הנשיא בארה"ב הוא לא כל יכול, וטוב שכך

כשהקונגרס בזמנו נרדם בשמירה מול הצווים מרחיקי הלכת של אובמה, מדינות ארה"ב נכנסו לפעולה והוכיחו את יעילותם של האיזונים והבלמים בחוקה האמריקנית. הכלי הזה ימשיך לפעול גם מול טראמפ

דונלד טראמפ. צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0 flickr

מבין הירושות הלא צפויות של ברק אובמה, ישנה אחת שכמעט לא עוררה תשומת לב: הופעת סוג מתוחכם של התנגדות לצווים נשיאותיים מרחיקי לכת יתר על המידה. מדובר באלתור בסגנון 'איזונים ובלמים', בתגובה למחטפי הכוח של אובמה.

זהו מרד התובעים הכלליים של מדינות ארה"ב, העושים יד אחת כדי לתבוע ולרסן את הרשות המבצעת; והוא האריך ימים גם אחרי אובמה.

בדרך כלל ניתן לצפות שהמכשיר להתמודדות עם הסגת גבול נשיאותית יהיה הקונגרס. אבל הקונגרס נרדם בשמירה. בעיקר הדמוקרטים, שאישרו את ההעדפות המדיניות של אובמה והעניקו לו יד חופשית לגבור על סמכויותיו החוקתיות של הקונגרס.

לתוך הוואקום הזה נכנסו פלורידה ועוד 12 מדינות אחרות, שהגישו תביעה נגד תכנית ביטוח הבריאות ('אובמה־קר') ביום שבו היא נחתמה כצו נשיאותי. מאוחר יותר הצטרפו אליהן 13 מדינות נוספות, וההתנגדות הזו הפכה להיות קריאת התגר הראשונה שבה רוב המדינות בברית של אמריקה התאגדו כדי לנסות לעצור משהו.

לא תמיד זה צלח, אבל במקרים רבים כן. ההרחבה הכפויה ל'מדיקֵייד' של אובמה־קר נפלה, אם כי אובמה־קר עצמו אושר בכללותו. מאוחר יותר הצביעו רוב המדינות בעד שני צעדים שערורייתיים של הסוכנות להגנת הסביבה; האחד העניק לממשלה הפדרלית סמכות בנוגע לייצור והולכת חשמל (תוכנית 'חשמל נקי'), והשני – כמעט על כל שלולית ותעלת מים באמריקה (חוק המים של ארה"ב).

ההצלחה הבולטת ביותר של המדינות הייתה כשחסמו צו נשיאותי של אובמה, שאילו הועבר – היה מכשיר 4 מיליון מהגרים בלתי חוקיים. "אם הקונגרס לא עשה את עבודתו, לפחות אנו נעשה את עבודתנו", אמר אובמה. "זה לא בסמכותך", פסק בית המשפט.

הדמוקרטים שמו לב. ועכשיו, עם רפובליקני בבית הלבן, הם אימצו את הטכניקה. לאחר שאיבדו את השליטה בקונגרס, הם מבינים שאחת הדרכים לריסון הכוח הנשיאותי עוברת דרך המדינות. זה מה שעשו עם ניסיונו של טראמפ לחסום את ההגירה לארה"ב. תוך ניצול נכונותם הגוברת של בתי המשפט לתת זכות עמידה למדינות, הצליחו וושינגטון ומינסוטה לגרום לכך שבית משפט מחוזי הוציא צו מניעה נגד הצו הנשיאותי של טראמפ, שאושר גם בערכאת הערעורים. איסור ההגירה שבק שם חיים.

זהו ניצחון יחיד במינו. המדינות שבשלטון דמוקרטי יתעודדו כעת לשלב ידיים בהתנגדות לאמצעים המנהליים של טראמפ, הן בפסיקות בענייני הסוכנויות (במיוחד הסוכנות להגנת הסביבה ומשרד החינוך) והן בצווים הנשיאותיים.

זה טוב לאמריקנים? ללא קשר להעדפותיכם הפוליטיות, חייבים להודות שאנו עדים לתופעה מדהימה: תגובה אורגנית של מערכת חוקתית שהמחסומים המסורתיים שהיא מעמידה מפני חריגה מסמכויות התנוונו, אך תחתם צומחת כמעט יש מאין צורה חדשה של איזונים ובלמים.

תגובה למחטפי כח; אובמה. צילום: הבית הלבן

הקונגרס הרשה לעצמו להפוך בהדרגה לרשות שמקבלת הוראות. ראו עד כמה הוא היסס אפילו כשהתבקש לאשר שימוש בכוח בחו"ל – תחום שבו, לפי החוקה, הקונגרס צריך להיות דומיננטי. ראו את הקונגרס הרפובליקני הנוכחי; אחרי שנים שבהן יכול היה להתכונן למשול, הוא עדיין נראה מהוסס, כמעט משותק. ה'וושינגטון פוסט' מדווח כי "רבים מחברי הקונגרס הרפובליקנים משתוקקים לכך שטראמפ ינחית פקודות ברורות והם יצעדו לפיהן". הנשיא מוריד פקודות? הקונגרס צועד בסך כדי למלא אותן? לא זה מה שהתוו האבות המייסדים.

על כן מתעוררים התובעים הכלליים של המדינות – כדי לבלום את הנשיא ואת פקידיו. זה טוב. לא משום שההתייצבות הזאת של התובעים הכלליים מביאה בהכרח לתוצאות הטובות ביותר מבחינת מדיניות. לעתים קרובות היא לא; לא מפני שבתי המשפט צודקים תמיד כשהם מעניקים זכות עמידה למדינות. למעשה, בית המשפט לערעורים העניק זכות עמידה למינסוטה ולוושינגטון כדי לייצג את ההליך התקין בנוגע לזכויותיהם של אזרחים מתימן שכף רגלם מעולם דרכה בארה"ב. בית המשפט שיער שאם שתי המדינות הללו לא יקבלו זכות עמידה, ייגרם להן נזק. הנזק הזה מפוקפק כמו ההנחה שלתימנים יש אצלנו זכויות.

מרד התובעים הכלליים הוא דבר טוב – ולא מפני שטובת המערכת המשפטית היא בהכרח לכבוש באמצעות תהליך זה עמדות כוח נוספות. הדבר באמת צריך מוכרע על ידי הרשויות הנבחרות. הבעיה היא שהקונגרס הרים ידיים. ולמרות הכל, מרד התובעים הכלליים הוא סיבה טובה לחגיגה. זהו סימן מעודד המעיד על מידת היצירתיות והגמישות של החוקה האמריקנית, ושל יכולתה האמפיבית לגדל אבר חדש במקום אחר שמתנוון.

כמובן, זו איננה הפעם הראשונה שהמדינות נעמדות על רגליהן האחוריות אל מול הכוח הפדרלי. לא שכחנו מה שקרה ב־1861 במצודת פורט־סאמטר בצפון קרוליינה, כאשר האמצעים שהשתמשו בהם בקרב שהתחולל שם היו קצת יותר בוטים מאלה של התובעים הכלליים. הנה עוד סיבה לנחמה: כיום אנו פותרים בעיות באופן אחר.

אני בטוח שיהיו עוד הרבה דברים שהשמרנים לא יאהבו בארבע השנים הקרובות, בדיוק כמו שליברלים רבים התנגדו באופן נחרץ להתפתחויות מהעבר הלא־רחוק שפגעו בחופש הפעולה של אובמה.

אבל הנקודה איננה דווקא התוצאה כי אם התהליך. למרבה הפלא, הצלחנו באופן ספונטני לפתח תהליך מוצלח כדי להתמודד עם נחישות־יתר נשיאותית. יש סיבה לכך שאחרי 250 שנה הצרפתים מציינים כבר את הרפובליקה החמישית שלהם, ואילו אצלנו הרפובליקה היא עדיין בגרסה 1.0.

___________________

טורו השבועי של הפרשן צ'רלס קראוטהמר מתפרסם ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב

© 2017 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. נראה לי שהוא לא כ"כ הבין מה רע כאשר בית משפט מבטל החלטה אופרטיבית שאין לה פגיעה בזכות יסוד של נבחר ציבור…. המדרון מתחיל להיות חלקלק
    לפחות בדבר אחד הם שונים – שם התובעים הם גם נבחרי ציבור – קצת יותר שפוי