דוד רובינגר תיעד את הסיפור הענק של ישראל

הצלם דוד רובינגר ז"ל שהלך לעולמו בגיל 92, היה חלק משורה של צלמים שתמונותיהם נצרבו בזיכרון המקומי והעולמי. על רקע ההתפוצצות הוויזואלית של העידן הדיגיטלי, הם בולטים במיוחד

צלם המשפחה; דוד רובינגר ז"ל. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

דוד רובינגר היה בעצם צלם המשפחה של ישראל. עם מותו אפשר לעצור רגע ולהרהר בצלמים הגדולים שליוו את מדינת ישראל לאורך השנים. תצלומיו של רובינגר חושפים קודם כול שישראל היא סיפור ענק. התמונות מדברות. צלמים גדולים היו כאן, ראו וצילמו, והאימאג'ים שהביאו מהשטח הישראלי נצרבו בזיכרון הקולקטיבי. לא רק של הישראלים, גם בזיכרון הבינלאומי. אני לא רוצה להשוות את תמונות חיינו לאלה של עמים אחרים, חלקם בשכנותנו, אבל שלנו גדול יותר. הסיפור, אני מתכוון.

רובינגר צילם את התמונות הממלכתיות. צילום אחד שלו עצמו בביירות מלמד שלעתים התקרב ממש אל האש, אך הוא לא הביא תצלומי קרב מדהימים. גם התמונה הכי מפורסמת שלו, של הצנחנים בכותל, משדרת משהו קצת מבוים. היא לא מבוימת במובן שהצלם הביא חיילים דוגמנים והציב אותם לאחר מעשה אל מול הכותל בזווית הרצויה; הצילום של רובינגר הוא במקום האמיתי, בשטח, וברגע האמת של ההיסטוריה הישראלית. אך הוא בכל זאת העמיד את החיילים. אני מציין זאת כיוון שכעבור שנים רבות ראיתי צילום אותנטי שצילם אחד החיילים מהגדוד הראשון שהגיע לכותל, שבו נראה המג"ד עוזי עילם תוקע בשופר, לידו סגנו דן זיו, ובצד הרב גורן. התצלום הוא סטרייטי ומשקף את המצב האמיתי ששרר ליד הכותל כשהגיעו אליו הצנחנים. שונה מהפתוס הכבד של תצלום רובינגר.

פתוס כבד; הצנחנים בכותל. דוד רובינגר, לע"מ

אחד מאלה ששמו את ישראל על המפה הצילומית היה רוברט קאפה, שאין גדול ממנו. צילום האונייה 'אלטלנה' בוערת מול חופי תל־אביב הוא שלו. גם כמה מהדימויים החקוקים של העזובה במעברות בימי הקליטה הראשונים בתחילת שנות החמישים. אחר כך נדד קאפה למלחמת וייטנאם הראשונה, ושם מצא את מותו.

מי שהביא לעם ישראל בפעם הראשונה צילומים אותנטיים משדות הקרב של פעולות התגמול ומבצע קדש היה אברהם ורד, צלם 'במחנה'. אנחנו רואים את אריק שרון, מאיר הר־ציון וחבריהם בפעולות של שנות החמישים בדרך שבה ורד גרם לנו לראות אותם. כאילו ציפה כבר אז שהם וחבריהם הרפוליים ייצרבו בזיכרון האומה כגיבורים. המצלמה נמשכה אליהם עוד לפני שיצרני המיתולוגיות בסוף שנות השישים חשפו את עלילותיהם המשוכתבות. בסופו של דבר הצילום החזק של אברהם ורד הוא זה של מאיר הר־ציון השוכב פצוע קשה בבית חולים עם כל הצינוריות, אחרי פעולת א־רהווה ב־56'.

מיכה ברעם, גם אם אינו אנטי־תזה לרובינגר, הוא בוודאי לא צלם המשפחה. הוא אמנם לא צילם את מנחם בגין מסייע לרעייתו עליזה לנעול את נעלה כמו סינדרלה, אבל מי יכול להביא משהו שישתווה לצילום שבו נראים חיילי צה"ל תופסים מחסה יחד עם השבויים המצרים שלהם, במה שנקרא "החצר" במלחמת יום הכיפורים.

צילומים אותנטיים משדה הקרב; חיילי צה"ל ב'מיתלה', 1956. צילום: אברהם ורד, במחנה

אחרי 1973, רוב הצילומים האייקוניים הם פוליטיים. הם גם חלשים יותר, ולא בהכרח מוכרים היום. הצילום של חנן פורת נישא על כפיים בסבסטיה. מי הצלם? וכעבור שמונה שנים, צילום שהפך למיתולוגי בשמאל השלום־עכשווי בזמנו, שורה חזיתית של גברברי שנות השמונים צועדים בשורה חזיתית שלובי ידיים, ובמרכזה אמיל גרינצוויג. בפעם הראשונה נכנסת לתמונה צלמת, ורדי כהנא. האם זה היה במצעד של שלום עכשיו עם פרסום דו"ח סברה ושתילה, שבסופו נהרג גרינצוויג מהרימון שהשליך אברושמי? בכל אופן, המרחק מהתנועה העממית הלוחמת שהייתה שלום עכשיו ב־1983, לתנועה כפי שהיא מוכרת היום כמגישת עתירות וסופרת בתי מתנחלים, הוא של שנות אור.

החלה עונת הצלמים של עיתון 'חדשות' והירחון 'מוניטין'. אדם ברוך קובע את הקו הצילומי, בחיזוק מיכה קירשנר. תא"ל יפתח ספקטור בחזה חשוף, ילד ערבי שחטף כדור גומי, דברים מהסוג הזה. עדיין הצלמים הממלכתיים קובעים את הדימוי: בגין ושרון על הבופור, סג"מ בסיירת גולני מדווח לשר הביטחון. התמונה התקבעה יחד עם שאלתו של בגין "היו להם מכונות ירייה?", והאמירה המוקדמת והמוטעית של שרון שלא היו הרוגים.

קובעים את הדימוי; בגין ושרון על הבופור. צילום: דובר צה"ל

זו התקופה של פרדוקס אלכס ליבק: תמונה אחת שצילם, של שני אנשי שב"כ מובילים את המחבל החי מאוטובוס 300, נשארה חקוקה בזיכרון כנגד כל מאות ואלפי תצלומיו הטובים האחרים.

אני מוצא שמאז שנות השמונים של המאה הקודמת יותר ויותר קשה למצוא איזה דימוי מנצח; דימוי ויזואלי מתוך אירוע מכונן. וזה למרות העובדה שיש אפילו צילום וידאו של יגאל עמיר יורה בגבו של ראש הממשלה רבין. ההתפוצצות הוויזואלית הדיגיטלית של עשרים השנים האחרונות מטשטשת הכל. את שמות הצלמים, כמו גם את האירועים המכוננים עצמם. מתוך ים הצלמים השטוח, בולט בשנים האחרונות רק ראש אחד: הצלמת מירי צחי. המשפחה השתנתה, וצחי ידעה להתחבר אליה בהתנתקות ובאירועים אחרים רוויי פתוס לאומי, שצלמים אחרים פספסו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.