מרד ההמונים נגד האליטות

לאנשים בכל העולם נמאס מהמומחים שיודעים יותר טוב מהם מה הם צריכים, ושאינם משלמים את מחיר טעויותיהם. אם כישלון האליטות צריך ללמד אותנו משהו, זהו הערך חסר התחליף של חירות הפרט

נשיא ארה"ב טראמפ ונייג'ל פאראג', מנהיג מפלגת הימין הפופולרי יוקי"פ. צילום: Nigel Farage CC by SA 4.0

בחירות 2016 היו טראומטיות מפני שהן לא היו סתם בחירות. למעשה, הן היו מרד. אמריקה נמצאת היום בעיצומה של מלחמה תרבותית, או ליתר דיוק: מלחמה אנטי־תרבותית. המלחמה איננה בין רפובליקנים לדמוקרטים או בין שמרנים לפרוגרסיבים. זוהי מלחמה עמוקה הרבה יותר: בין המפוחדים לפחדיהם. הלוחמים בה הם ההמונים החשים שאין להם שליטה על שום דבר, והם מטילים מצור עז על מי שהם תופסים כבעלי השליטה בכול. זו התקוממות הלוזרים.

המרד נגד האליטות מכוון נגד כל צורה של עליונות – אליטות פוליטיות, כלכליות, תקשורתיות, ממסדיות, ואפילו… אליטות של קוראים. כן, קוראיי האדיבים, מדובר בכם. גם אתם אליטה. אתם קוראים כעת מאמר בכתב עת רציני, והמאמר נסוב על נושא רציני (גם אם הוא מטופל בקלות ראש). והעובדה הזו מתייגת גם אתכם כאליטה.

אם יש בכך נחמה מסוימת, מדובר בתופעה גלובלית. בכל העולם אנשים אומרים: "נמאס לנו מהאליטות. עייפנו כבר מהמומחים. לעזאזל עם הוגי הדעות שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאתנו מה אנו צריכים, ובאותה הזדמנות גם שמים את ידם על מה ששייך לנו".

ההנהגה הפוליטית והכלכלית של בריטניה ומנהיגי האיגודים המקצועיים שלה התנגדו ל'ברקזיט'. קואליציה של מי שתמכו במלחמה בעיראק, יחד עם מי שגרמו למשבר הפיננסי הגלובלי ב־2008, לצד מי שהלאימו את תעשיית הרכב הבריטית, הסכימה כולה באופן חסר תקדים על סוגיה אחת: נגד ה'ברקזיט'. מישהו מתפלא שהמצביעים חשו בטוחים בעצמם להמר נגד השלישייה הזאת?

קואליציה רחבה דומה, שהורכבה משמנה וסולתה של החברה הקולומביאנית, ניהלה במשך חמש שנים דיונים על הסכם שלום עם האספסוף המורעב של 'צבא העם', לוחמי הגרילה המהפכניים של קולומביה שפשטו על העורף מאז 1964. משאל עם נערך במטרה לאשרר את הסכם השלום, והוא גרם לבוחרים הקולומביאנים לשאול את עצמם: "אחרי 52 שנה של מעשי רצח, חטיפה, ביזה, גניבות וסחר בסמים, אתם מציעים ל'צבא העם' גם זכויות פנסיוניות…?" ההסכם נפל במשאל העם.

המרד הזה כולל גם מרכיב של ריאקציה. במדינות נוטות לשמאל כמו דנמרק, שוודיה והולנד, נרשמה עלייה בכוחן של מפלגות לאומניות יורו־סקפטיות, המתנגדות להגירה חופשית ותומכות במכסי מגן. מפלגות כאלה שולטות גם בפולין והונגריה. בצרפת, החזית הלאומית בראשות מרין לה־פן הפכה כבר למפלגה הגדולה ביותר, המוחה נגד הצפת המדינה בזרים.

האמת היא שההתנגדות לאליטות יכולה לבוא מכל כיוון פוליטי. ברזיל נמצאת בתהליך של הגשת כתבי אישום בעוון שחיתות נגד כמעט כל אחד מהפוליטיקאים שלה – משמאל, מימין ומהמרכז – מהסיבה הפשוטה שהם כנראה אשמים בכך.

לעתים נראה שההתנגדות לאליטות מגיעה מ'ארץ לעולם לא' הבדיונית. אחת המתמודדות העיקריות בבחירות לפרלמנט באיסלנד ב־2016 הייתה מפלגת הפיראטים (סִמלה: מפרש שחור), שבמצעה הופיע סעיף הקורא למתן אזרחות איסלנדית לאדוארד סנודן.

אזרחי הפיליפינים לא פיגרו מאחור והעניקו לעצמם מנה של טיפול בחירות הומאופטי: בתגובת־יתר להתפרצויות אלימות הם בחרו לנשיא את רודריגו דוטרטה, בריון פורע חוק שהיה ראש העיר מוכת הפשע דבאו־סיטי. לא לחינם הוא זכה לכינוי 'דוטרטה המזוהם' (על משקל 'הארי המזוהם').

אפילו הפוליטיקה המשמימה של אוסטרליה סוערת כמרקחה. עד כמה הפוליטיקה באוסטרליה חסרת עניין מיסודה, תעיד העובדה שהמפלגה השמרנית שם נקראת 'המפלגה הליברלית'. אבל למרות זאת, באוסטרליה היו חמישה ראשי ממשלה בשש שנים, והבחירות האחרונות בה הביאו למצב של תיקו בין הגושים וחוסר הכרעה: 'פרלמנט תלוי'. תארו לעצמכם, פרלמנט תלוי! איזה רעיון מפתה. אף שאני משער שזה לא מוסרי לתלות מחוקקים, וגם לא חוקי – למעט, אולי, בקווינסלנד, אחת ממדינות אוסטרליה, אם המחוקקים שלה נתפסים כשהם רודפים אחר כבשים.

בקנדה המתונה יש להם כעת ראש ממשלה שהוא סלבריטאי צעיר, נמרץ ולגמרי חסר ניסיון בשם ג'סטין. לא חיפשתי בגוגל "פוליטיקה קנדית" (מישהו כן חיפש?), אבל אני משוכנע שמדובר בג'סטין ביבר.

הפופוליזם לא עובד

בקרב ה"מומחים" למדע המדינה, ההצבעה הלעומתית הזו בקלפיות מוגדרת כ'פופוליזם'. אבל מונח זה איננו מסייע בהבנת התופעה. הביטוי 'פופוליזם' הוא בסך הכול כינוי לתפיסה שלפיה ברוב הדמוקרטיות ישנו עדר גדול של בני אדם נבערים וחסרי דעת, וסביבם חגה קבוצה קטנה של מומחים וחוכמולוגים.

למען האמת, לדעות פופוליסטיות ישנה השפעה גם במערכות פוליטיות לא דמוקרטיות, שבהן דעתו של המון העם לכאורה איננה משנה. ולדימיר פוטין רתם את הזעם הפופוליסטי על הלא־יוצלחים הקלפטומנים שהשתלטו על רוסיה אחרי הגלסנוסט. הניאו־מאואיזם של נשיא סין שי ג'ינפינג משתמש בזעם הציבורי נגד השחיתות בקרב האליטות בסין.

אפילו בטרור האסלאמי יש היבטים פופוליסטיים. הפירוש הפנאטי של המונח ג'יהאד הוא 'נגד האליטה'. טרוריסטים אסלאמיים מתעבים את האליטות עד כדי כך שיש להם חוליות של משכילים אליטיסטים שמסתובבים בחוץ ומפוצצים את עצמם מתוך תיעוב עצמי.

מדינות עם מסורות דמוקרטיות חזקות – ונקווה שאנו חיים באחת כזאת – אינן מעניקות מחסה לסוג הפופוליזם הפסיכופטי כמו זה של דאעש. בנוסף, האמריקנים לא אוהבים שמתייגים אותם כשוטים וכנאיביים, וגם לא כחוכמולוגים. על כן לפופוליזם האמריקני יש מגבלות משלו.

זה לא מונע מפוליטיקאים אמריקנים לעשות כל שביכולתם כדי לעורר רעש וצלצולים של פופוליזם. הפוליטיקאים הפריבילגים לא מהססים לנסות זאת. הילרי קלינטון, חוכמולוגית, כרכרה סביב מצביעים שחורים, לטינו־אמריקנים וצעירים המצביעים לראשונה – כולם נתפסים כהמונים נאיביים – בתקווה להשתמש ברעש שיצר טראמפ כדי לסלול את דרכה לבית הלבן.

אכן, תוצאות הפופוליזם עלולות להיות הרות אסון ולהצמיח אנשים כהיטלר, מוסוליני ופרנקו. באירופה שבין שתי מלחמות העולם היו תוצאות הפופוליזם האסוניות ביותר מאז קטלה המגיפה השחורה שליש מאוכלוסיית היבשת. המגפה השחורה לפחות לא זכתה לתמיכה פופולרית.

אולם בדרך כלל הפופוליזם גורם פשוט לברדק מוחלט; למשל, הברדק שהותירו תומכיו של אנדרו ג'קסון בבית הלבן אחרי נשף ההכתרה שלו, והברדק שג'קסון עצמו יצר כשביטל את תקופת הזיכיון של הבנק המרכזי השני של ארה"ב וגרם למשבר כלכלי עמוק שזכה לכינוי "הפאניקה של 1837", עם קריסת מאות בנקים ועסקים, ואלפים שאיבדו את אדמותיהם.

בניגוד לאזהרות הרבות, באמריקה של 2016 לא היו לא היטלר, לא מוסוליני ולא פראנקו. אפילו אנדרו ג'קסון לא היה לנו (אף שטראמפ הבטיח כי ינהג במהגרים בעוינות כפי שנהג ג'קסון באינדיאנים). מה שכן היה לנו דמה יותר לפֶּרוֹן, ואפילו לא לרודן הארגנטיני חואן פֶּרוֹן אלא לזוג השוויוני שבמחזמר אוויטה.

"אל תבכי בשבילי, מיינסטרים מדיה…"

כשיטה להחלפת התחכום החוכמולוגי של האליטות בתבונתם של ההמונים הנאיביים, הפופוליזם לא עובד. אבל האמת היא שבדרך כלל פופוליזם לא עובד גם עבור מנהיגי תנועות פופוליסטיות.

הפופוליסט הבולט בהיסטוריה הפוליטית האמריקנית היה ויליאם ג'נינגס בריאן (1860־1925). סוד הקסם הפופוליסטי שלו התבסס על התיקון הקל שהציע לבעיותיהם של אמריקנים שלא היה להם הרבה כסף: להדפיס יותר ממנו. בריאן התמודד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית והפסיד שלוש פעמים (1896, 1900 ו־1908). וודרו וילסון מינה אותו למזכיר המדינה. בריאן הכריז על מדיניות של פציפיזם נוקשה, אבל ארה"ב בכל זאת יצאה למלחמה עם גרמניה. בריאן ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בפעם הרביעית ב־1924, והפסיד. בערוב ימיו עשה מעצמו צחוק ב'משפט הקופים', כשהגן במדינת טנסי על החוק שאסר ללמד אבולוציה בבתי הספר במדינה.

הפופוליסט הבולט בהיסטוריה היה יוליוס קיסר. לידיעת אלה הטוענים שבחירות 2016 קיבלו תפנית חדה – יוליוס קיסר נדקר למוות בידי תריסר סנטורים רומיים. גם הקונספירציה הזאת הייתה ברדק מוחלט, וחלק מהסנטורים דקרו בסופו של דבר זה את זה. התוצאה הפוליטית הייתה גם היא ברדק מוחלט, עד כדי כך שההיסטוריון אדוארד גיבון נזקק ל־3,589 עמודים כדי לתאר אותה, בספרו "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית".

כרזה משנת 1896 המציגה את ויליאם ג'נינגס בריאן כנחש פופוליסטי שבולע את המפלגה הדמוקרטית. דרך ויקיפדיה

מדוע אנו מרדנים כל כך?

תחילת המאה ה־21 נראתה כתקופה משונה עבור התרחשות גל של התקוממויות פופוליסטיות, בעיקר במדינות שבהן העניינים התנהלו כסדרם – למעט גל ההתקוממויות הפופוליסטיות.

איננו סובלים כעת ממצוקות כלכליות נואשות. אכן, השפל הגדול של 2008 היה מכאיב, ורבים מאתנו מצאו עצמם מתעוררים על ספות אצל חברים בסלון אחרי שמישהו לקח את ביתם; אבל בימינו אלה כמעט כל אחד באמריקה עבר גירושין, כך שזה משהו שכבר חווינו בעבר. ואם היו תורים כלשהם לחלוקת לחם, הלחם שחולק לא היה דל קלוריות, ותעיד על כך 'מגיפת' ההשמנה של אמריקה.

נכון, אנו מעורבים במלחמה ארוכה. למעלה מ־7,000 לוחמים אמריקנים נפלו בה במשך 15 שנות המלחמה בטרור. אבל אלה מספרים קטנים בקנה מידה היסטורי. יותר מ־7,800 חיילים אמריקנים מצאו את מותם בקרב על גטיסברג לבדו. עובדה שאיננו רואים רחובות מלאים במפגינים נגד המלחמה שאנו מצויים בה כעת, והיפים אינם מציידים מזלט"י תקיפה בפרחים מונחי לייזר.

מבחינה תרבותית ופוליטית אנו משותקים, אבל לא באופן שיזעזע פרופסור להיסטוריה מהדור הישן ויעיר אותו מתנומתו בטרקלין האוניברסיטה. רוצים לדבר על קיטוב? הפצצת כוחות הפדרציה את מבצר פורט־סאמטר בשנת 1861 – שם היה קיטוב. היום אין שום מבצר סאמטר שנתון להפגזה.

אבל אנשים בכל זאת מפוחדים, והם מאשימים בכך את האליטות המנהיגות. באופן חלקי, זה קורה מפני שהאליטה באמת לא עשתה עבודה טובה כל כך. קחו לדוגמה את המזרח התיכון, שבו שוחררו מרבצם שדים עתיקים. האליטות כשלו בהתמודדות עם הבעיות שהביאו לכך. נראה אף שהאליטות עצמן הן שגידלו את השדים האלה בכלובים האליטיסטיים שלהם – של דיפלומטיה, של גיאו־פוליטיקה, של אסטרטגיה פוליטית. ואז שחררו האליטות את השדים האלה לחופשי במזרח התיכון, כאילו היו אלה אי־פעם זן נכחד באזור, כאילו ניסו האליטות בכוונה להפיץ אותם מחדש.

אחת התוצאות של שחרור השדים הם מעשי רצח ברחבי העולם. כמה צריך אדם להרחיק לכת מהמלחמות והשנאות של המזרח התיכון – יותר מאשר להשתתף במסיבת הומואים במועדון לילה לטיני באורלנדו שבפלורידה?

עוד תוצאה היא משבר הפליטים באירופה. אבל מה אכפת להם לאליטות? הפליטים אינם מתקהלים באולמות ודוחפים את האליטות במסדרונות הפרלמנט האירופי בבריסל. הם אינם בונים שכונות עוני במגרשי הטניס שבמועדוני ה'קאנטרי קלאב' בשכונות היוקרה.

פליטים צעירים תוקפים אנשים במקומות ציבוריים כמו תחנת הרכבת בעיר קולון שבצרפת, ובאירועים ציבוריים כמו ערב ראש השנה האזרחי. אבל זו בעיה של הציבור הרחב. הדברים האלה אינם קורים במסיבות הפרטיות והסגורות של האליטות.

האליטות נכשלות, אבל אינן משלמות את מחיר כישלונן. האליטות נוהגות בקלות דעת גם ביחס להגירה. מבחינתן, הגירה משמעותה עוזרות בית, מטפלות, ומסעדות אתניות חדשות ומענגות. האליטות עיוורות לדמיון הרב שבין החומה שטראמפ מתכנן לבנות בגבול עם מכסיקו, לזו שמקיפה את שכונות הפאר המסוגרות שבהן מתגוררת העילית החברתית.

הלם העתיד

אם להיות הוגן כלפי האליטות, שינויים מהירים בנורמות כלכליות, במנהגים חברתיים ובהרגלים פוליטיים אכן גורמים לבלבול אצל כולם – בפרט בקרב מי שתפסו עצמם כמי שמובילים את מצעד הנורמות, המנהגים וההרגלים הפוליטיים.

והרי הבשורה: איננו חייבים לצעוד עוד בסך בשורה אחת. אנשים הופכים ממסות של קהל לבעלי פנים ואישיות, זוהי הקידמה, והיא ברוכה.

אך כאשר השגרה מופרעת מתעוררות בעיות. כשהתזמורת מתקלקלת, נגני הטובה עלולים להפוך למוזגי בירה; הבחור עם תוף הבס יישב על המדרכה וינגן סולו זמר נידח כלשהו; נגן הטרומבון ישתמש בחָליק שלו כדי להציק לנגן החצוצרה; ואף אחד מהנותרים אינו יכול לאיית 'קסילופון'. בינתיים, המתופף הראשי הוא איזה טמבל שניצב באמצע הרחוב כשעל ראשו כובע מטופש המנופף בידו במקל חסר תכלית.

שיפורים מהירים בתחבורה, בתקשורת וביכולות טכניות יצרו את מה שמכונה היום בשם 'גלובליזציה', מילה גדולה שפירושה הוא שכדור הארץ התכווץ לממדי פלנטה בגודל של פלוטו.

אנו אוהבים שכל דבר שאנחנו רוצים בו מגיע אל דלתנו מכל מקום בעולם בלחיצת כפתור. אבל אנחנו נמלאים חרדה כאשר מופיעים במפתן דברים שלא הזמנו. אנו אוהבים לנסוע לפארק ילוסטון, אך האם אנו רוצים באותה מידה עדרים של ביזונים, גייזרים, עצים, הרים ותיירים אצלנו בחדר המשחקים? הרי נצטרך אחר כך לשאוב את השטיח, ואז נלך בבוקר למשרד רק כדי לגלות שאיבדנו את מקום העבודה שלנו כי הדוב אכל אותו.

העולם הוא מקום קטן יותר. האם האליטות חשבו שזה יעזור לכולם להסתדר ביניהם? נסו את זה עם הילדים שלכם. שימו אותם במקום קטן, נניח במושב האחורי במכונית, וקחו אותם לראות את העולם. איך הילדים שלכם מסתדרים ביניהם עכשיו? חברי האליטות, כך נראה, לא יוצאים לטייל במכונית עם המשפחות שלהם, ובוודאי שאינם טסים במחלקת תיירים.

ויש גם אינטרנט. אומרים לי שהוא ישנה את הכל. מבחינתי הוא כבר שינה. אני זוכר שהייתה שם חנות ספרים ליד הכלבו… רגע אחד, לאן נעלם הכלבו?

אני אוהב את היכולת לערוך קניות מקוונות אחרי שהשוויתי מחירים, ולקבל אל פתח ביתי מקרר מכל סוג כבר למחרת, ועוד ללא דמי משלוח; אבל בלי לשים לב, יש לכך מחיר כבד. טכנאי המקררים בבית הכלבו מגויס בעל כרחו כחייל רגלי בשירות מתקפת ההתמכרות האמריקנית לשופינג.

ומה איתי? מה אעשה כשמכונת הקרח תתקלקל? האם אוכל להכניס את המקרר שקניתי לתיבת המשלוחים של 'פדקס'?

האליטה לא עשתה עבודה טובה; צעירים ערבים מפגינים ברחובות פריז. צילום: Marko Kudjerski CC BY 2.0

הכשל המהפכני

חמוש בתובנת המובן מאליו – שהיא אחד ממאפייני המקצוע העיתונאי – הרשו לי לומר את זאת: כל ההתפתחויות הטכנולוגיות מטרידות. ידוע שהמהפכה התעשייתית גרמה לשיבושים. המשורר ויליאם בלייק התייחס באופן נוגה להשלכותיה על זיהום האוויר ואל התנאים העלובים במקומות העבודה:

והאם אותה ארשת פנים אלוהית

זרחה על גבעותינו המעוננות?

האם ירושלים תיבנה כאן

בין המכונות השטניות והאפלות?

מובן שהשיר מתעלם מממגורות התבואה ומהאסמים השטניים והאפלים שאנשים נמלטו מהם כדי לצאת לעבודה בבתי החרושת. האסמים גם לא הריחו טוב במיוחד. אבל יש להודות: מבחינה כלכלית נטו, המהפכה התעשייתית הייתה כולה רק טוב.

אין ספק שגם המהפכה הדיגיטלית היא טוב מוחלט במונחים כלכליים נטו. אבל גם היא בגדר ברדק מוחלט. המהפכה התעשייתית הייתה לפחות לינארית. ברגע שראית כביש, כמה כבר יכולת להיות מופתע למראה מכונית? פסי הרכבת והכבישים הגיעו למקומות ששמעת עליהם. ואילו האינטרנט, בהגדרה, נמצא בכל מקום. של מי היה הרעיון המבריק הזה שכל אידיוט בעולם יוכל לתקשר עם כל אידיוט אחר?

אשר על כן, אנו העם, כל האידיוטים כולם שמרכיבים את כלל האוכלוסייה ושמובילים את הגל הפופוליסטי, כולנו נחרדים יחד מהנסיבות הנוכחיות וכולנו כועסים על ההנהגה שלנו על כך שהיא לא מצליחה לשנות אותן.

לדאבוננו, זה אינו רגע שאפשר ללמד אותו.

האליטה המנהיגותית אינה יודעת מה לעשות. ובין אם אנו (או הוא) אוהבים זאת או לא, דונלד טראמפ הפך להיות בה חבר מן המניין. הכשל הפנימי של כל מרד נגד האליטות נעוץ בעובדה שכאשר אתה מצליח סוף סוף להדיח אותן – אתה הופך בעצמך להיות האליטה השלטת. ברגע זה חדלת להיות הפתרון והתחלת להיות חלק מהבעיה.

אדם עם נטיות ליברטריאניות יכול אמנם להזדהות עם המרד נגד האליטות. אבל עד כה המרד אינו מקדם את העצמת כבודו של הפרט, את חירותו ואת לקיחת האחריות שלו. הוא עושה ההפך: טראמפ הבטיח להקים חומה בין כבוד הפרט לארצות הברית.

כדי להרגיע את חוסר שביעות הרצון הפופוליסטי, יש בידי הפוליטיקאים כלי אחד בלבד: הפוליטיקה. בניסיון לגייס מידה מספקת של תמיכה עממית כדי להשיג או לשמר את מעמדם האליטיסטי, הפוליטיקאים רק ממשיכים להגדיל את המנגנונים הפוליטיים.

זה אכן נגמר כשהגברת השמנה שרה. הפוליטיקה הפכה לאמנית אופרה שמנה המסלסלת בקול כה גדול עד שקולותינו שלנו, שחקני המשנה, כמעט אינם נשמעים. והיא שמנה עד כדי כך שהיא דוחקת אותנו למקום זניח ביציע.

הכוח הפוליטי גדל בהוצאותיו. פוליטיקאים בממשלות מוציאים כיום שליש מסך התל"ג העולמי. אחד מכל שלושה דברים שאתה מייצר נחטף על ידי ממשלות. אם לחתול שלך יש שלושה גורים, אחד מהם הוא סוכן ממשלתי. הכוח הפוליטי גדל בהיקפו. הפוליטיקה פורשת את מצודתה על כל היבט מזערי בחיים. שום דבר אינו פרטי מדי מכדי להסתבך בפוליטיקה. שירותים לטרנסג'נדרים! ידענו שפוליטיקה היא דבר מחורבן. עכשיו גילינו שגם המקום שבו אנו הולכים להתפנות הוא עניין פוליטי.

הפחד הוא מורה רע

מתי יבינו מצביעים של שתי המפלגות שפוליטיקה היא רחוב דו־סטרי? הפוליטיקאי יוצר משאית ממשלתית מפלצתית עצומה, כבדה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז תומכיו נכנסים להלם ומייבבים כאשר פוליטיקאי אחר שאותו הם מתעבים מתיישב מאחורי ההגה, מסובב את המשאית לכיוון השני ודורס אותם.

הקטינו את המשאית! עיקרו מהתושבת את המנוע והתקינו במקומו דוושות רגליים. הפכו את המשאית למכונית מתנגשת (כמו זו שבפארק השעשועים), כך שהנזק הגדול ביותר שהיא תוכל לגרום יהיה מכה ברגל.

פופוליזם הוא טרגדיה ליברטריאנית. מאז שחר הדמוקרטיה במאה החמישית לפני הספירה, אתונה – הסכנה הגדולה ביותר למוסדות הדמוקרטיים – הייתה ה'דמו', העם עצמו. דמוקרטיה מכילה לא רק את זרעי חורבנה שלה, אלא גם את השורשים, הפירות והעץ הארור כולו. בדמוקרטיה כל אדם הוא יחידי. אבל כשאנשים הופכים ל'עם' והעם ל'פופוליסט', כאן צריך להיזהר.

מה היה קורה אילו סוקרטס – הלא־יוצלח הזקן והמקסים הזה, אקסצנטרי וגדוש שאלות מטופשות – היה מתהלך בעצמו ברחבי העיר ושואל באופן אישי כל אתונאי: "צריך אני להיות נידון למוות?" אנשים יחידים לעולם לא היו סוקלים למוות את סוקרטס. הם היו צריכים להתגבש תחילה לאספסוף. ומה מגדיר אספסוף? בריונים. אותה 'קוזה נוסטרה' בקרן קלינטון עם קוד חוקי השתיקה שלה. אותם חברי כנופיות רחוב אמריקניות שקוראים "להחזיר את אמריקה לגדולתה" וחובשים את כובעי הבייסבול שלהם עם המצחיות מוטות ימינה.

אם כישלון האליטות צריך ללמד אותנו משהו, זהו הערך חסר התחליף של חירות הפרט. דברים טובים נעשים על ידי אנשים חופשיים בשיתוף פעולה עם אנשים חופשיים אחרים. שימו לב שככה אנחנו גם עושים ילדים. חירות הפרט מחברת בין אנשים, הפוליטיקה מפרידה ביניהם. האליטות היו גורמות לנו לעשות ילדים על ידי הצבת האישה בעברו האחד של החדר והגבר בעברו השני, בעוד הן עצמן, האליטות, ניצבות בתווך וגובות מס על ביציות וזרעונים.

אבל אנו חוששים, ולכן איננו לומדים את הלקח של חירות הפרט. אנו נרתעים מהקצב של השינוי הטכנולוגי, מקבלים רפיון ידיים לנוכח שינויי צורה חברתית, מתמרמרים על אי־יציבות כלכלית ומבועתים מהטרור. אבל הפחד הוא מורה רע. כשיש לנו מפלצת על יד הלוח, איך נוכל ללמוד אפילו כמה הם אחד ועוד אחד? כאשר כל מה שאנחנו יכולים לחשוב הוא "איכס! המורה הוא ענק ומגעיל ויש לו זרועות ושני ראשים מכוערים!"

או־אז אנו פונים לעזרתו של הבריון הגדול והדביל שיושב בשורה האחרונה.

——————-

פי.ג'יי. אורורק הוא עורך שותף ב'וויקלי סטנדרד'. מאמר זה הוא עיבוד מתוך ספרו "איך לעזאזל זה קרה?", העתיד לראות אור בקרוב. המאמר פורסם ב'וויקלי סטנדרד'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. בעניין ערכם של מומחים. לא מזמן קראתי בראיון עם עוזי דיין שספר איך אמו הסבירה להם על ערכם של מומחים. היא אמרה להם תזכרו תמיד שאת הטיטניק בנו מומחים ואת תיבת נוח בנה ס"ה חובבן……..(טוב, עוד לא הייתי זורקת כל מומחה לפח אך צריך תמיד לשקלל עוד דברים)

  2. בלה בלה בלה. מאמר שרק אורכו עולה על השטחיות שלו. לא מצאתי בו אף תובנה חדשה. תרשו לי להוסיף את התובנה המשעממת שלי לסלט: מה שמסביר את כל התופעות שאליהן מתייחס המאמר היא תופעה סוציו-ארגונית שנקראת "אטרופיה של מוסדות" (או בלשונו של מקס וובר "הרוטיניזציה של הכריזמה"). לפי התיאוריות הללו לכל מהפכה יש אורך חיים של שלוש דורות שמסתיימת כאשר הדור השלישי בועט מפעל חייהם של דור המייסדים הסבים והסבתות שלו. מה שנבעט היום הם ההסדרים הבינלאומיים שהושגו לאחר מלחמת העולם השנייה בין מדינות המערב ואיפשרו בין היתר גם את צמיחת אליטה ליברלית-גלובלית חדשה שבתוך שלוש דורות הפכה לאוליגרכיה שמשרתת רק את האינטרסים של עצמה. וזה השילוש הלא קדוש בין שלוש תופעות אוניברסליות מקבילות: רוטיניזציה של הכריזמה, חוק הברזל של האוליגרכיה ואטרופיה של מוסדות.

  3. סלחו לי אבל חושי הביקורת שלכם נרדמו.
    איזה סלט- אולי זה מופיע בפרקים הבאים, אבל גיבוב של אלפי מילים על פופוליזם ואנטי אליטות פרו ליברטריאנזם ללא מילה אל אוקיופיי-ודומותיה (כולל הגרסא הישראלית) זה עלבון לאינטילגנציה.

    מצד שני אוקיופי זה ההיפך מחירויות הפרט המזוייפות שהניאוקונז שממנים את האתר מעוניינים לקדם, אז שאפו על היושרה האינטלקטואלית.
    (זה היה בציניות, כן?)

  4. מאמר וספר שכאילו מנסה להבין איך טראמפ ניצח. אבל למעשה בז לכל מי שאינו אליטה וקורא לו פפוליסט.
    הוא לא רוצה לקבל שגם מי שלא יכול לערוך את מחשבותיו בסדר הגיוני. כלאמר הגיוני בעיני הכותב. הפופוליסט הזה שמשוחרר מסבך התאוריות המעוורות לפעמים את העיניים רואה וחש באינטואיציה חזקה את שהאלטיס שתמיד רוצה לבנות תאוריות לעולם לא יבין

  5. ההמון אינו טיפש.ניתן לדכאו לאורך שנים או עשורים
    אהל בסוף הוא ימצא דרך להתפרץ.ולהפוך את היוצרות.ראו מרד השחורים באפריקה.וכדומה.
    באם המערכת השלטת תדאג באמת לעם.יתכן שהעם בתנאים מסוימים יסכים לחיות תחת עריצות יחיד או של רבים.אבל כיוון שעריצות גובה מחיר גם לזה יהיה סוף.גם עריצות דמוקרטית הינה בגדר עריצות.בנוסף יש לתת לרחשי עמים ומיעוטים ביטוי.
    ולתת למיעוטים בחבלים במדינות העולם עצמאות.
    בקויבק הצרפתית.באיטליה.ספרד.וסקוטלנד.במרוקו בסהרה.או אוטונומיה של מדינה מינוס.וככה מדינות חדשות יתווספו לאומות העולם.ויהיה יותר תחושת שיוויון.

  6. האם המאמר הזה לא נכתב בידי חלק משכבת הפיאודלים עם הניירות מהאוניברסיטה ?

  7. עשה מעצמו צחוק ?
    לתיאוריות "מוצא המינים" אין שום אחיזה במציאות
    וזו כיום עובדה מדעית.
    מי שעשה מעצמו צחוק זה אלה שהתעקשו ללמד
    בבתי הספר תיאוריה מופרכת.
    רודנות המיעוט האקדמאי לא תגמר בבחירות אלא
    רק באלימות.
    ההשמדה של האצולה הפיאודלית החדשה.
    יהיו עוד אנשים גרועים בהרבה מהיטלר שיגיעו
    לשלטון,ולא בבחירות.

    הרודנות המפלצתית הזו לא נוצרה באופן דמוקרטי
    ואין דרך דמוקרטית לשים לזה סוף.
    גם אתונה הפכה לדמוקרטיה עם הרבה דם.

  8. בתור מאמינה באלוהים אני מביאה יסוד זה לדיון
    בעיני יד אלוהים בדבר. האל מפורר את כל האידאות.
    למשל ארצות הברית-מי ששולט שם זו קבוצת עילית מזעזעת שמורכבת מהביון האמריקאי . קבוצות חצי עלומות כמו בלדברג גרופ בוהמיין גרופ סקאלן בון. לכו תיראו ביוטיוב. יש מלא מידע עליהם. שמחליטות איך העולם יראה ברוב חוצפתם. יש מלא חדשות עליהם באלטרנטיבה. הם מזעזעות הם מחרידות והם פשיסטיות. הם פוגעות גם בעם האמריקאי עצמו. מושגים מחרידים-אם קיי אולטרה , התקפות מקרובייב על אנשים. ניסויים בבני אדם . סטוקינג גאנג. ריגול אחרי כל אזרח. טרגטינג אינדוודואל-מעקב אחרי אנשים וסימונם…… אליטות דרקנטיות סנאפיות שהפכו עצמם לאח הגדול. ארצןת הברית של היום מזכירה את מיגדל בבל שמרד באלוהים. אם זו התוצאה של האינטרנט שהומצא בחדרי המודיעין , זה חמור מאוד. הוא מנוצל לרעה בצורות הכי נוראות. הם הפכו את אמריקה למיגדל בבל התנכי. אחרי שהם בנו מיגדלים הם עכשיו עולים למעלה ומנופפים בכוח החומרי . אל מול אלוהים עולם ואדם. הפגניות חזרה.
    זה שיא החורבן . כי נפילת אמריקה היא נפילת העולם כולו. שיא החומרנות האמריקאי . שיא הרוע והרשע. הרס וחורבן.
    כל האידאות ניפרמות ומיתפוררות. כדי לפנות מקום לבורא עולם. תהליך כניראה של עשרות שנים. אולי מאה מאתיים שנה. לא יותר.