזקים אלו.

    הפיגור בענפי הבניה והחקלאות נובע מכך שעובדים יהודיים לא רוצים לסכן את חייהם בעבודה משותפת עם ערבים. היחידים שנהנים הם סידרה של מושחתים בממשל הישראלי שמקבלים עמלות על העסקת העובדים הערבים – החקלאי והקבלן מעדיפים עובדים זרים, אך מונעים זאת מהם.

  3. אני באמת לא מצליח להבין. איך אתה יכול לומר שהן הימין והן השמאל מתעלמים מהמציאות, ואז – להתעלם מהמציאות?! זה לגמרי נשגב מבינתי. אתה מנסה להציג "תמונה מאוזנת"? כי אם כן – אתה לא מצליח.
    אם למשל אתייחס לסיפא במאמרך לפי נקודות:
    "בינתיים, שמירתו וטיפוחו של הסטטוס קוו נכונים לישראל" – אין סטטוס קוו, מעולם לא היה. הערבים מעולם לא קיבלו את נוכחותו כאן ולעולם לא יקבלו. הם פעלו, פועלים עדיין, ועל פי כל הסימנים ימשיכו לפעול – נגדנו. הפעמים היחידות בהן נדמה כאילו יש איזשהו "סטטוס קוו" מדומיין הוא כאשר הערבים עושים פסק זמן שיטתי וטקטי משום שכרגע לא הזמן לפעול, אבל בעוד חודש/שנה/חמש שנים תהיה עוד הזדמנות. או לחילופין כאשר אנחנו מדמיינים אותו תוך התעלמות ממה שהערבים כבר עושים ממילא. אני לא קורא לזה סטטוס קוו וגם לא ברווז.
    "ניתן לפתח, ואולי גם להשיג בהדרגה הסכמות לגושי ההתיישבות" – ראה א'. לא קיבלו, לא מקבלים ולא יקבלו את נוכחותו בשום קונסטלציה. למעט באופן זמני כי אין להם ברירה או יכולת להזיז אותנו. לא תהיה הסכמה ואתה מודה בזה בעצמך. אם אתה מתכוון על יצירת עובדות בשטח – דיינו. רק צריך לוודא שהן יחזיקו 100 שנים לפחות, כי לנקמת דם מוסלמית אין תאריך תפוגה. אחרת אני לא יודע על מה אתה מדבר, באמת.
    "אין מקום למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, אך צריך לעזור…שיפור רמת החיים של אזרחי הרשות הוא גם אינטרס ישראלי" – זה חטא העיוורון לצד חטא ההתנשאות. עיוורון משום שארה"ב ואירופה מחזיקות באינטרסים משלהם; לפעמים הם משתלבים עם שלנו ולפעמים לא, אבל אין בינינו תמימות דעות "ויהי מה" וכנראה שגם לא תהיה כי באיזו מערכת יחסים יש? וזה עוד לפני שמדברים על ההטיות האינהרנטיות לאותם "חברים טובים" שלנו, שלפעמים מתנהגים כפחות משותפים עסקיים מקריים. לגבי ההתנשאות, אתה מדבר על "אזרחי הרשות" כאובייקטים שאינם מחזיקים באינטרסים, יכולות, מוטיבציות ואג'נדה משלהם, אלא כבובות שאנחנו פועלים כלפיהן. זו לדידי, אחת מטעויות הייחוס הקשות של המערב כלפי הערבים. אנחנו לא רואים בהם סובייקטים אקטיביים, אלא לכל היותר זומבים פסיביים שמגיבים לגירויים חיצוניים. מעבר לזה שמאוד מגוחך בעיני לדבר על האינטרס שלנו לגרום לכך "שלהם יהיה טוב". האינטרס שלנו הוא שלנו יהיה טוב. ומה שאתה עושה זו השלכה שגם לא תופסת במבחן המציאות (משום שכשבונים תשתיות ומספקים תעסוקה ונותנים חינוך וכו' – זה מתפוצץ בפנים, להם ולנו, לפעמים מילולית). ונקודה נוספת בהקשר זה – יש כאן רמז דק כפיל לאותה גישה עקומה וכל כך פופולרית לפיה "אם רק יהיה להם טוב אז הם יפסיקו לרצוח". מבזק חדשות – הם לא רוצחים ומשתוללים כי הם עניים/אין להם חשמל/לקחו להם את הפלייסטשיין. לא. הם עושים את זה מתוך תפיסת עולם שלמה, מבוססת על האיסלם והתרבות הערבית, לפיה אנחנו האויבים שלהם בלי קשר למעשים שלנו. זה נקרא גזענות ערבית וטוטליטריות איסלמית וזה לא תלוי בנו, אז אל תבקש מאיתנו כלום. זה דומה בדיוק לתפיסתו של השמאל את הימין – השמאל בטוח שרק הוא מחזיק בתפיסת עולם שלמה ומסודרת, בעוד הימין מתבסס על רגש זמני והתנהגות עדרית. וזו אחת הסיבות שהשמאל מפסיד עכשיו בצרורות – משום שהוא לא מוכן להודות בזה שאפשר לא להסכים עימו, ולעשות זאת מתוך תפיסת עולם סדורה ולאחר מחשבה וניתוח מעמיק. ואתה עושה את אותו הדבר בלי לשים לב; הערבים לא מסכנים בגלל המערב – הם מסכנים כי הם מקבלים החלטות שגויות פעם אחר פעם ומחזיקים בתפיסות עולם עקומות, פרימיטיביות וגם אלימות. זו לא אשמתנו וגם אין בידינו את הפתרון. אז די כבר.
    וכן הלאה וכן הלאה.
    ומעל לכל – אתה תומך באותו מצג שווא מנוול שלפיו רעיון "שתי המדינות" הוא משהו חדש, שנולד סביב הסכם אוסלו (בלי קשר לאם אתה מסכים או מתנגד לרעיון עצמו). זה שקר גס וכולנו יודעים זאת – הרעיון הזה החל, לכל המאוחר, סביב ועידת סן-רמו והחלטת המנדט בשנים 1920-1922 והמשיך להתקיים לכל אורך השנים, דרך ועידת פיל, דרך החלטת החלוקה של 1947 וכו' ועד ימינו. היהודים אמרו תמיד כן, לכל הצעת חלוקה, למרות שמשום בחינה לא היו מחויבים לעשות זאת (חוקית, הסטורית, מוסרית ואפילו דתית ותרבותית). הערבים אמרו תמיד רק לא, בהיפוך מושלם לגמרי ביחס לגישה היהודית (לא מגיע להם כלום, משום בחינה, והם עדיין לא מקבלים שום פשרה).
    אין טעם לסבך סיפור שבבסיסו הוא די פשוט. יש סיבה שהיהודים אומרים תמיד כן, והערבים אומרים תמיד לא. רמז – זה לא תלוי ביהודים.
    אתה רוצה לדבר על סטטוס קוו? אני רוצה לדבר על המשך חיזוק ישראל עד אשר ייווצר סטטוס-קוו שבמסגרתו הערבים כאן הופכים לבלתי רלוונטיים. ואז יהיה לנו שקט ונוכל להמשיך לפתח את ההייטק, הרפואה, התיירות, המדע ושאר הדברים האיומים האלה שהיהודים נוטים להתעסק בהם, אם רק מניחים להם לנפשם. מה אתה אומר?

    1. תגובה נהדרת.
      אפילו בכתבה זו לא ברור מהו הסטטוס קוו – האם כולל הקפאת בניה? האם מאפשר כיבוש זוחל על בסיס בניה לא חוקית של פלשתינאים? האם מאפשר מימון של הבניה הזו ע"י האיחוד האירופאי? האם מאפשר פעילות ארגונים המייצגים אינטרסים של ממשלות זרות?
      כי אם התשובה לאלה היא שלילית, הרי שאף אחד מהיעדים אותם ציינה הכתבה לא ניתן יהיה להשגה. ואם התשובה היא חיובית, הרי שמדובר בסטיה מהותית מהמצב הנוכחי (בו אנו מצויים מזה מספר שנים). אין דבר כזה סטטוס קוו כשצד אחד מנסה באופן אקטיבי לשנות את המציאות והצד השני מתנהל כאילו הכל מובן ומוסכם. לצערי, ישראל כרגע נוהגת כאחרון מבין השניים.

  4. "אין מקום למדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית, אך צריך לעזור, ביחד עם ארצות הברית ואירופה, ביצירת תעסוקה ובפיתוח כלכלי של הרשות הפלסטינית שבאזורי A ו-B. שיפור רמת החיים של אזרחי הרשות הוא גם אינטרס ישראלי"

    כבר עשרות שנים 'עוזרים' לפלסטינים ללא הועיל. עברו גם יותר מ-20 שנה מאז הסכם אוסלו, ובניית ה'מדינה' (?) שלהם מתנהלת בעצלתיים, במקרה הטוב. למעשה, לא ברור כי ישנה התקדמות בתחום הזה בכלל. הרושם הוא שהם עסוקים כבר כמעט מאה שנה יותר בלהרוס לנו, מאשר לבנות לעצמם. הפתרון הוא פשוט: הפרדות עד כמה שאפשר. כולל מניעת תעסוקה בישראל והמנעות מלהשקיע אפילו אגורה בסיוע לרשות, המהווה כעין חור שחור לכל סיוע שנכנס.

  5. אם אוסלו הוא הפתרון. למה להתעקש על כל התנחלויות שמחוץ לגושים?

  6. לארה"ב ולאירופה יהיה הרבה יותר קל ללחוץ על הירדנים (או על מדינה ערבית אחרת) לאזרח את ערביי יו"ש, מאשר ללחוץ על ישראל ועל הרשות הפלסטינית להגיע להסכם כלשהו.
    במצב כזה – הם יוכלו להמשיך להתגורר בישראל במעמד תושב – כל עוד ולא עסקו בטרור

  7. שימור הסטטוס קוו – הקו הקבוע של השמרנים הקיצוניים.
    ולכן הם תמיד מפסידים.
    לצערינו, הם מפסידים כמעט תמיד לטובת הפנטזיונרים, כלומר השמאל.
    סטטוס קוו לעולם איננו נשמר. הוא תמיד ננגס – בקצב כזה או אחר. והנה, לראיה, ההסכמה של יהודה הראל עם המצב שהתבסס כאן כעבור 20 שנות אסון אוסלו.
    זה גם מה שקורה לנתניהו בעקביות. למשל, סוף סוף יש לנו בית לבן אוהד, לכל הפחות לא לוחץ, וכנראה שהיה שמח אפילו לראות אותנו קופצים קדימה ומצדיקים את האמון שלו בנו כבת ברית חזקה. ומה אנחנו עושים? משכנעים את עצמנו מעל כל במה, שדווקא עכשו חייבים להוריד פרופיל, לא להסתכסך, לא להסתבך, לא להיראות כאילו אנחנו לא מסוגלים "להסתדר" עם אף אחד. ולכן דווקא עכשו יש להכנע, לוותר על כל נסיון לשנות דברים לטובתנו, ולהסחף לאבדון ברגישות ובנחישות.