למרות הברדק, השיטה של טראמפ עובדת

החודש הראשון של טראמפ בבית הלבן מלמד שדווקא השילוב בין נשיא ישיר ולא שגרתי לצוות מנוסה ושקול עשוי להניב תוצאות חיוביות בזירה הבינלאומית

הנשיא טראמפ עם שר ההגנה ג'יימס מטיס (מימין) וסגן הנשיא מייק פנס

בלב צוות מדיניות החוץ של דונלד טראמפ טמונה סתירה בולטת. מצד אחד הוא מורכב מאנשים בעלי ניסיון, שיקול דעת ונטייה להמשכיות. כלומר, כולם נטועים עמוק בתוך ערכי הזרם המרכזי בתפיסה הבינלאומית של ארה"ב, כפי שהיא באה לידי ביטוי מאז שנת 1945. למעשה, כל אחד מחברי הצוות – ראשי מחלקת המדינה, המשרד לביטחון פנים, ה־CIA ובמיוחד שר ההגנה ג'יימס מאטיס – היה יכול לשרת גם בקבינט שהיה מורכב, נניח, על ידי הילרי קלינטון.

מצד שני, המפקד העליון נמצא בקוטב ההפוך; טראמפ הוא אדם חסר ניסיון, חסר גבולות ולא שגרתי. ההצהרות שהוא משמיע על כל דבר ממשיכות להטריד ולזרוע בלבול – החל במדיניותו לגבי 'סין האחת', עבור בפתרון 'שתי מדינות לשני עמים' בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובצורך להכניס שינויים בברית נאט"ו, וכלה בפגעי הסחר החופשי.

השאלה שעולה מאליה היא: האם הסידור הזה יכול בכלל לעבוד? באופן מפתיע, התשובה עד כה היא: אולי כן.

מרחב הדגימה הוא קטנטן, אבל קחו לדוגמה את הגיחה לגרמניה. טראמפ שלח את הילדים הגדולים בצוות שלו – סגן הנשיא פנס, שר ההגנה מאטיס, ראש המשרד לבטחון פנים ג'ון קלי ומזכיר המדינה רקס טילרסון – לכמה שיחות בגרמניה, כדי לאותת לבעלות הברית המתחסדות כרגיל על כך שאמריקה נותרה מחויבת לביטחון אירופה. הם רמזו לתלונותיו הקולניות של טראמפ בנוגע לטפילות של בעלות הברית, במיוחד לנוכח ההשתמטות מנשיאה בחלקן בנטל ההגנה עליהן.

בתוך ימים הכריזה גרמניה על תוספת של 20 אלף חיילים לצבאה. נראה שגם מדינות אירופיות קטנות יותר ישימו לב לסידור החדש והקלאסי של השוטר הטוב מול השוטר הרע: השרים מייצגים המשכיות במדיניות החוץ, אך הבוס שלהם מטיף ל'אמריקה תחילה'. המסר: צריך להתייעל.

ג'ון האנה מ'הקרן להגנה על דמוקרטיות' טוען שאסטרטגיית הדחיפה והמשיכה עשויה להצליח מול יריבים וידידים כאחד. בשבת שעברה הודיעה סין כי לא תייבא עוד פחם מצפון־קוריאה עד סוף 2017. השוק הסיני מהווה שליש מכלל הייצוא הלאומי של צפון קוריאה, וזוהי מכה עצומה לכלכלתה.

נכון, אחת הסיבות לכך היא הזעם הסיני על הרצח המתריס של אחיו־למחצה של קים ג'ונג און, שחי תחת חסותם. ואף על פי כן, החרם הוכרז כמה ימים לאחר הפרובוקציה הצפון־קוריאנית בשיגור הניסיוני של טיל בליסטי, וזמן קצר לאחר שהחלה כהונתו של הנשיא האמריקני שכבר הוכיח כי הוא יכול לנהוג בזלזול ובאופן לא צפוי כלפי הרגישויות הסיניות. התלבטותו באשר לסוגיית 'סין האחת' הפתיעה את בייג'ינג. טראמפ גם גינה בתוקף את ההתפשטות הסינית בים סין הדרומי וניהל רומן ראוותני עם ראש ממשלת יפן, מה שמטריד את הסינים בוודאות. הרבה דברים מקופלים בחרם של בייג'ינג על פיונגיאנג, ובהם גם הנהון כלפי וושינגטון.

הדבר מצביע על כך שההרכב המוזר והצורם של הצוות האמריקני לביטחון לאומי – סגנים 'רגילים' ומעליהם בוס 'מופרע' – עשוי לשחזר את המורשת הניקסונית הוותיקה של 'תאוריית המטורף'. היריבים מתחילים ללכת על ביצים כשהם חושדים כי נשיא ארה"ב הוא בלתי צפוי, לעתים פזיז, ומסוגל אפילו להיות מסוכן באופן מטורף. הנרי קיסינג'ר, בשיתוף פעולה של ניקסון, ניסה יותר מפעם אחת לנצל את התפיסה הזאת כדי להפעיל לחץ על יריבים.

אנשיו של טראמפ כבר הצליחו למתן את התקפי השטות שלו. טראמפ טען במשך שנים שהיינו צריכים לקחת לעצמנו את הנפט של עיראק. ביום ראשון שעבר, בבגדד, מאטיס נסוג מכך ואמר באירוניה למארחיו: "מהרגע הראשון כולנו באמריקה שילמנו בדרך כלל עבור הגז והנפט שלנו, ואני בטוח שנמשיך לעשות זאת גם בעתיד".

עם זאת, לפעמים יש שימוש גם להערות צדדיות. קחו לדוגמה את התעלמותו האגבית של טראמפ מהמחויבות האמריקנית ל'פתרון שתי המדינות'. ביום שלמחרת כבר הוחזרה המדיניות הרשמית לתלם על ידי שגרירת ארה"ב באו"ם. אבל סטייה זו עשויה להוכיח את עצמה כמועילה: היא תאותת לפלסטינים על כך שעשרות שנים של סרבנות לא ישתלמו להם עוד במסעם הבלתי־נגמר לעבר מדינה עצמאית, ושהם עלולים לשלם מחיר על כך שאינם מסכימים לשום ויתורים ופשוט ממתינים שארה"ב תעניק להם מדינה פלסטינית

למען הסר ספק: מדיניות חוץ דו־ערוצית היא מסוכנת, מטרידה ויש לה פוטנציאל לרדת לגמרי מהפסים. זה לא דבר שמתכננים מלכתחילה, והוא כרוך באי־יציבות ובבלבול. אבל הניסיון שצברנו בחודש הראשון לנשיאותו של טראמפ מצביע על כך שעם קצת זהירות ומזל, התנהלות כזו יכולה להניב תועלת מזדמנת: השילוב בין מלל קיצוני למדיניות קונבנציונלית עשוי להניע שינוי לטובה של התנהגות, אצל אויבים ואוהבים כאחד.

לדאבוננו ישנו גם תרחיש אחר, גרוע יותר, ואותו אין צורך לפרט.

___________________

טורו השבועי של הפרשן צ'רלס קראוטהמר מתפרסם ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב

© 2017 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. כי מי אומר שההתנהלות הפקידותית חכמה יותר מההתנהלות הפוליטיקאים? שני הצדדים וכל צד לחוד יכולים להיות כושלים או מוצלחים. רק מבחן הזמן יוכיח. באופן כללי אני בעד הסגנון החותך ומתקדם הלאה. ולא בעד הצד הכביכול זהיר והישגו היחיד הוא שמירה על הקיים.

  2. רק מופרע יחשוב שלטרמפ אין ניסיון. לאיש עסקים בין לאומי,כמו שלא היה לארה"ב כבר מאה שנה,יש נסיון אמיתי מהשטח:גם פוליטי וגם עסקי. קורט,תראה לנו אחד,רק אחד בהיסטוריה של אמריקה שהיה לו נסיון מעשי בהנהגה כלכלית ומדינית שמשתווה לו. מי? אובמה? בוש? קלינטון? מי? החקלאי שגידל בוטנים,יש מי שמתגעגע אליו? איש הסדר העולמי על חשבון אמריקה -בוש האב? השותף ברצח קנדי,ג'ונסון…..?

    1. החקלאי שגידל בוטנים? כל האייטולות של איראן מתגעגעים אליו ומודים כל בוקר לאללה ולמוחמד על תקופת שלטונו, שתודות לה גם הם זכו בשלטון.

  3. יש לי בבית כמה קוביות משומשות במצב טוב.

    תגידו לדונאלד שאם הוא רוצה להמר, הקוביות שלו בחינם, רק שייקח (ושרק יכסה לי את הוצ' ה-shipment & handling).